לפני 4 שנים. 5 במרץ 2020 בשעה 12:01
היום הרביעי - 26/5/11 - יום ה'
הבוקר שהיה לנו שם נעלם לי, אולי כי קראתי עכשיו את הפוסט שהוא העלה עכשיו, שמדבר על הרגעים של הבוקר שלו, ואולי מסיבה אחרת... אבל זה בנתיים blank.
אני שוב נשלחת למקלחת עם קולר, יודעת שצריכה לחפוף ראש (בכל זאת יש הבדל בין ללכת לישון עם שיער מושתן, לבין להסתובב ככה אח"כ יום שלם ברחובות אמסטרדם).
זה אומר שהקולר עומד להירטב לגמרי, שהמנעול עומד להירטב...
אני שואלת אותו אם הוא בטוח שמותר להרטיב מנעולים, ואם זה עומד בתקן ולא יעלה חלודה ואז המנעול לא ייפתח?
הוא מרגיע אותי (או שקר כלשהו) ואני נזכרת שזה קולר שאפשר לחתוך, אז מה הביג-דיל?
רגע, ומה אם אני אחטוף דלקת ריאות?
זו הזדמנות טובה לעדכן אותו (לא סיפרתי קודם?) שאין לי טחול... שהמערכת החיסונית שלי עלולה להיות לוקה בחסר...
הוא לא מתרגש מהמידע המאד חשוב הזה, ושולח אותי למקלחת.
מוזר לעשות מקלחת מלאה עם הקולר שנעול עליי, זה מרגיש כמה שזה אמיתי, המצב הזה של להיות סלייב.
לצאת מהמקלחת ולהתנגב, ערומה לגמרי עם קולר ומנעול (למיטב ידיעתי, הוא עוד בכלל לא ראה אותי ערומה...), לספוג את המים מהשיער ולהרגיש את הקולר הספוג מים על הצוואר.
אחרי שאני כבר לבושה, אני מבקשת אישור לייבש את השיער, יודעת שיש סיכוי שזה קצת ייבש גם את הקולר (מקווה לזה לפחות) והוא מאשר.
אומר משהו על זה שתמיד אפשר להרטיב אח"כ את הקולר מחדש.
השיער מתייבש... הקולר לא. אפילו לא טיפה. לגמרי ספוג.
אני מבקשת לסיים לטפל באישור הטיסה שלנו חזרה, שאחרי שחיכיתי נצח על הקו והקשבתי לתקליט, הגעתי למסקנה שכדאי לבקש סיוע מהצוותים שלי בארץ.
אני שולחת ליהלום מייל ו-SMS עם בקשה שתתקשר מהארץ ותאשר לנו את הטיסה.
סיימתי עם הלוגיסטיקה.
אזיקי העור השחורים ננעלים על הידיים שלי ואנחנו יוצאים לטייל.
מצב הרוח ממש בסדר, יום אחרון.
נראה שהגרוע כבר מאחוריי(נו). מה עוד יכול לקרות?
זה כבר אווירת סוף קורס, שבירת דיסטנס, אני מתארת לעצמי (או באשליה) שהוא כבר לא יכניס אותנו לפינות בעייתיות, שגם הוא בטח רוצה לסיים את הטיול הזה בכיף ועם חיוך.
מגיעים לבית קפה הפינתי שקרוב למלון (זה שבו הוא חיכה לי כששכחתי את המחברת בחדר), והוא מזמין לעצמו לאכול.
אני כבר מתחילה להבין מה הולך להיות האתגר של היום.
אין אישור לשירותים, והוא לא מאכיל אותי...
הוא נהנה מהטוסט הריחני שהמלצר הביא לו, וכנראה מקווה שאני סובלת.
אני לא.
אני דווקא נהנית, מזה שהוא נהנה, מזה שהוא חושב שאני סובלת (וגם מזה שהוא נהנה מהטוסט שלו).
מתפתחת שיחה על שליטה, ועל הקשר שלי ושלך, עם זה שאתה נשוי, ועל סדרי עדיפויות וההחלטה שלך שניפרד.
