בשעה שהאלים מתו, נהייתי אדם

יושב בנמל תל אביב עם אישה שלו הייתי יותר אני,
אז הייתי מרשה לעצמי,
לאהוב.

והיא חזקה ממני, ואמיצה ממני, ובוערת בה האש,
וכל השיחה אני רק מתפלל
ורוצה לצעוק לה שתנהל חייה בחוכמה ממני
ושלא ייתגלגלו חייה ככה בין יש לאין, בין אין ליש.
ושתישמר פן יצננו המים הקפואים שההגיון שלי צר את הכאוס המבורך של להבתה.

רגליינו מצולבות, לעתים מתקרבים, אך לא קרובים,
ואז אני מספר לה כמה אני שונא את עצמי (מדוע? כדי להבריח אותה?),
ועולה בי דימוי (אבל אותו כבר אינו אומר לה בקול) דימוי כאילו השנאה העצמית שלי מציתה שלהבת קטנה, וענפים דקים נדלקים, ונהיית מדורה, ואני בוער במרכזה. ובן רגע אני נזכר בדליה רביקוביץ, ותוהה אם שאלתי ממנה את הדימוי. רק כשאני חוזר הביתה אני פותח את סיפרה "אהבה אמיתית" וקורא:
"את עצמנו אנחנו אוהבים במסירות
קשובים לעצמנו קשב מחלט.
ואף זאת בבחינת שפור ממשי
שאך לפני חדשים מעטים
נתקף גופנו כמיהה חזקה
להשליך את עצמו בדחיפות מן הגג".

כמעט מדי יום אני רץ ליד הים. יוצא מדירתי המאובזרת, הבורגנית כמעט, עם ספה כורסא, ומכונת קפה. כשאני יוצא השמש במזרח עוד לא התרוממה ובגבי אליה אני רץ אל הים. הם עוד ישנים, על הספסלים הקבועים שלהם ליד שפך הירקון, שלשה קבצנים רוסיים, שני גברים ואשה. אני רץ והמחשבות הן על העבודה, הנסיעה הבאה, מתחים, מטלות קטנות. אני נהנה מהרוח, ומודד זמנים קילומטר אחרי קילומטר.
כשאני מגיע לאזור האופרה אני מסתכל ימינה אל המקלחות, ונזכר, איך בוקר בוקר, במשך חודשים כשגם אני עוד חייתי ברחוב, הייתי מתקלח שם בקור, איך הייתי מדמיין שחיה בקו ישר מערבה, לחצות בין מיצרי גיברלטר, ולשחות ולשחות באטלנטי, בלי להגיע לשום מקום, עד כלות... בלילה הייתי מחפש לי דירה ישנה או גג. לישון על ספסל לא עלה על הדעת כמו גם קיבוץ נדבות, אבל מענק השחרור מהצבא והמלגה הקטנה מהאוניברסיטה לא הספיקו לשכירת דירה, ולכן כמה חודשי חורף קרים, חייתי כך, בין האוניברסיטה והרחוב.
אני ממשיך בריצתי דרומה ופוגש את אותה משוגעת שהיתה יושבת גם אז על הספסל וכמעט לא השתנתה, ואת אותו זקן שעדיין מאכיל את היונים, לעומתה הוא דווקא הזקין עד מאד. ואז אני נזכר ברוברט ('רוברט ידידי' אני כותב ומתרגש), ומתגעגע. לפני שבא לישראל לחיות ברחובות תל אביב היה רוברט לא פחות מאשר ראש החוג לספרות אנגלית באוקסופרד. כבן 60 היה, נמוך, קרח, שמנמן. את עיקר חייו הקדיש רוברט לויליאם בלייק (וגם לבקט). הוא נהג לומר לי מדי פעם במבטא אנגלי אצילי: "There was no doubt that this poor man was mad. I dedicated my life to follow his madness”. בימי ראשון, ב-4 אחה"צ היה לוקח אותי רוברט לפינה ברחוב מלצ"ט שם שמענו מדירת הקרקע את קול המוסיקה משמיע מוסיקה ווקאלית כנסייתית (נדמה לי שהתוכנית נקראת 'מוסיקה לעדות הנוצריות'). שם, כשישבנו מאחור התוודאתי למתיאוס פסיון ולקנטטות של באך. זה היה מצחיק ויפה שכן ברור היה שהדיירת, הזקנה אף היא, ידעה שאנחנו מגיעים כל שבוע, והגבירה בכוונה את העוצמה כדי שנשמע טוב יותר. האם רוברט היה נוצרי איני יודע אם כי אני מניח שכן, אך יום אחד בינואר הוא הפתיע אותי ואמר לי שהיום נוסעים לאזכרה לחבר שלו 'מר שושני'. עלינו על אוטובוס ונסענו לקיבוץ בארות יצחק. שם הגענו לביתו של אדם דתי כבן 80 שהיה גם הוא חבר של 'מר שושני'. רוברט והזקן הדתי הוציאו את הספר "נפש החיים" של הרב חיים מוולוז'ין וקראו באנגלית. 'בינואר 68 מת חברנו מר שושני בארגנטינה' הם סיפרו לי. התברר לי שרוברט פגש את שושני המסתורי בפריס בשנות ה-50 ביחד עם הפילוסוף היהודי עמנואל לווינאס ומשם ההכרות. שנים אח"כ קראתי על מר שושני האגדי, כנראה הגאון התלמודי הגדול ביותר של המאה ה-20, שהיה מורם של בין היתר לוינאס, אלי ויזל, והרבי מלובביץ עצמו. בשובנו לתל-אביב, זכור לי כמו היום, הלכתי לישון בשינקין 33, מעל אורנה ואלה, במשטח המדרגות של הקומה העליונה.
איך הוא היה מגיב לדירתי הבורגנית אני שואל את עצמי, מחייך ומסיק שהוא בטח היה מנסח את זה: "are you content?' (לא are you happy - אנגלי ממזר) ומתוך שתיקתי היה מסיק ונעצב. אבל זה הוא שסידר לי עבודה ראשונה בשטיפת כלים בבית קפה, ומשם...
השמש כבר גבוהה יותר בדרך חזרה, בין המלונות היא כבר מבצבצת במזרח. הקבצנים על הירקון כבר קמו ומסדרים את שמיכותיהם ואני רץ מזרחה, ישירות מול השמש.
אני חוזר הביתה, עושה קצת מתיחות, מכין לי קפה, מתקלח במים חמים, וכותב, כזכרון להכרותי עם רוברט ועבורו, את בלייק, המקונן על הזריחה:

MAD SONG
William Blake (1757-1827)
THE wild winds weep,
And the night is a-cold;
Come hither, Sleep,
And my griefs enfold! . . .
But lo! the morning peeps
Over the eastern steeps,
And the rustling beds of dawn
The earth do scorn.

Lo! to the vault
Of pavèd heaven,
With sorrow fraught,
My notes are driven:
They strike the ear of Night,
Make weak the eyes of Day;
They make mad the roaring winds,
And with the tempests play,

Like a fiend in a cloud,
With howling woe
After night I do crowd
And with night will go;
I turn my back to the east
From whence comforts have increased;
For light doth seize my brain
With frantic pain.

ילד בן 10,
בלילה גשום הוא יוצא מביתו לעבר מגדל המים.
הסולם גבוה ובקושי הוא מגיע לשלב הראשון,
משם קל יותר, מטפס אט אט
הקור הרטוב של המתכת,
הגשם,
אין בו פחד.
רק לרגע כשהוא כבר עומד על המגדל ומביט מטה,
נעתקת נשימתו: זה גבוה משדמיין, אם דמיין.
אבל הוא בטוח ונחוש, ממעט לחשוב, ממוכן.
זו רק הרוח שמסביבו שלוחשת: 'אמא עוד תצטרך עזרה'
בהתחלה הוא לא שומע
זו רק הרוח הזו שמתגברת וצועקת מכל כוון 'אמא עוד תצטרך עזרה'.
הוא מסתובב, יורד בזהירות בסולם המתכת.
למטה הוא מלקק את כפות ידיו שמדגדגות קצת, טועם את החלודה,
בבית הוא נהנה לראות את הטינופת הכהה יורדת בכיור.

שנים אח"כ אמא חזקה יותר, בריאה, שמחה,
ומגע המתכת וטעם החלודה עוד קוראים.

Fiat Elyia
----------------------------
עולם הבדסמ מגוון ומקורי שלא פעם הופתעתי מהבלחותיו במקומות בלתי צפויים. אשתפכם בארוע חריג שקרה לי וממנו למדתי רבות על נפלאות הבדסמ. יש בארוע מראות בדסמ מתקופת הגמרא והתורה, כמו גם קישור בלתי צפוי ופלאי בין בדסמ לזיתים. זיתים בארץ ישראל, פה: וירוק הוא שמן הזית, הכתוש, הנוטף, הפורץ, הזורם; ממלכת יהודה, ממלכת רומי שאינה מתפשרת, ממלכת ישראל העתיקה, ירושלים, צור, איליה קפיטולינה; העיר משחקת מחבואים בין שמותיה, ירושלים, ג'רו, שלם, אלקודס, יירו, לוחשת בחשכה בקול ענוג יבוס יבוס יבוס; מושכת בשמן כובשיה, גויים ברבתי: אלכסנדר, אדריאנוס, אנטיוכוס, נבוכדנצר, טיטוס, פומפיאוס, ומכולם גדולה איזבל בת אתבעל, נמשכת אף היא בשמניי הזית הירוק, ואיזבל כובשת, יפהפיה, שולטת בישראלים, איזבל זרה, יחידה, גלמודה. היטיבי ראשך, שערותייך סרקי, פניך תני בפוך, היי יפה היי יפה. הצפיני בתוכך גם הכאב, אל תיכנעי להם מלכה פן יגמדוך. אל תתנגדי להם מלכה, רק עיניך בפוך.

