לסגור את הכל.

לעזאזל,
אין לי חברים.

לא כאלה בגילי,
לא כאלה לצאת איתם.
אין לי חבר.
אין לי אהבה.
אין לי חשק
אין לי איך.
אין לי רצון.
אין לי שמחה.
אין לי אושר.
אין לי נושאים לדבר.
לא בא לי לדבר.
לא בא לי לעשות כלום,
ואני רוצה לעשות כל כך הרבה
בא לי לתפוס את עצמי ולעוף לים,
בלי אף אחד ,
בלי שום דבר,
לעוף לברוח.
להעלם מכל הדברים המסריחים האלה.

הייתי אומרת שאני בדיכאון.
כשאני בבית אני כבר לא טורחת לצאת בערב.
יותר נכון אני נרדמת ולא טורחת להתעורר.
אין לי את הרצון להתלבש יפה ולשים עקבים,להתאפר ולהראות לכולם שאני יפה.
שיש לי מצב רוח טוב,
שהשקעתי בעצמי לכבוד הערב עם השירים והבנים והשתייה.
הייתי רוצה לצאת יום אחד ולדעת שאני אכיר את זה שיקסם לי.
לדעת שהריח שלו יהיה טוב,
שהסטירה שלו תהיה מלטפת.
והכאב שיעניק לי יהיה אוהב.
הייתי רוצה לדעת שיהיו לו שיניים לבנות וידיים חזקות,
וזין חזק ופנים עדינות.
אני אומרת לעצמי שכבר אין לי טעם לצאת כי אף אחד לא יקסם לי,
ואף אחד לא יהיה אופנוען,
או בעל רישיון בכללי,
או בכלל לא קמצן או משהו מוגדר בשבילי כחיובי.
אני מרגישה שאף אחד לא ירצה בי כי אני חיילת קרבית,
ובצבא ,
ובכלל אני צעירה מידי,
וילדותית מידי,
ומתוסבכת מידי,
ועוד ועוד.
הכל רק לא בשבילו,
או בשביל ההוא,
או בשביל כל אחד אחר שיקסם וקסם במהלך הדרך.
אז כן,
זו רק אהבה .
וכל השאר גם שבור במהלך הדרך.
כי קשה בצבא ולהרבה אנשים אני לא קוסמת,
ואפילו המפקדים שלי מעקמים על הדעות שלי פרצוף.
אז לא כל אחד צריך להסכים איתי שכנות זה מעל להכל.
אני יודעת.
ואולי גם אני צריכה קצת להרגיע.
אולי אני צריכה לשתוק.



אני יודעת בוודאות,
אני בדיכאון.

איך זה שאני לא מוצאת בחור מספיק גבוה
מספיק יפה,לא יותר מידי.
עם כרס בירה קטנה.
מריח טוב.
גברי
קשוח
רומנטיקן במידה הנכונה.
יאהב אותי.
ירצה אותי.
ירביץ לי.
יחנך אותי.
יאתגר אותי.
איך זה שאני לא מוצאת בחור?
צעיר מספיק.בוגר מספיק.
אינטלגנט מספיק.
שטותניק מספיק.
נעים .
מלטף.
סוטר.איך אני לא מוצאת?
איך אתה לא מגיע?
רווק מספיק.
נקי .
ישר.
סטרייט.
נאמן.
איך אני לא מוצאת אותך?
אדון,
אתה בכלל לא קיים .....לפחות לא בשבילי.

אהבה,
אני רוצה להרגיש אותה בכל גופי.
צמרמורות של ריגוש כשתתקרב אליי,
חיוך בלב כשתתקשר.
לחכות לשעת תש כדי להתקשר ולשמוע שחשבת עליי.
בא לי לצאת איתך לסרט בפעם הראשונה,
שתהיה ג'נטלמן..וגברי.
קשוח.
אני רוצה אותך אופנוען.
מעשן.
מטורף.
עדין.
אני בעיקר רוצה לנשום אותן נשימות איתך ובלעדיך .
לשבת בזריחה או שקיעה יחד איתך ולדעת שמצאתי את יונתן שפירא.
גם אם זה רק לכמה רגעים..