השיחה ממשיכה לנושא של הוראות, ומוסר, וביצוע עבירות.
הוא שואל מה היה קורה אם היה מבקש ממני לקחת משהו מהחנות ולצאת. לגנוב.
מזה ממשיכה שיחה שלמה, על מתי אני אציית להוראה כזו ומתי לא, מתי זה לגיטימי בעיני ומתי זה מבחינתי טאבו.
אני מרמזת בתוך השיחה (בצורה שאינה משאירה מקום לספק), שלא אסכים לציית להוראה כזו, אם הוא יבקש שאגנוב, גם לא משהו ששווה רק חמש יורו.
ממשיכים לטייל, כבר מכירים את האזור כאילו שזה השטח הביתי.
חלק מהמשימה של היום, זה למצוא מתנה חמודה בשבילו להביא לרייז.
מאד קשה לי, כי אני לא מכירה אותה ואין לי מושג מה היא אוהבת ומה ישמח אותה.
אני שואלת שאלות כלליות, כדי שלא ישתמע שאני מחטטת, אבל כדי שיהיה לי כיוון למחשבה, אני באמת רוצה שנמצא משהו מוצלח בשבילה.
אני חושבת שזו כבר פעם שלישית שאנחנו עוברים ברחוב הזה, ולא הצלחתי לאתר בה את החנות של המסכות שאני כ"כ אוהבת (ושסיפרתי לו עליה), כשאני כבר כמעט מתייאשת, היא מופיעה לי מול העיניים ואני מבקשת להיכנס להסתכל.
הוא מסכים ומחכה לי בחוץ.
אני יודעת שהוא לא מאיץ בי, שאני יכולה לקחת את הזמן בפנים, אבל משהו מרגיש לי לא בסדר איתו, נדמה לי שיש משהו באוויר, איזו מועקה.
אני יוצאת די מהר ואומרת שלקחתי כמה רעיונות והספיק לי, שאני יכולה לבלות שם שעות וחבל להתעכב מידי...
ממשיכים לטייל ומוצאים את החנות האדומה שאני אוהבת.
אני אומרת לו שזו חנות מקסימה וברגע הראשון הוא לא מראה התלהבות ופונה להמשיך, ואז אני רואה על הסטנד שבכניסה לחנות, קערת פלסטיק אדומה עם קישוט של עצם לבנה, כאילו שזה במיוחד בשבילנו.
זה משכנע אותו להיכנס.
בפנים אני כ"כ נהנית, בכל מקום בחנות, יש עוד קערות כאלו... כאילו צועקות "קחו אותי".
אני רואה שם תיק מתוק של חיפושית-פרת-משה-רבנו ומתלהבת.
הוא שואל בטון קצת מזלזל "היית הולכת עם זה?"
ואני עונה בפליאה "למה לא?"
"טוב, אז נקנה לך את זה. אבל אני רוצה לקבל למייל חמש תמונות מהזדמנויות שונות שהלכת עם זה בחוץ" "חמש?"
"טוב... שלוש" (זה שהוא במצב נדיב, זה סימן טוב).
הוא מוצא משהו חמוד לקנות לרייז ואני מדברת בנתיים עם המוכרת ומספרת לה, שאני כבר לקוחה קבועה ועל מה שקניתי שם לפני שנה.
היא שואלת אותי אם אני יודעת שאנחנו מקבלים הנחה מיוחדת בגלל שיש לי שיער אדום, ואני אומרת שלא ידעתי, כי בפעם שעברה שהייתי שם, השיער שלי עוד היה שחור.
הוא מבקש לארוז את כל מה שבחר למתנות, אני מקבלת את השקית ליד שלי ואנחנו יוצאים משם.
ממשיכים להסתובב ומגיעים לרחוב החלונות האדומים.
מתחיל לטפטף גשם והוא מבסוט.
איכשהו השיחה חוזרת לנושא של "ההזדמנות השנייה" שהוא נתן אתמול, לציפיות שלו ולמה שאני צריכה להבטיח לו בנוגע אליך.