הכל החל בעת שהותי הקצרה בטוקיו לפני למעלה מעשור. במסיבה רגילה לגמרי, לאחר שגמעתי כמה משקאות, חייכה אלי בחן בחורה יפנית נחמדה "אתם היהודים אוהבים בדסמ". תמהתי והופתעתי אך היא הוסיפה: "זה בגלל שיש שפע זיתים ירוקים בישראל". צחקתי, המשכנו לקשקש ולפלרטט ושכחתי מכל העניין עד ביקורי ברומא באפריל 2005, זמן מותו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני. עמדתי שם בין מאות המאמינים בפיאצה סאן פאולו עד שקיבתי אותתה שזמן גלידה הוא. בעודי מדבר עברית עם הוריי בסלולרי ניגשה אליי בחורה לבושה שחורים וצלבים חרוטים לגופה מכף רגל ועד קודקוד. במבטא פולני פנתה אלי באנגלית: "are you Jewish?" אישרתי בגימגום קל (שהרי ברור היה שמראה ומגפיה המגרים משפיעים על יכולת הריכוז שלי). היא פתחה את תיקה והוציאה ממנו זית, בוסרי, גדול, אבל פשוט זית, נתנה אותו בידי והוסיפה: "תביא איתך את שנתתי לך, את שפתאום נעמד והחיים זורמים ממנו, ואת המאפשר לנפקדים מהתיבה לנשום. תגיע בדיוק ב-10 בערב לפיאצה סאן פיאטרו. "it is very important" ופנתה לדרכה. התבוננתי בזית שנתנה לי וראיתי שמגולף בו המשפט: "Fiat Elyia" - "ויהי אליהו" פשוט כך. האמת שיותר הטרידו אותי החידות שסיפרה. הלכתי לרובע היהודי, התיישבתי, ולא הצלחתי לפענח את רצונה. מאד רציתי לאכול גפילטע פיש, אבל כמובן שם מצאתי רק דגיגים בגרסה ליבורנוזית (עם רוטב עגבניות). ואז בהבלחה פיצחתי את כוונתה. להביא הזית זה כמובן פשוט. ההוא שהחיים מתוכו זה, סילחו לי, פין, כלומר, זין. והנפקדים מהתיבה הם הדגים, פרושו שהמאפשר להם לנשום הוא זים. צחקתי בפאניקה קלה: זית, זין, זים. מישהי כאן פשוט חומדת לצון. אך רצינותה של הבחורה גרמה לי להבין שעניין רציני כאן ודוגרי גם עצם העובדה שפתרתי את חידתה וגם יופיה לא הותירו בי היסוס.
בשעה היעודה הפיאצה היתה מלאה, הודיעו כבר על מות פאולוס השני וכולם החלו לחכות בציפיה לאבמוס פאפאם. ציפיתי לפגוש בבחורה אך היא לא הופיעה. מאידך, הסתובב שם נזיר דומיניקני לבוש גלימה לבנה ומילמל Fiat Elyia, Fiat Elyia, בגיחוך תמוה. כשהבנתי, הוצאתי את הזית מכיסי והקפצתי אותו בין ידי. הנזיר שראה את פעולתי ניגש ושאל באיטלקית "Sei il Ebreo?".במפגש עיניים אישרתי ש"אני היהודי" והוא החל לפסוע במהירות רבה אל ירכתי הבזיליקה של פיאטרו.

עד כאן, למרות מוזרותם של הדברים, עדיין אפילו לחי האזניים הצעירים שכאן חוו מסביב לגלובוס חוויות דומות. בסמטאות יפו, במחשכי לונדון, בפראג, בברלין, או בניו יורק. אבל מרגע גורלי זה כאילו חלום השתלט עליי ומראות גברו בי, ופצעו את גופי ועוותו את נפשי, והתגלגלתי במדרון אבוד ובודד ככדור בדולח ארגמני המתגלגל לו בחיפוש אחר הידעונית. ואתם, פנו פינה בלבכם ומחלו לי על עוולת זו, אין פה אלא הזייה מחיי הנפש המשונים שלי.

בכניסה פינתית, העביר אותי הנזיר לזקן מקומט שעורו בגוון אדום. אותו זקן שאל בעברית "את שפיקדתי הבאת?" מיד אותו שהחיים זורמים ממנו גדל נגד רצונו, הוצאתי את הזית שקיבלתי וגם זים הדג כמצווה. הזקן צעד צעדים מספר ולפתע דחף אותי לתוך תעלה מוזרה וגדולה. נפלתי והסתחררתי, ובעודי נופל אני רואה פנים ואנשים ולבושים שונים ועתיקים, כאילו בזמן נפלתי. כאילו אני נמשך למקום מסויים אך חופשי אני לנוע בזמן. כאילו חציתי אופקו של החור השחור. כמה זמן ארכה הנפילה איני יודע אך בסופה הוטחתי ברעש גדול על האדמה במרכז חדר ענקי שקירותיו ענפים ענקיים. לאמיתו של עניין, למרות התמהון ומופרכותו האימננטית של הדימיון, מדובר היה בעץ פלאי, בעץ זית ענקי וחלול. ידעתי, "הבית הגדול" - בית המקדש, ידעתי, ירושלים. מסביבי ראיתי מתגודדים כ-13 גברים זקנים שנראו אולי ככוהנים פרושים (כך דימיתי) ו-13 נשים שעטו עליהן גלימה: נזירות, אורקל, נשות פולחן חשבתי לעצמי. התגברתי על הנפילה, ובעודי מנסה לקום, החלו לפזם "הנה היהודי הנה היהודי" ולהסתדר נשים וגברים יחד, בשתי שורות ואני בקצה בין הגושים. לכל העומדים מימיני היתה כוס עשויה פך ובה שמן זית, ולשורת העומדים משמאל ענף זית ארוך ובו מספר זיתים מחוברים. בנוסף שמתי לב שלגופי רק כותונת בצבע פשתן ושבנקל מבחינים ששאינו זית או זימים פשוט עומד במשימה. "הנה היהודי, הנה היהודי" הם מגחכים כולם.

"אני נוח" צועק פתאום הזקן הגרום שמימיני, שותה מעט שמן ושופך תחולת הפך הנותרת עליי. כאילו מושך אותי בשמן, פשוטו כמשמעו. הזקן עוד מוסיף: "ו?תּ?ב?א א?ל?יו פורחת ה?יּוֹנ?ה ל?ע?ת ע?ר?ב, ו?ה?נּ?ה ע?ל?ה-ז?יִת ט?ר?ף בּ?פ?יה?; ואדע בחוכמתי, כּ?י ה?מּ?יִם ק?לּוּ מ?פני ה?אָר?ץ". "אני נעמה אשת נוח" צועקת הגברת משמאלי בקול ומצליפה בגבי בכח רב ופוגעים הזיתים שבקצה הענף בי וכמו חודרים ופוצעים בשרי. האם הם ידעו על נתייתי ופנטזיותיי המיניות תהיתי: האם בשל זאת אני פה.

