אז זו מפלצת שחורה שמתגוררת בארמוני,
שותה לשכרון חושים ומאבדת חושייה על ידי עישון לא מבוקר של צמחי מרפא.
שינייה כבר צהובות,
וידייה מלוכלכלות ומסריחות.
מפלצת כנקבה,
מפלצת כגבר,
יש לי בלאגן בראש.
המילים שלי קשות ואני עוד יותר,
משהו בתוכי נתקע.
וזה לא אתה אדוני.
אתה לא אדון ולא נעליים ולא כאן ובכלל אתה לא קיים בשבילי.
ואיכשהוא אני מדברת אליך למרות שאני לא נותנת לך בכלל להתקרב,
אתה קרוב-כל כך קרוב שקשה לי לנשום בעצמי ואתה בכלל לא יודע שאתה עושה לי הנשמה מפה לפה כבר חודשים.
אז קח את הכרית שלידי ותגמור את הסיפור המיותר הזה שהתחלתי,
נמאס לי להיות פה,
נמאס לי לחלום מבלי להגשים.
ובעיקר נמאס לי לנסות לחיות חיים של מישהי אחרת..
לטף אותי פגעת בי זה לא נחשב בסוף נשכב זה לא נחשב
אתה כמו נחש פגעת בי אתה כמו נחש
תפוס אותי זה לא נחשב
אתה כמו נחש רחם עלי
פגעת בי
אתה כמו נחש פגעת בי
אנ'לא בוכה
זה לא ממש לא אז אני לא יודעת זה לא נחשב
לא אז אני לא יודעת אנ'לא בוכה
כבר אין לי דרך לעצור
אתה כמו נחש
&feature=related
ניגע באור זה לא ממש
רחם עלי
לא אז אני לא יודעת
כבר אין אין לי דרך לעצור כבר אין לי דרך לעצור כבר אין לי דרך לעצור כבר אין לי דרך לעצור כבר אין לי דרך לעצור כבר אין לי דרך לעצור כבר אין לי דרך לעצור כבר אין לי דרך לעצור כבר אין לי דרך לעצור כבר אין לי דרך לעצור כבר אין לי דרך לעצור כבר אין לי דרך לעצור כבר אין לי דרך לעצור כבר אין לי דרך לעצור כבר אין לי דרך לעצור כבר אין לי דרך לעצור כבר אין לי דרך לעצור כבר אין לי דרך לעצור כבר אין לי דרך לעצור כבר אין לי דרך לעצור ...
פגעת בי רחם עלי
אני כל כך שונאת את עצמי שאני בת 20 ועדיין ילדה.
שלכל ירך שלי יש אזור חיוג,
שהפנים שלי לא מטופחות מספיק,
שאין לי חשק להתאפר בבוקר.
שאני שמה את המדים ואני מרגישה כמו שרק.
שאני עומדת מול גבר ומרגישה מגעילה.
אני כל כך שונאת את עצמי שאין לי כוח לכתוב,
פשוט ומגעיל,
ולא מושקע קבלו אותי כמו שאני לעזאזל.
ואני בכלל לא מישהי אני כלום.
אין לי אופי ,
אין לי קטע אין לי כלום.
הקטע היחיד ששלי הוא הכתיבה וההשראה עברה דירה ממחילתי השחורה.
אז תקבלו את שתיקותיי ותדעו להיות כאן כשקשה כי אתם ורק אתם יודעים כמה שחור יש בי.
תקראו אותי בבקשה.
זה חומר להסנפה.
אני עוד קיימת,אני כאן.
והכלוב המזדיין מחק לי פוסט שהשניה כתבתי.
כאילו הבלוג שלי מוליד ווירוסים לעולם.
כל מקלחת שאני נכנסת אליה אני מסריחה יותר.
כל חיוך שאני מחייכת אני קרועה יותר מבפנים.
והמצב לא כל כך דווקא מעולה.
והסיגריות מכאיבות לי בריאות,
או שזה הכבד שכואב?
משהו נדקר מבפנים יכול להיות שזה הלב.
למה אני קונה סיגריות ולא זוכרת כמה הן עולות?
למה אני לא יודעת חשבון פשוט?
למה לא סיימתי תיכון עם בגרות מלאה?
למה לא עברתי תיאוריה?
למה אני סתומה?
למה אני שחורה כולי ובעצם הכל ורוד מסביבי?
למה אני פוחדת מכל הפחדים שלי?
למה אני לא רוצה לאהוב?
למה אני משתוקקת לאהוב?
למה אני לא סגורה על עצמי?
למה אתה אוהב אותי למה?
למה אני מגלה לך את כולי דרך הבלוג?