14.2.10
כבר שבוע שאנחנו טוחנים שמירות .
אלה שמירות בבסיסים ולא במקומות שמשפיעים על אזרחי ישראל.
שבוע הבא יוצאים לאבטח ישובים.
אתם לא תאמינו מה הולך בשמירות פה.
אנשים שוברים שמירה על ימין ועל שמאל.
ואני נגררת אחרי זה.
אני בחיים לא ארדם אבל אני כותבת וזה אסור.
אם התגייסתי בחורה אמינה שמעדיפה להיות אמיתית,
למדתי שכולם פה שקרנים.
ואף אחד לא הולך פה לפי הספר.
אפילו לא המפקדים עצמם.
אם החוקים לא חשובים אז למה הם קיימים למה?
מה הם נותנים?
מעניין למה שליטה נותנת קונטוציה מינית...?
זה באמת חינוך.
המפקדים פה-כאן יש להם שליטה אמיתית עליי.
ובצורה אמיתית.
זה לא בצורת סטירות.
או מציצות או סקס.
הם אומרים לי מתי ללכת לישון מתי לאכול,מתי לעשות ספורט מתי לשתות מים וכמה.
מתי ללכת לשירותים.
ואם אני רוצה דברים שהם לא הגדירו אני צריכה לבקש.
השליטה שלהם עליי כל כך חזקה.
אם היה זוג בדסמי כזה זה היה מדהים.

חום זה גרוע מקור.
תמיד הצלחתי להסתדר עם קור יותר מאשר חום.
אני לא מבינה מה חשבתי לפני שהתגייסתי.
לדעתי חייתי במין חלום כזה שצבא זה דבר אחר.
צבא...צריך לבחור לוחמות בפינצטה.
אני יודעת שאני לא אמורה להתגייס לוחמת ,אלא שהצבא יהפוך אותי לכזאת.
אבל מה חשבתי?
שבקיץ יש חופש מהצבא?
שבקיץ יש פטור ממדים?
אנחנו נמצאים כבר שבוע בבסיס של האימון המתקדם.
בסיס מאפן ,אבל אוכל שווה בטירוף.
טעים פה מאוד מאוד.
17.2.10
קשה לי להאמין שזה נגמר מחר
זה נראה רחוק כל כך.
אלה השבועיים הכי קשים שהיו לי בטירונות.


תעזור לי להרגע.
ואני פשוט רוצה לקחת את הרגליים שלי וללכת.
ללכת ללכת אני רוצה לקום וללכת ללכת ללכת ללכת ללכת ללכת
ללכת ללכת ללכת ללכת ללכת ללכת ללכת ללכת ללכת ללכת ללכת ללכת ללכת ללכת
ללכת ללכת ללכת ללכת ללכת ללכת .
תעזור לי.
תעזור לי להרגע.
תעזור לי.
שקרנית.
כולם שקרנים פה.
שקרנים.

17.2.10
4:00-6:00
זו השעה הזו
שהכל מתבהר.
עננבים אפורים,קווי דימדומים-משולבים עם כחול שכל רגע שעובר מזכיר תכלת יותר ויותר.
קשה לי בתקופה האחרונה.
אבל אולי זה המצב שמתבהר לו.
אולי זו אני שהדברים יהיו ברורים לה יותר.

זו השמירה הזו בין ארבע לשש שמתחילה בחושך ומסתיימת באור,
אתה יורד מהעמדה לשמיים מדהימים.