"אני משה", צעק הבא וציטט: " ו?אַתּ?ה בגבורה תּ?צ?וּ?ה א?ת-בּ?נ?יו של יִשׂ?ר?א?ל ו?יִק?חוּ פך שׁ?מ?ן ז?יִת ז?ך? ל?מּ?אוֹר ל?ה?ע?ל?ת נ?ר פלאי תּ?מ?יד". ומיד כמובן מתבוננת מעליי בחן ציפורה אשת משה, והצלפה נוראית ושוב הזיתים פוצעים בבשרי.(משה??! ראיתי אני את הנביא הגדול, פנים אליי פנים, זה יותר מלהיות מדרגת Erdos 1) ולאחריו אהרון, ואלישבע אשתו הגאה.

ואז שמשון, כן שמשון צועק בקול גבוה: "ויבער אש בלפידים, ובקמות פלישתים, ויבער מגדיש ועד קמה, ועד כרם זית". וברגע שגיליתי שבשמשון מדובר, מיד כל גופי רעד: יפהפיה נוראית, שחומה ואצילה, עיניה בורקות שערה שופע וגווה כאילת השחר התבוננה בי דלילה. פירפרתי וקנאתי לעצמי, האמנם זה אמיתי. הצלפת הענף שלה אינני זוכר, אבל עוצמת מבטה, שנפל שמשון בעטיו, בכניעה, באהבה, ובחיוך, לא יפוג מחיי.
עברו עוד ועוד עד שאפילו הגיע הנביא חבקוק. (בהתחלה חשבתי שהלצה היא בגלל, נו טוב, שמי). "כּ?י-ת?א?נ?ה ל?א ת?יפ?ר?ח ו?א?ין י?בוּל בּ?גּ?פ?נ?ים כּ?ח?שׁ מ?ע?שׂ?ה-ז?יִת" גבר חבקוק בקולו. ואחרון נחמיה ואשתו.

ואז, כשגופי כולו שורף, אני רואה מולי כגון תפארת, שני כסאות ובאחד יושבת אשה, שש וארגמן לבושה, ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך. וספר גדול מוחזק בידה. התבוננה בפני לרגע וציוותה: "הפשיטוהו!!!". מיד באו שתי נערות והפשיטו מעלי כתנת הפשתן שלגופי. "הוא פצע גופך" אמרה ברוך, ואני לא הבנתי אם לפצעים החדשים התכוונה או אולי לצלקת העגולה שנתגלתה כרגע ושמלווה אותי מקדמת דנא. היא פרשה ידה הצביעה לכסא הריק משמאלה, השחור, (שגיחכתי כשראיתי שמונח עליו זית קטן בלבד) והוסיפה: "הוא היה נוכח, הוא תמיד נוכח כשפוצעים. הוא בא בשם האל ואני בשם הספר".

טוב, בשלב הזה כבר הייתי עצבני, גם התעצבנתי שאיני מבין מי היא, ומה הפשר לבדסמ כאן, ומה לעזעזל הזיתים המחורבנים המופיעים כאן כל הזמן. ואני שונא חידות, שמופיעות משום מקום, ומשימות, ואת עצמי שונא כפליים. בכל מקרה איני יכול להמלט מהמחשבות ומהאפונה הזאת שיש לי בקודקודי והמשכתי לחשוב ולפרש.