היום אני מצליחה להיות יותר תקיפה ויותר ברורה עם מה שאני יודעת שאני לא מתכוונת לעשות.
אני לא אסתיר ממך ובטח שלא אשקר לך.
גם לא במחיר של זה, שאני לא משחררת את עצמי ממך.
הכל מתפוצץ שוב.
הוא מבקש ממני להתיישב על מדרגות של אחד הבניינים, מתקרב אליי ובשקט פותח את המנעולים ומסיר ממני את הקולר והאזיקים.
אנחנו מדברים ואני בוכה והוא מחבק ועוד מדברים ואני מסבירה...
משום מה אני מרגישה קירבה מאד גדולה, למרות שהסיטואציה מאד טעונה, וכאילו יש באקט הזה של "שחרור" את ההתרחקות המוחלטת (אולי כי פתאום אין היררכיה, יש רק חברות נטו).
השמיים מטפטפים גשם ביחד עם הדמעות שלי, ואנשים שחיכו קצת לידנו ורוצים להיכנס לבניין כבר לא מתאפקים ומפריעים לנו בנימוס.
אנחנו זזים כמה מטרים הצידה ונשענים על חלון ראווה.
חוץ מזה שמזג האוויר מעונן וגשום, והרחובות כמעט לגמרי ריקים, עושה רושם שכל המקומות סגורים, נסגרים, מסוגרים.
לידנו יש דוכן צ'יפס ובתוך השיחה הרצינית והאינטימית, שכוללת גם ליטופים וחיבוק וקירבה ודמעות ומבטים בעיניים, מדברים גם על הצ'יפס שהוא עוד מעט יקבל.
אני כבר לא יודעת איך זה קרה, אבל הקולר חזר אל הצוואר שלי וננעל שוב.
לא הבטחתי שום דבר שאני יודעת שהוא פינה בלתי אפשרית עבורי.
אני לא לגמרי מבינה מה קורה פה.
מה קורה לו.
מה קורה לי.
אני ניגשת לדוכן של הצ'יפס ורוצה לקנות לו, את מה שיסומן כעוד V הכרחי בטיול, והמוכר מבשר לי שהוא בדיוק סגר.
אנטישמים! (או שזה בגלל שבכיתי ורוצים להעניש אותו?).
ממשיכים עוד טיפה ומוצאים את החנות שאני אוהבת, שבה קניתי פעם לבטי את השוטים הכתומים, תמיד יש להם הפתעות מוצלחות.
אנחנו מוצאים שם שני קולרים ורודים ויפיפיים לרייז, ויש התלבטות איזה מהם לקחת.
בסוף אני מציעה לקנות את אחד מהם שיהיה ממני (ונתחשבן אח"כ על הכסף, כי כרגע אין עליי).
קונים את שניהם ואנחנו יוצאים משם מרוצים.
חוזרים לכיכר Dam ומוצאים את צ'יפס.
אני נעמדת בתור וקונה לי מים ולו דיאט קולה (כמובן) וצ'יפס, שכמה שאני רעבה, לא מגרה אותי בכלל.
הוא נהנה מהצ'יפס (או שעושה את עצמו נהנה כדי לעצבן אותי) ואנחנו ממשיכים.
נכנסים להציץ בחנות של הפיות שאני אוהבת ומשם לשדרה של החנויות.
באחת החנויות אני רואה כובעים שיכולים להתאים לו (כבר ניהלנו באחד הימים הקודמים שיחה על כובע) ואנחנו נכנסים למדוד.
הכובע מוצא חן בעיניו והוא קונה אותו.
אנחנו מקבלים את הכובע עטוף בנייר בתוך שקית, אבל אני מציעה שכבר עכשיו ילך איתו.
הכובע נשלף מהשקית, ואני מכניסה לתוכה את המפה שלנו ואת אחד הבקבוקים.
אנחנו ממשיכים ללכת והוא חושב שאני לא מספיק צמודה אליו, אז הוא מלביש לי על יד ימין את אחד מאזיקי העור, מחבר אליו את הרצועה שמוחזקת אצלו ביד ונמצאת בכיס שלו וככה אנחנו הולכים.