17.2.10
עליתי לבסיס האימון המתקדם בפעם השלישית.
אני בעמדה הזרומית שמשקיפה על הכביש הראשי ועל המטווחים של הבסיס.
יש כאן הרים ודשא וציפורים,
וכמה מטרים הלאה מתאמנים עם נשקים,
קשה להבין את הצבא שלנו.יש לנו צבא,
הייתי מתקנת אותו אם הייתי יכולה.
אולי זו הסיבה המרכזית שגורמת לי לרצות לקבל תפקיד פיקודי.
לחנך את החיילים שלי כמו שהייתי רוצה שיחנכו אותי.
אומרים לי כאן שסך הכל טירונות זו הצגה.
אבל זה שקר,
יש להם כוח אמיתי עליי.
לא שליטה שאני מעניקה להם.
אני לא בוחרת בהם ולא מסכימה איתם על גבולות.
אני החיילת שלהם.
ורק אם זו פקודה בלתי חוקית בעלילמותר ורצוי שאסרב.
ולרוב,הן לא .
אבל עדיין הן מעצבנות.
ואני חושבת עלייך,
מיכל.אני פה שומרת רחוק מהבית
אני חושבת על החיוך שלך,
והעיניים שלך.
והיופי המלכותי שלך.
כבר הרבה זמן שלא ראיתי אותך מופיעה,
אבל הזיכרון עוד חרוט בי.

השמיים פה הורגים
מרוב יופי.
החולות הקוסמים,
והמדים נותנים שיגרה
בריאה כזו.
ותמיד אתה חושב אחורה,אם היית רואה שקיעה,זריחה או עננים על הבוקר,כוכבים של לילה ,
היית מתיישב וחושב על היופי שקיבלת,
וכאן כל מה שיש לי זה עבודה.
בא לי קצת להיות בשנטי.
למה אתה חופר לי?
בא לי להזדיין ויש לי פה פאקינג שבועיים.
ש-ל-מ-י-ם איך אפשר?
אני אתחרפן....
---
14.1.2010
הידיים שלי חזקות יותר,
מתחזקות בכל הרגעים.
העור שלי נהיה קצת קשה יותר,
כמו מן מעטפת של חיזוקים ממני לא מאף אחד אחר.
אני,אני,אני,
כי רק אני פה מחזקת את עצמי.
זה לא קל.
לא אתבייש לחזור ולומר שזה ממש ממש קשה.
ולאט לאט מתחזקת,
עומדת זקופה עם ידיי מאחוריי גבי בצורת יהלום,
ועם הימים אני מרגישה שאפשר לקרוא לי חיילת לוחמת בקרקל.

אני מהם.
אני מאלה שמתאמנים כדי לשמור עליכם בלילה.
ילדים,
הורים,
סבים,
סבתות..
אנשים שלומדים לתארים ,
אנשים שמנקים את רחובות הערים שלנו כדי שיהיה לנו נעים.
מוכרים במכולת ,בסופר,בחנויות בגדים..
מוכרי סמים,
זונות.
עובדי הלונה פארק,
עובדי תחזוקה של פארקים.
אני.
אני בניהם.
בין אלה שישמרו עליכם.
ולא קל לי.
מחנכים אותי 24 שעות ביממה.

מספיק שיהיו בדרגה מעליי ואני צריכה לעשות מה שיאמרו לי.

לא קל לי.

אבל אני מסופקת.
אני גאה.

אני עובדת למענכם.
אתם נתתם לי ,
ועכשיו אני זו שמעניקה מעצמי.

גם אם אני מוותרת על המשפחה,
על הכלב,
על החברים.
על המסיבות.
על אדון.
על חבר.
על קשר.
על פרטיות.
על בחירה.
על שינה.
מנוחה,
זמן פנוי,
אוכל משלי,
מוותרת על כל דבר שהכרתי באזרחות.

לאט לאט אני מרגישה את הגאווה יותר ויותר.
אני,
חתולת הזרע- חיילת קרבית שתשמור עליכם.

21.12.09

אין לבד.
אין ביחד.
הכל פה בערך.