ברית.. כן.. אליהו, אליהו הנביא הבא לצפות כעונש מהאל בבריתות. והיא חייבת להיות הגבירה, איזבל, היחידה במקרא המכונה גבירה והכותבת ספרים (רק עליה ועל ואסתר המלכה נאמר שסופרות היו כלומר שיכלו לכתוב). 'אבל.. איזבל' גמגמתי, 'את, אפילו שמך, כלומר, שנואה, רעה, סגדת לאל זר'. דמעה ראיתי על עינה, פיה חייך וב?ח?כ?מ?ה דיברה: "ראשית, 'זבל' כמובן פירושו נשיא. כפי שאמרה לאה בלידת זבולון: 'הפעם יזבלני אישי, כי ילדתי לו שישה פעוטות'. שנית, אכן ניסיתי להעמיד יהדות מבוססת ספר, דת שמצייתת לתורה ולא מושתתת בבסיס פחד מאל אימתני. והוא, אמרה, הוא בקנאותו פשוט רצה לזרוע פחד והרס והרג ובסוף גם הוא גם אני נענשנו. למשל הוא פעם טען שבני ישראל כמוהם כזית 'זית פשוט זה אינו מוציא שמנו אלא על גרימתה של כתישה, אף ישראל אין חוזרים לפשט ולמוטב אלא על-ידי יסורים'. ככה פרש, בייסורים הוא התכוון לשוט, ולעקרבים וסרטנים וגלגמש , ואני טענתי להגנתם: 'זית זה אין גזעו קמל ואין עליו נושרים לא בימות הגשמים ולא בימות החמה אף ישראל אין גרם בהם בטלה'." ואז חייכה איזבל, "תדע שאפילו השם אליהו המצאתי בגלל הזית, Elaia פירושו הרי זית (ביוונית עתיקה), בלטינית עתיקה התגלגלה ל-Olaya, ומשם ל-Olive ול-Oil", (שונא בלשנות, אוףףף. אבל בליבי חשבתי שאיזבל הזאת דומה פלאית ל-Olive Oyle אשתו בת האלמוות של פופאי).
הבנתי עכשיו למה יש זית בכסא הגלמוד שמשמאלה. עוד מעט יבחרו באליהו חדש, בפאפא חדש, אחד שיאיים שכולם יגיעו בסוף לגהנום אם יחטאו, ואש וגפרית ומאכלת, וכשיסיים להפחיד עוד יטען שהוא 'אוהב' אותם. "יופי טופי". היא רק אמרה: "זה החוק, נקודה. נגמר. בלי ויכוחים, בלי איומים. בלי קישקושים, וגם בלי סירובים. ציות. הבנת יהודון פרימיטיבי" פנתה אלי שוב: "וזהו שמן הזית המושח פשוטי עם למלכים ועומד הוא כנגד הזיתים הגולמיים שכן הזיתים משכיחים את התורה, שאמרו בגמרא (ברכות נז): 'הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה'. מאידך הזיתים בעצמם משכיחים לגמרי את התורה תנו רבנן: חמשה הם הגורמים המשכחים את התורה: האוכל ממה שאוכלת גם העכברה וממה שאוכל חתול, והאוכל לבה הגס של בהמה, והרגיל בזיתים, והרוחץ את רגליו זו מעליי זו'".
"אבל מדוע נענשתם ובגורל אכזר שכזה, ציטטתי: 'ו?א?יז?ב?ל שׁ?מ?ע?ה, ו?תּ?שׂ?ם בּ?פּוּך? ע?ינ?יה? ו?תּ?יט?ב א?ת-ר?אשׁ?הּ, ו?בּ?ע?ד ה?ח?לּוֹן תּ?שׁ?ק?ף. ו?י?הוּא, בּ?א ב?שּׁ?ע?ר; ו?יּ?אמ?ר שׁ?מ?טוּה?, ו?יּ?שׁ?מ?טוּה?; ו?יפול מ?דּ?מ?הּ בקּ?יר ו?על-ה?סּוּס?ים, ו?יּ?ר?מ?ס?נּ?ה'.
איזבל שמעה ואמרה בצער: "הכל עיוות סופר אבל נכון הוא שנענשתי כי רציתי לגרום לביטול ברית המילה. אליהו מאידך הרי גורש לגמרי, מהכל: 'והנה יהוה ע?ב?ר ו?רוּח? גּ?דוֹל?ה ו?ח?ז?ק איננה רוּח? י?הו?ה; ו?אַח?ר ה?רוּח? גשם ור?ע?שׁ, ל?א ב?ר?ע?שׁ י?הו?ה. ו?אַח?ר ה?ר?ע?שׁ הגדול א?שׁ מפחידה, ל?א ב?א?שׁ י?הו?ה; ו?אַח?ר פחד ה?א?שׁ, בקוֹל דּ?מ?מ?ה ד?קּ?ה!!.' אלוהים אומר שאפילו בשבילו אליהו הוא קנאי מדי. שיתרכך הפתטי הזה. ובאמת החליף אותו באלישע הקרח הסימפטי. המבין ללב, הרגיש, שמאיים פחות ולא גוזר גזרות טיפשיות".
פתאום אור גדול הפציע לרגע וכולם הפנו מבטם שכן הוכתר לבסוף האפיפיור החדש ונחת מיד על הזית. אלויס יוסף רצינגר מיד התחיל לאיים ולנבוח כמו גמל שלמה. ולטעון שהתורה הישנה היא בכלל פאסה לגמרי וכל מה שאנשים צריכים מגולם בפחד, ובשוט. איזבל נעמדה, הורידה לו סטירה, ובפופו שלו, שכבר היה תקוע בו זית, בפופו של הפאפא, קיעקעה: "אני עבד התורה הפרטית של איזבל היהודית." ככה אני עושה לאפיפיורים כולם. אמרה לי. והוסיפה: " ז?יִת ר?ע?נ?ן י?פ?ה פ?ר?י ת?אַר ק?ר?א י?הו?ה ש??מ?ך? כעת תלטף ד??ל?יּוֹת?יי". והושיט רצינגר ידיו אל דליותיה של הגבירה איזבל והתחיל לשיר:
"עזרי לי אתחנן
יפהפיית שני
זמרי שיפעת טובך
יפהפיה מוזהבת
מזגי לגופי חוכמתך..
הזיני גידיי בתשוקתך
שליטה אדמדמה כציפורן
ואשיר הלל
תורתך
ואשיר הלל
תורתך
שירה ארגמנית נעימה, עדינה.
מלאת
נחמות
מלאת
פתרונות. ברוגע
לימדיני עורמתו הנהדרת הלבנה של החוק
יפעת ניחוחו
צפונות פילאו
ונשפי לראותיי יפתי
תפילה נדירה טהורה בפרוס עולם.
עקשי בי כפנינה
שנתפלל ונאהב בכל שיח וסיג בכל הגיג
נשיר הלל ועוד הלל וכך
ביחד, בעונג בחן ובחום."

רציתי להיות אדריאנוס קיסר,
כמוהו לאהוב את נפשי,
כמוהו בחיבה לכנותה לפני מותי Animula - נפש קטנה שלי.
כמוהו להאמין שלגופי היא כידידה,
מבינה, מרגישה, קשובה.
אך למה זה היא רק מתעללת בי,
מחפשת מי תשפיל,
מי תפצע,
מי תחתוך,
מי תנצל,
מי תגמור אותי.