יש טפטוף של גשם, והוא מבסוט מזה שהכובע החדש שלו מגן עליו, ופתאום קולט שאני מסתובבת ביד עם שקית ריקה (או שיש בה רק נייר) (זה לפחות מה שהוא חשב).
כשאמרתי לו שיש בפנים את המפה ואת הבקבוק, הוא אמר שזה מפספס את כל הפואנטה, שאני אסתובב עם שקית ריקה והוציא משם את הדברים.
הוא פשוט רוצה שאני ארגיש מפגרת...
ממשיכים להסתובב, כשהיד שלי מחוברת לרצועה שהוא מחזיק בכיס ואוחזת בשקית עם ניירות זבל.
אני חושבת שהוא קולט שזה לא מספיק משפיל עבורי, ובזמן שאני מדמיינת לאן זה יכול להסלים, הוא מוצא את הדרך שלו (שהיא פחות גרועה ממה שהתסריט שלי הכין אותי), עוצר ליד איזו עגלה שיש בה זבל, ואומר לי מה משם לקחת ולהכניס לשקית שלי.
ממשיכים לטייל, יד אחת קשורה אליו והשנייה מחזיקה שקית של זבל.
גשם יורד, אני נרטבת והוא הרבה פחות.
אני קולטת שיש לי כאן עסק עם ילד בן שמונה שהגוף שלו במקרה המשיך להתבגר, שאפילו צימח זקן, אבל ההתלהבות שלו חמודה בעיני ואני שמחה שהוא סופסוף קצת נהנה על חשבוני.
חוזרים לחדר, אני מניחה את כל הדברים בצד ומתפנה לטקס חליצת הנעליים שלו והסרת הגרביים (כבכל יום) ואז מתיישבת על השטיח ליד המיטה.
הוא קם ומביא את השקית ומחבר לי אותה לאזיק. יש רגעים שזה אפילו מוכיח את עצמו כמשהו יעיל, שקית זבל צמודה, לא צריך לקום לפח, אפילו היה משהו שזרקתי ישירות לתוכה...
מתארגנים לצאת לאכול, עכשיו בערך שבע בערב, לא אכלתי כלום מאז אתמול ב-21:00.
הוא בעניין של לסמן עוד V במומלצים שלו, על מסעדה אינדונזית שנמצאת מאה מטר מהמלון שלנו, ולמרות שאני גוועת ברעב, יש לי תחושה שהוא ימשוך את הצום שלי עוד.
למען האמת, אני מודה לו בלב על זה שזה עומד לקרות באינדונזית (הכל כך לא מגרה).
יושבים במסעדה, המלצר מביא שני תפריטים והוא אומר שמספיק אחד.
מזמין ארוחה ליחיד ושולח אותי לשירותים (מיוזמתו... למה? אני מפספסת כאן משהו?)
מתישהו מוקדם יותר היום, ישבנו בשולחן מחוץ לאיזה פאב וכשנכנסתי לשירותים, ראיתי שהוא עוקב אחריי עם המבט שלו באופן שהעלה בי חשד.
רץ לי תסריט בראש, שיש סיכוי שאחזור מהשירותים והוא לא יהיה שם... ישאיר אותי לבד, בלי כסף (התיק עם העשרים יורו לחירום איתו) עם חשבון לא משולם. להתמודד.
לשמחתי זה לא קרה... כשחזרתי מהשירותים, הוא היה שם.
אז עכשיו באינדונזית, חשדתי בזה שוב... אבל קמתי.
הלכתי לשירותים, עם שקית הזבל שלו שמחוברת ליד שלי (ולא נוח להשתין ככה), אבל כשיצאתי מהשירותים הוא היה שם.
האוכל הגיע, נראה שהוא נהנה מהאוכל.
אני מאד רעבה, אבל האוכל (לשמחתי) לא מגרה.
במהלך השעות האחרונות, רצו כל הזמן בראש שלי מחשבות.