אין אהבה
אין שנאה
הכל פה ליד.
נמאס לי שסביבי,
כולם כל הזמן.
בא לי קצת לבד.
לבד כמו פעם.
בא והולך,
וחוזר חלילה,
הרצון להיות לבד,
תמיד ישאר.

ויש פה טוב,
שלא אתבלבל
רק קשה לי להסתגל.
בחיית,
קשה לי להסתגל.


--
והיופי כאן מרהיב
יותר מהכל.
הזריחות,השקיעות,
ובין לבין.
תמיד יפים השמיים,
כאילו מלמעלה הוא אומר לנו שכדאי לנו להיות חזקים.
כי הוא שומר עלינו.
וחסרה לי הכתיבה שלי.
חסרה לי.
אבל אפילו הפנקס שלי ,לא שלי.
וכל אחד בכל רגע נתון יכול לקחת את הפנקס שלי,
ולקרוא הכל.
(במטרה לקחת דף)
הפנקס האישי שלי,
מסונן.
לאן הגענו?
לצבא...
--
מפקדת הפלוגה מדברת
ולמען האמת שהשיעור לא כזה חשוב לי,
בא לי לכתוב בעצמי.
בא לי קצת לכתוב.
כמו פעם.
סתם אותיות.
לכתוב מילים,
אפילו חסרות משמעות,
לכתוב:
קללות,ברכות מילים מיותרות-מילות קישור.
הכל פשוט הכל.
בלה בלה מיאו רר...שלום ביי איכס
בן זונה מניאק זונה מזדיינת בתחת,
אוכלת בולבולים מנשקת זרבובים,
מזיין כריות,מנשק חולות,
כותב אגזוזים רומס אגוזים לא יודעת אין לי קללות .
אבל בא לי לקלל ,לצעוק לצרוח לשמיים
לצאת לריצה.
להתחרפן לשמוע היהודים
להזדיין חזק עד שיכאב לי כל כך.
--
אז מה ,אני אכתוב בשבילכל השבועיים?זה הזוי,
כי זה עובר לאט,וזה עובר מהכר,
וזה עובר מוזר.
הזמן הופך למוזר.
מוזר הכל מוזר לי.
מוזר מוזר מוזר.
בא לי גבינה ולא שוקולד.
בא לי עגבניה וגמבה ולא מלפפון.
בא לי נעלי עקב ולא נעלי צבא.
בא לי ג'קי ולא תבור,
או לפחות ביחד.
בא לי קוסמטיקאית,משפחה,
דניאל,חברות.
בא לי בא לי בא לי .
--
מבט בעיניים
מבט בעיניים
אפ פעם לא רואים את המבט בעיניים.
אפ פעם לא באמת רואים את המבט בעיניים.
הרי שאפילו אני-
אף פעם לא ראיתי את המבט בעיניים.

ותמיד לחכות,
צריך לחכות.
צריך להכין,ואני עייפה בעיניים.
ממש עייפה ממש
אוף.
נמאס לי בא לי להתחרפן.
---
תן לי הכל.
אל תמנע ממני דבר.
שיהיה לי חם.
ונעים.
וכואב.
תחנך אותי,
כמו שתמיד ייחלתי.
תחנך.תמיד תחנך.
תחנך תחנך תחנך.

את אישה.
ילדה,
יפה.

כמה עברתי איתך,
ועם השנים שקט מתגלגל לתוכי.

נעים לי.

רגוע.

אני רוצה לתקן בי הכל.
להיות מושלמת.
מושלמת בתוכי,
בפנים.

אתה,
כותב לי מרחוק-
ולא משנה אם המילים הללו בשבילי.
כי בשבילי,
הם תמיד ינגנו לי נעים.
יעשו לי נעים,
נעים מאוד.

ואני חוזרת משם ,
קצה המדבר.
גבולות ישראל.
מתזזת בריצות ועומדת במצבים נפשיים שקשים לי.
ולא אשקר לא חושבת עליך בימים.
אבל המילים שלך,
הם שלי.
לעולם.