רציתי להיות אדריאנוס קיסר
ולאהוב את נפשי

אתמול לקחת אותי לבנות כתובות אש ענקיות
מברזנט וחוט תיל
אותיות בגודל אדם בנינו,
שיראו עד תל אביב
עד יפו
עד ניו יורק
כתבנו באש: S,S,C

אמרת: "את האותיות נשאיר לחלשים"
אמרת: "הם ישירו במקהלה במקלטם הבטוח S,S,S,S
הם יתקהלו ובקול שפוי יהנהנו S,S,S,S
קהילתם בפה אחד תסכים C,C,C,C"

התעללת בי, את הביטחון השארת כאידיאה רחוקה
אנסת אותי בשולי הכביש, את השפיות השארת למי שרוצה בה
סחטת אותי, עד דמעות, נגד החוק, למרות תחינותיי, למרות 'המילה'

אני שפכתי את הנפט.
את הדלקת.
אני נשכבתי על ה-S.
את השתנת.
השתנת על הגחלים,
גחליי,
אולי...

אני בצומת ועליי לבחור לי מגן: נבואה או יופי, אהבה או עבדות.
מה הם האמצעים בהם מגינים בני אדם על עצמם?! יש את התוקפניים השולחים חיצים מורעלים, ויש את הפגיעים לכאורה הסופגים כול; יש את הציניקאים המכים בהומור, המתנשאים אותם סובבת חומה עבה, והידידותיים שחיוכם הוא להם כשלדה. נשקי שלי היה הגאווה. לפני כחמש שנים אבד לי נשק זה ובא אחר במקומו, כיום גם הנשק האחר מתמוטט ועליי לבחור. שוב.
אספר לכן סיפור, סיפור התפרקותי מנשק הגאווה אותו נשאתי. אולי לפרקים תחשבו שהסיפור דימיוני, אנא סילחו לי אם כן, אין זאת אלא שהרצון שוב לבקע את גולגלתי כדי להחיות תמונה ישנה, אמיתית או מדומיינת, הרצון להכות בעצמי עד תתנדף גאוותי או תטבע, הרצון הזה מוביל את ידיי אל המקלדת כמו שהובלו ידיו האוחזות במאכלת של הכהן הראשי אל צווארו של טלה השחיטה.
עד לפני חמש שנים חייתי במנהטן עם בת זוג, סאנג'ו (Sanju) שמה, סופרת סיפורים קצרים ואחת הדומיות המפורסמות בניו יורק. שנינו כבני 30+. ערב אחד, כשנה לאחר שהכרנו, הוזמנו לאלונה ודאג, זוג מכרים של סאנג'ו החיים בצפון מדינת ניו יורק, כ-4 שעות נסיעה מהעיר. אלונה ודאג שניהם אמנים פלסטיים מצליחים, כבני 50, נחמדים ומאירי פנים. ביתם היה אמנם כבית פרברים אמריקאי טיפוסי, עשוי עץ, רחבה גדולה, עצים לרוב, אך מלא היה גם בפסלים שהם פיסלו, לרוב בברונזה, לרוב פסלים גדולים עם קווים רכים, מזכירים קצת ניסיון לפסל ציורים של Bottero. בנוסף לסאנגו ולי, עוד שני זוגות הוזמנו: קייט וריצ'רד, היא מרצה לפסיכולוגיה והוא מלחין ג'ז; וג'ייסון, גבר מזוקן כבן 50 ובת זוגתו שכינויה It בערך בת 25, צנומה צנומה, שקטה, ומבטה אטום.
הנה חוזרת אלי האורקל ולועגת באזני:
"האדם אינו משנה כלום, מדוע זה ישנה את עצמו דווקא".
אני מתקומם: "שיניתי את עצמי לא פעם ולא פעמיים",
האורקל יוצאת לעברי בגלימה לבנה ומתריסה:
"האדם אינו משנה כלום, מדוע זה יצליח לשנות את עצמו דווקא".
רגליי רועדות.

כבר מהרגע הראשון היתה לי תחושה מעיקה כלפי It, אופן הילוכה המפוחד, שתיקתה, מבטה המושפל תמיד. מאז ומתמיד נרתעתי מזוגות של גברים שולטים ונשים נשלטות, הבדסמ היווה עבורי גם התרסה על הסדר הסוציאלי הקיים ולכן קשה היה לי להתבונן באשה נשלטת. לאמיתו של דבר עדיין יצריי מתקוממים כאשר אני רואה כושי קשור ומוצלף, או יהודי נשלט על ידי שוטרת נאצית, או ערבי מושפל על הגלביה שלו. האין הבדסמ בא להפוך, להתריס על סדר השליטה המקובל?!
לאחר ארוחת הערב הנעימה, בה לא היה סימן למשחקי שליטה כלל התחלנו לשחק קצת, עדיין בתוך הבית, עם מעט הומור, בלי לחץ, פה ושם גירויים מיניים מינוריים ותחושת שכרות קלה: זו מצווה וזה מקיים, זה מכה קלות וזו מתענגת. ואז יצאנו החוצה ליד הבאר, הסתדרנו בשני מעגלים, בחיצוני הדומים (חלקם הגדול אגב סוויצ'ים) ובמעגל הפנימי הנשלטים ואני בינהם. הדומים והדומיות לקחו את הסינגל טייל שלהם והצליפו בנו כל אחד בתורו מכה אחת, לאחר ארבע ההצלפות מסביב למעגל, הסתובב המעגל הפנימי צעד אחד ימינה וכך עמדנו וגבינו אל מול השולט/ת הבא/ה. התחרות היתה ביננו הסאבים מי יישאר אחרון. ריצ'רד ואלונה נשברו ראשונים אחרי כ-15 הצלפות, הם לא ממש נכנסו למשחק, צחקו, גערו בדומים, ייללו משועשעים מכאב. It ואני נכנסנו עמוק יותר, עד שלא היה זה משחק יותר. בלי מילים פסענו עוד צעד ימינה ועוד אחד לקבל את ההצלפה הבאה. היה לי חשוב לנצח את It, הייתי חייב לנצחה בשביל גאוותי, כנגד גוש הבשר חסר ההבעה המכונה It, כנגד ג'ייסון המעלה בי גועל, כנגד סאנג'ו אהובתי, ובשבילה. מתי מפסיק הבדסמ להיות מיני, מתי מפסיק הוא להיות משחק ומתחיל להיות צורך נפשי, צורך נפשי כואב, שנוא.