ניהלתי עם עצמי דיונים של 'האם זה הזמן לרדת מהרכבת, להגיד תודה (או "לך תזדיין חתיכת סדיסט מניאק"), להעיף את השקית זבל שלו לפח (או עליו) וללכת לקנות לעצמי משהו טעים לאכול'.
חיכיתי.
התאפקתי עוד קצת.
זה המקום שבו אני יודעת שאני יכולה ליפול, זה המקום שבו אני עלולה לשכוח את ההבטחה שלי, או להזניח אותה.
לאו דווקא באקט בדס"מי מובהק אלא דווקא במקום שבו הצרכים היומיומיים שלי לא מכובדים.
מתישהו חשבתי שהוא יסיים לאכול ואז יזמין לי, ורציתי ולא רציתי...
ואז הוא הציע לקנות לי פסטה במעדנייה שנמצאת ממול.
יצאנו מהאינדונזית וחצינו את הסמטה, לדבר האיטלקי הבלתי מזוהה שהיה פתוח בצידה השני.
הוא בחר מנה של פסטה קרה (ולא מגרה בעליל) במגשית פלסטיק של take-away, ביקש עוד בקבוק מים, שילם, העביר לי את השקית ויצאנו.
בדרך למלון, תוך כדי הליכה, הוא ניתק את השקית ואמר לי לזרוק אותה לפח.
הגענו לחדר ואני הייתי מאד כעוסה.
דבר ראשון טקס נעליים וגרביים.
ואז הוא קם, מזג מים לקערית שלי, הניח את מגש הפסטה על השטיח ולידו כדור שוקולד בעטיפת אלומיניום פתוחה ואמר "בתיאבון".
התחלתי לאכול (היה לי ברור שאני לא אמורה להשתמש בידיים), והחזקתי את השיער שלי.
אחרי כמה ביסים הוא אמר לי שאני יכולה לאסוף אותו לקוקו (אני חושבת שסיננתי איזו "תודה" בלי חשק) ואספתי.
מתישהו באמצע המנה, הוא קם, הוציא מזלג פלסטיק מהשקית והגיש לי אותו.
התיישבתי על השטיח כשאני נשענת על המיטה וסיימתי לאכול בשקט.
מקלחת.
שוב עם הקולר.
שוב האצבעות שלי כואבות.
שוב אחרי המקלחת אני מתיישבת מול הכיור ומשרה את הידיים במים הקרים.
המשימה הבאה, לארוז.
הוא שוכב על המיטה, לגמרי בסבבה שלו, ואני קודם אורזת את כל הדברים שלי וכשמסיימת עוברת לארוז את הדברים שלו.
מקפלת את חולצות הכפתורים (הבאמת מהממות) שלו, הכי יפה שאני יודעת, למרות שברור לשנינו, שכשהוא יגיע הביתה הכל עף ישר לכביסה, ואז אני רואה בדמיון שלי את שיר המקפלות ומספרת לו על זה.
אין לו מושג ירוק על מה אני מדברת (!?). (מה יש לשולטים האלה ? כתוב להם בהוראות הפעלה, שהם צריכים להיות מנותקים מההומור הלאומי ?).
זהו... אחרי הרבה קומבינות, הכל ארוז.
נראה שסוגרים יום.
סוגרים את הטיול.
האווירה כבר הרבה יותר נינוחה (למרות שעד לא מזמן עוד רתחתי).
אנחנו צוחקים על ההתנתקויות שלי, ומחשבים את דקות ההתנתקות, שעוד נשארו לי ושאני יכולה לשמור לאח"כ.
הוא שולח אותי ללובי להביא שתייה מהמכונה, לבושה כמו שאני (עם הבגד של החדר) ויחפה.
אני חוזרת עם שתי פחיות, פאנטה בשבילו וקולה בשבילי.
שנינו על המיטה, נגיעות קטנות, ליטופים, אפילו סוג של פלרטוט.
מדברים.
עכשיו לגיטימי להעלות שאלות שעברו לי בראש במהלך הימים ולא שאלתי...