ואני רוצה לצנזר,
אני רוצה לסגנן
אבל מה לעזאזל זה חשוב אם גם ככה אני כותבת מכוער?
מה זה משנה אם גם ככה אתה לא תגיע לדלת שלי ותגיד שחיכית לי כל חייך?
למה אני שונאת כל אחד שמתחיל לדבר איתי?
למה אני אומרת לגברים שמתחילים איתי שאני בקטע של בנות?
למה זה שחייך אליי בסוף ניגש לחברה שלי?
הוא לא חייך אלייך סתומה.
למה אני כזאת בהמה עם עצמי?
למה איכפת לי מה חושבים?
למה יש כל כך הרבה דגים בים?
זה יותר מידי בשבילי.
למה יש כל כך הרבה מה ללמוד וכל כך הרבה זמן?
וכל כך הרבה מקומות להיות בהם ולאות כל כך הרבה דברים.?
הכל מרגיש לי כל כך מיותר בא לי כל היום לישון ולישון עד שייצאו לי מהאוזניים החלומות שלי.
הסיוטים.
בעיה של הכלוב שמחק את מה שכתבתי מקודם,
עכשיו אני חופרת אפילו יותר.
והפעם אני אשמור את זה לפני שאני אנסה לפרסם.
ואני גסה ודוחה ובורה ,כן איכפת לי.
אני רוצה חבר למה הכלב חבר שלי כבר חודשים?
רק איתו אני מסתדרת,
אני רוצה אהבה.
אני לא רוצה להשקיע בה שום דבר.
אני רוצה סטירה אבל להחזיר לך אחת חזרה.
אני רוצה שתדפק אותי חזק ואני אצרח שאני בכלל לא רוצה אבל בלב אני אתחנן שתמשיך.
ואני אכיר אותך עוד לפני זה,
זו לא הזמנה לאונס יסוטים מגעילים.
אני רוצה שתהיה המפקד שלי ואני אתחצף אליך.
אני רוצה להכין לך שחור ושתתפלא איך אישה מכינה קפה כזה טעים.
כן הייתי לוחמת יבן של זונה.
כן כן אני זחלתי בחולות כשאתה היית בבהד 1 או 10 או זין שלי לא יודעת מה ואתה למדת עם מחברות ואני עשיתי יבשים עם תבור.
כן אני מתגעגעת.
כן הייתי גרועה.
כן בכיתי.
כן היה לי רע.
לא אני לא מודה בזה?
אני שונאת את עצמי.
כן אני מודה בזה,
אני חתיכת זונה מזדיינת שלא שוכבת עם אף אחד
אני חתיכת בורה מטומטמטת שלא לומדת לשום מבחן.
אני חתיכת חיילת בלאי שאפילו משקית עציץ לא מצליחה להיות.
נכשלתי.
אני כל כך מסריחה ואלוהים לא שומע תפילותיי כי קולי נדם לאוזניו.
כאילו אלוהים יודע שהחורף יהרוג אותי עוד קצת מבפנים.
הוא דוחה כל יום את הקץ.
ואני דווקא רוצה את הכאב החורפי הזה.
אני רוצה שיהיה לי קר עוד קצת מבפנים.
איך אפשר עם החום החיצוני הזה?
זה גורם לי להיות חולה כל הזמן,
אני רוצה קור ובדידות כמו פעם,
כשהייתי רצה בפארק עד שכרון זרמים בכל גופי.
לבדתי חוזרת הביתה,
לידיי החמות,
מענגת את עצמי ובלי אף אחד נרדמת ומתעוררת באמצע הלילה,
לשיט תענוגות חירפוני נפשי.
לא פעם שאלו אותי האם אני אוהבת את השחור הזה,
את הכאב הזה,
הבדידות האין סופית.
ובכן צופיי היקרים אני מתחילה להבין שזו אני שאוהבת שחור.
זו אני שמחבבת את האפור,
למען האמת האפור דיי נגעל ממני.
כשישבתי איתו לקפה הוא אמר לי ,
שהוא בכלל מעדיף שאפסיק להיות עיוורת צבעים ואשים לב שהוא בכלל סגול כהה.
אני מעליבה אותו כשאני קוראת לו בשמות כל הזמן.
אבל אני,
אני אישה,
שחורה ורעה.
ואם תתבוננו היטב תראו הרבה סגול כהה.
כרס של רגשות אשמה,
נחותה נשמתי.
וגופי סובל ממני.
פטיש אוויר שמפרק את אבריי מוחל עליי ברגעי משבר.
שברון כוחי ,מוחי לא נוטה למחשבה אפורה,
זה שבב בתוכי , שמעוות את כל הורוד הזה.
איך תחבק אותי באהבה אם אני שונאת את עצמי כל כך?