שלושה המה מדרכיה של השתלטות, ומול ארבעה יישברו גיבורים: דרך החינוך, ודרך ההשפלה, דרך הכאב, ודרך האיום.

בכל זמן ההצלפות, שיננתי לעצמי משפטים אותם אני נושא מקדמת דנא והם חלק מכונן בגאוותי: מרים משוררת על ים סוף, דוד ותהילותיו, אדריאנוס קיסר ביום מותו, פיקו על כבוד האדם, פלובר, רילקה. אך אט אט צומצמה גם יכולתי זאת להיזכר, רק גופי זז קדימה ואחורה כלולב, וביני לביני רק 'שמע' ועוד 'שמע', ועוד 'שמע'. It לא הוציאה מילה, פניה לא זזו, גופה ספג את ההצלפות כמו אותם חצאי עגלים התלויים באיטליז קפואים ופעיית כאבם האחרון קבורה היטב היטב במקום מרוחק.
מתקרבת אלי בגלימתה הלבנה האורקל: "האדם אינו משנה כלום, האם ישנה את עצמו דווקא"
בשתי כנפיים תעופף קלות ובשתיים תכסה רגליה.
אני רק עונה: "עלי לבחור: נבואה, או יופי, אהבה או עבדות".

בסוף נשברתי, It היתה חזקה ממני, לא זזה גם למול ההזלפות האכזריות יותר. בלי הבעות פנים, בלי סימן לכאב. נשברתי. אחרי ההצלפה האחרונה של סאנג’ו בי, זו שאחריה התמוטטתי, סאנג’ו עוד באה אלי, הורתה לי לעמוד, ושרטה את גבי בציפורניה, בכח, שוב ושוב. מוחה את דמעותיי ושורטת בבשרי בכח, בחום, (באהבה?). לאחר מכן מספר טיפולים רפואיים קלים, צחוקים, העמדות הפנים. הם ישבו שם, עישנו, עשו קצת קוק, המשיכו בריטואלים המיסטיים שלהם. אני ישבתי בצד, שקוע, פגוע. בלי הומור. מאשים. מדוע הרגשתי שהמקום שמגן עלי אבד אז איני יודע, אך ידעתי שגאוותי הריקות, על תאריי וכישוריי, יופיי וחוכמתי אינן שוות דבר, התבגרתי ונזקקתי למגן חדש, אחר. מה הוא יהיה לא ידעתי עדיין.

שלשה המה מכים באדם, וארבעה מפילים אותו ארצה: גוף ממוטט, ותבונה מובסת, נשמה ביגונה, ותפילה ללא מענה.

"אני שמחה שלא ניצחת" אמרה לי סאנג’ו למחרת בדרכנו חזרה. אני חושב שהיא התכוונה לכך שאפילו הגאווה הריקה הזו (של המנצח) נחסכה ממני כמו גם כל התרברבות בהקשר. היא סיפרה לי יותר על It, על המקום שבו אפילו הבדסמ נופל ונכשל, It וג'ייסון בני זוג מאז ש-It בת 14. היא עזבה את ביתה והוא אספה. הוא נתן לה את כינויה המזוויע ובעצם 'שולט' בה לחלוטין (עד כמה שהמונח מתאים). דמי בער בי, "לאן לקחת אותי?!", "איך בכלל יכולת להצליף בה כשאת יודעת את הסיפור?" כעסתי. "יש מקום שגם אני לא מקבלת" ענתה לי סאנג’ו, "ואף על פי שידעתי שככה זה יהיה, היה לי חשוב שתבוא, אתה עוד תראה, אתה עוד תבין", סאנג’ו השתמשה תמיד בנבואה ככלי נשק וכהגנה. תמיד היא שמה עצמה מעל הזולת תוך שהיא לכאורה יודעת את עתידו/עתידה. עצרנו בצד לקפה. נשארתי ברכב ופתאום חזרו אליי ההצלפות, אבל לא אלו שהוצלפו בי דווקא אלא אלו שהופנו אל It, פתאום הייתי שם כדי לספוג במקומה, פתאום חוויתי אני את כאבה של מי שהיתה באותו ערב רק בשר בעיני, כאבה הגופני וכאבה הנפשי מהעבר, השקוע. חוויתי את האדישות שבה, ואת המקום בו היא נמצאת כבר שנים, מקום בו אין יותר שליטה ועבדות או אהבה, מקום שאף שנאה אין בו עוד. רק אפר. פרצתי בבכי. רעדתי. באותו רגע גם ידעתי שהמגן החדש שאלבש, שהולבש עליי, הוא ההקרבה.
לא סיפרתי לסאנג’ו על כך כשחזרה עם הקפה.
הערב ההוא, לא מיידית אמנם, גרם לי להתבונן אחרת על גאוותי הריקות, הוא פרק אותי מהנשק שהגן עליי ובמקומו באה ההקרבה ויכולת ההכלה. להקריב את עצמי ולאסוף את האלימות. כשיש כעסים יומיומיים, אני אוסף את הכאב, כשידיד או ידידה בודדים אני בא ואוסף, מכיל ואוסף ומרגיע, משטח את עצמי וסופג. אני שם בשבילם. כשבן משפחה זקוק...