כמו למשל, על זה שלא היה סקס (חוץ מקצת מציצות שלא נחשבות אצלי לסקס), על זה שהוא לא גמר אפילו פעם אחת, על זה שאפילו לא התנשקנו.
אני אומרת לו שיש בי חלק שאפילו שמח על זה ששום דבר מזה לא קרה, זה הופך את כל החוויה למשהו אפילו יותר הזוי.
ייחודי.
הברור מאליו זה להזדיין, יש איזה טעם של אצילות בזה שזה לא היה.
אז באמת... למה זה לא קרה?
מסתבר שלא בגלל שהוא לא נמשך אליי...
זה גם לא משהו שהוא תכנן שלא יקרה (ויעידו עשרים הקונדומים שהוא הביא איתו ונשארו מיותמים אצלו בתיק).
זה בגלל מה שקרה ביום שני אחה"צ.
הוא לקח את המקרה של הרגישות שלי והחליט ממש להיזהר. אני בשוק. מוחלט. טוטאלי. אינטגראלי.
משהו במה שהוא אומר, גורם לי לרצות להתקרב, להפשיר את הקרח מצידי.
אני לא יודעת אם זו מניפולציה או לא, וגם לא אכפת לי, זה לא שאנחנו נכנסים למערכת יחסים שחשוב להבין מאיפה כל דבר בא ולאן הוא מכוון...
זה כאן ועכשיו וזהו.
אני מוצאת את עצמי יוזמת את מה שאתמול בלילה סירבתי לעשות, וכשזה בא ממני, זה בסדר לי.
אחרי שאולפתי במשך שנה וחצי לקבל את האיבר שלך לכל עומק הגרון שלי, יש כאן מישהו עם סדר עדיפויות אחר...
הוא בעניין של זמן. כמה זמן הפה יכול להכיל.
ברור לי שאין לי שום עניין לעמוד בציפיות שלו, להצליח... לרצות אותו שיהיה מבסוט ממני.
אני מסתפקת בזה שנעים לו, ואני בסדר.
כשזה מספיק לי, אני מפסיקה (ובטח נכנסת אצלו אי שם לתחתית רשימת המוצצות, אבל גם זה לא משנה לי).
הולכים לישון עם חיוך ועם אוויר נקי.
אפילו נוגעים נעים.
היום החמישי - 27/5/11 – יום ו'
קמים. מקלחות. מפנים חדר.
הוא עושה צ'ק-אאוט למלון ואני הולכת למעדנייה לקנות לנו סנדביצ'ים (כי אנחנו זוכרים שהילד לא אוהב אוכל של טיסות).
הוא מגיע לשם ואנחנו יוצאים לשדה התעופה.
בשדה, עומדים בתור לצ'ק-אין של ארקיע והישראלים המוכרים מהטיסה הלוך, מתחילים להופיע מול העיניים.
אחרי שעשינו צ'ק-אין, באמצע התור לבידוק הביטחוני (כשמיליון אנשים מכל הצדדים שלנו) הוא מתקרב אליי מאד, פותח את המנעול ומוריד לי את הקולר.
זהו.
נגמר. (או יותר נכון, מרגיש שנגמר).
הוא עוד מרשה לעצמו להמשיך לתת לי הוראות, אני גם מתייחסת לרובן בכבוד הראוי, אבל כבר יש משהו אחר.
בטיסה, אני מסיימת לכתוב במחברת.
כותבת לו עוד עמוד נפרד עם מילים אישיות ומגישה לו את הכל.
נחתנו.
עוד כשמחכים במטוס, אני כבר שולחת לך SMS.
הוא רוצה שאשלח לו את אותו אחד, עם אותו נוסח. אי אפשר. זה חתום "מישלך".
אני שולחת לו SMS אחר ומיוחד בשבילו.
די ברור לי שלא תגיע לשדה (למרות שנורא רציתי ופנטזתי על זה ואפילו כתבתי לך את זה).
אבל אני מקווה שהSMS שלי יעבור ושאולי אקבל ממך תשובה.