אני רוצה לבקש ממך,
תחבק אותי באהבה,
תנשק אותי ברכות.
תזיין אותי במחמאות,
תדפוק אותי עד שלא אצליח לנשום.
ככה, פשוט וגס לפנים.
אני רוצה אותך בכל צורה,
שתהיה שלי רק שלי,
בלי אחרות.
בלי אף אחת.
אלוהים יידע כמה אהבת אותי.
ואני אדע כמה חשקת בי.
והמלאכים רק יבכו על נשמתי,
יבכו שחזרתי לזמר את הילוליי מציצותיי.
רק רציתי שתבוא לבלבל את הבילבול שלי.
שתרצח את השחור שלי.
את הכעס הזה.
אם הסתכלתי בעצמי לא ראיתי דבר.
הנשמה המבולבלת שטובעת בשחור,
זה אפילו לא ים זה חול טובעני שחור ואפור.
לרוב האפור עלוב עוד יותר מהשחור החריף שהמצאתי לעצמי.
וזו רק אני וזו בעצם תמיד הייתה הבעיה שלי.
אז כשאני לבד מול המראה,
אנג'י מה זאת כל השנאה העצמית הזאת?
אני מתה על עצמי כשאני מסתכלת במראה על העיניים שלי.
אני מתמכרת.
וזה חוזר על עצמו שוב ושוב,
מהיום את שומרת על עצמך,
ומי שיעמוד בינך לבין האהבה העצמית הוא רק הזמן.
חרטה.
בא לי דובדבן בלי קצפת,בא לי עומק בלי תחתית,
פרמידה ללא בסיס.
מוזיקה בלי התזמורת,תצלום בלי אובייקט.
זיון חזק בלי מכות ולמעשה אפילו בלעדיך.
ושום גבר שלא יהיה ברדיוס שלי.
והאמת ,אני צריכה מגע של מלאכים.
יומן מחשבותיי.
מפלצת בתוכי ואני משתוללת ורק אתה רואה בין כל החשכה הזאת את שרציתי להיות.
להרגיש.
אפילו מעצמי הצלחתי להסתתר.
למה אני לא מצליחה?אני מתחננת לשמיים,
אני משתוקקת שתהיה בי זיקה לדרך.
כשאגיע לנקודת השיגור לא אתהה האם בי בחרת.
לא אבחן אם אני היפה בנשים והאם הצלוליט הפך בולט.
שאגיע לנקודת השיגור אנאם את נאום המיתה שלי.
כשמלאכים יבכו על המצבה המנלכולית שהיא היחידה שלך אותי תזכיר.
והדבר היחיד שאשאיר אחריי הוא תקוות וחלומות בלתי ממומשים.
אז מה אם זה נראה מוזר,
זה מה שאני צריכה עכשיו.
זה לא שאני מטורפת זה הטירוף שמשתלט עליי עכשיו.
אז אני רוצה את זה והוא לא נותן לי.
לא תקבלי,תשיגי.
בלי משחקים,
בלי שליטה.
בלי הנפצות מפגרות של שעמום.
פשוט חיבור מיידי שלי ושלך,
רוק רומנטי מרטיט ברקע.
שגם בלעדיו הייתי כולי בכל גופי ונשמתי מורטטת.
האוויר מדבר כימיה ,ואני לא מאוהבת או מודלקת כמו תינוקת מפגרת וקטנה.
אני פשוט זורמת אליך ואת מעריך בי כל טיפת זיעה,
כל קוביית חציר שקצרתי לכבודך.
ואני פה מחכה לך,אתה.
זה שיגאל אותי מהתנזרותי ממערכת יחסים עם בני אדם.
זה שיעריך את הלבן המגוון שעתיד להיות בי .
אחרי שאתן לשחור הזה לקפוץ לבריכת האקונומיקה כל כך ציפה לה.
&NR=1
לעזאזל, אני מתחתנת עם השחור הזה.
מוזמנים המיקום לא ידוע עדיין.
שם,
בחור השחור.
כשכולם רצים
ואת נשארת לבד,
ימים נרקבת.
דמעות כבר שיגרה.
שם,
מחשבות הן החברות הכי טובות שלך.
געגועים הם האחים שלך.
אלה שאת רבה איתם בימים ובלילות.
שם,כשהימים נראים כמו לילה,וסיגריות לא נותנות דבר.
את מעשנת כמו זונה.
ונוגעת בעצמך בלי תשוקה.
רצית להיות אמיתית.
להרגיש את עצמך קצת חייה.
אבל במקום שיש בו כל הזמן חושך,
את לא רואה את עצמך.
אז מי בכלל אמר שאת קיימת?