רק בערב, כשאני נכנסת לכלוב אחרי יומיים וחצי של ניתוק מוחלט, אני מבינה.
מבינה למה לא היה סיכוי שתגיע, למה לא ענית לי.
מבינה.
מקבלת.
אוהבת.
בעיקר מבינה.
___________________________________
עוד כל מיני דברים
היו פעמים שהתעוררתי משינה וראיתי שהוא עם עיניים פקוחות... מסתכל עליי או בוהה באוויר.
זוכרת שחשבתי לעצמי 'מעניין על מה הוא חושב'.
***********************
לפעמים הרגשתי שהוא מסתכל עליי בכל מיני מצבים כשאני לא שמה לב (כמו שאתה עשית לפעמים).
***********************
לא פעם הוא שאל אותי על מה אני חושבת, ביקש לשמוע את המחשבות שלי. לא סיננתי. אמרתי את מה שהיה באמת.
***********************
בשום שלב לא היה עירום.
מלבד ביום הראשון, בתרגול של התנוחות, ששם הגופייה שלי הוסרה, ורגע... אולי גם המכנסיים והתחתונים?
אז אולי כן היו כמה דקות שהייתי ערומה? לא זוכרת... אולי כי הייתי בכריעה ולא הרגשתי חשופה...
***********************
פעם אחת האצבע שלו הייתה בכוס שלי, פעם אחת ויחידה. כשיצאה משם היא הוכנסה לפה שלי.
אני שונאת את זה! שונאת את הטעם של המיצים שלי. לכן גם לא נראה לי אנושי שמישהו ירצה לרדת לי.
***********************
ביומיים הראשונים בחדר, לבשתי את הגופייה והמכנסיים השחורים.
ביומיים האחרונים לבשתי את הקומבינזון השחור.
***********************
כשחיכינו בארץ למזוודות שיצאו, הלכתי לשירותים ובשיא הטבעיות, כאילו שהיה כך מאז ומעולם, פשוט צעדתי לי ישירות לתוך שירותי הגברים.
הבנתי שמשהו לא בסדר בתמונה הזאת, כשפתאום הסתובבו שני גברים שהיו עם גבם אליי, והיו באמצע השתנה.
הפנים שלהם הביעו הלם מעורב עם התלהבות ושמחה.
אמרתי: "אה, זה לא שלי" ויצאתי.
כשעברתי את הדלת וצעדתי לכיוון שירותי הנשים, התפוצצתי מצחוק.
***********************
במהלך מאה השעות שלי בתור הסלייב שלו (היו סה"כ 110, אבל השעות האחרונות כבר היו משוחררות יחסית), שתיתי ואכלתי פחות ממה שהייתי זקוקה, השתנתי פחות ממה שהייתי צריכה, נחתי פחות ממה שרציתי.
***********************
לטענתו, בכיתי יותר ממה שהיה נדמה לי. וצחקתי הרבה פחות ממה שהיה נדמה לי.
***********************
טקסי הרגליים שלו... קשה היה לי לעשות את זה בלי אהבה. כמובן שבעיקר ללקק.
***********************
אני לא מצליחה להבין את הרטיבות התמידית שהייתה לי שם. וזה לא מהנאה....
***********************
המשפט הזה שהוא הוסיף לפרופיל שלו (ב-28/5 יום אחרי שנחתנו, כשהחליף ניק), זה משהו שאמרתי כמה וכמה פעמים במהלך השיחות שלנו, כשהוא העלה את הדרישה שאשים מולך גבולות ברורים.
בעיקר בנוגע לזה שאמנע ממך לדעת דברים, ובעיקר מול דרישתו שאשקר לך:"תגיד, אתה בכלל מבין מה אתה אומר לי לעשות? יש לך מושג?"
***********************
10.6.2011 - זהו. עושה רושם ש... The King has left the building
סוף.
* תיק חיפושית-פרת-משה עדיין בשימוש, עברה בירושה לצאצאית.
* מס' 1, אני מקווה שאחרי תשע שנים, כבר סבבה יהיה לך לקרוא את זה (: }{