מתקרבת אלי בגלימתה הלבנה האורקל: "האדם אינו משנה כלום, האם ישנה את עצמו דווקא"
בשתי כנפיים תעופף קלות ובשתיים תכסה רגליה.
אני רק עונה:
"עלי לבחור: נבואה, או יופי, או אהבה, או עבדות".
וכן, כעת עליי לבחור שוב, תם זמן ההקרבה, עלי לבחור במגן חדש, נבואה, או יופי, או אהבה, או עבדות.

האם הנבואה תהיה לי מגן:
יש בה משהו ממכר וחזק. הייתי מדבר על העתיד, עתידי, עתידכם, הרי ברור הוא לי... אבל הנבואה עדיין לא בשבילי, יותר מדי יומרה בצידה. אינני בשל עדיין. ואינני מספיק בטוח בעצמי.

האם היופי ישמור עלי:
לשפוט ולהכריע על בסיס קריטריונים אסתטיים. "כל ויכוח הוא בסופו של יום אסתטי" אמר ויטגנשטיין. כן, גם אצל קירקגור בא האסתטי אחרי האתי והדתי. לחיות חיים אסתטיים משמעו לשפוט עצמי ואחרים לפי קריטריונים אלו. יש בכך מגן משום הריחוק מהכאב.

האם על האהבה לסמא ולהגן עליי:
בקורינתים פאולוס אמר:"אף אם תהיה לי מתת הנבואה, ואדע את כל הסודות, ואשיג כל הדעת. ואף אם תהיה בי כל האמונה להעתיק הרים ממקומם, ואין בי אהבה, הריני כאין וכאפס". אבוא אלייך בפשטות. כשותף, כידיד, כאוהב.

או אולי עלי עבדות טוטאלית תגן עליי:
עבדות שהיא ייצר. עבורי. ייצר.
עיניה של האורקל חודרות. היא מכה חזק יותר בכנפיה כעת:
"אתה לא תשנה כלום. האדם לא משנה כלום" היא לוחשת.
אש.
גחלת עפה לעברי ונוגעת על פי.
איש טמא שפתים אנכי.

שטפון, היה זה נחשול השנאה שבך ההולך וגואה ועומד לנפץ את זכוכיות השקר. דרך המראה ראית אותי עומד בצד, מביט, מבין, ממתין.
שטפון, היו אלה התנועות החדות של ידייך ושל ראשך שנדמו כאילו עצמאיים הם ומנותקים מגופך האהוב. היו אלו צעקותייך, ודמעותייך, והעצבים הזקוקים לפורקן, ולשונות האש של הדרקונים החרוטים בחרב שקניתי לך במזרח, מהנפח ביקשתי להוסיף ולצרוב את שמך "Sanju".
שטפון, היה זה זרם הדם המתפרץ מעורקיי כשפילחת את ידי השמאלית בהנפה, מבטך המחפש את כאבי העיד על הרגש החם בו בצעת את המעשה.
היה זה העונג לראותך רגועה.

איני יכול לדבר עוד
כל גאוותיי הריקות נמחו ואינן
איני מרחם על עצמי יותר משאני מרחם עליכם
כותב, אך כבר אין בי צורך להוכיח דבר
הרי הזין הזקור שלי כשאני מושיט לך את ארנקי חזק מכל הוכחה
רק להיות מנוצל.
מוכי עוורון אתם,
רק להיות מנוצל,
מי יפתח את עיניכם ומתי?
הורים, חברים,
מי יפתח את עינכם ומתי?
כל מה שעליכם לדעת מתחולל לנגד עינכם ואתם אינכם רואים דבר.
מוכי עיוורון כבר אמרתי, ככה זה תמיד.
כעת זקוק אני לכוחות שתרגלתי כל חיי: להחזיר לי פיסות מגאוותי,
אך לא, הרי הזין הזקור שלי כשאני על ארבע מושיט לך את ארנקי חזק מכל הוכחה:
שהגרעין עצמו נשחק.
כבר לא כאב,
שהגרעין עצמו נשחק.
כבר לא עבד,
שהגרעין עצמו נשחק.
רק כסף!
אין זה סיפור שרוצים להמשיך,
"תודה על שאת מרשה לי לשלם לך, הוד מלכותך"
זה לא סיפור שרוצים להמשיך
"אני מתחנן שתנצלי אותי עוד, הוד מלכותך"
לא סיפור שרוצים להמשיך
"קודם הלשון" את תגידי, "כדי שתשתוק"
אח"כ הראש, כמו תרנגולת ערופה אמשיך לרוץ ואפול לרגלייך,
נפילה
מטבעות כסף נופלות מצווארי במקום דם
שעשוע אחרון עבורך, עונג אחרון לגופי,
את תחייכי

בבוא אביב,
אקלף מגופי בסכין לוהטת
את שאריות החורף הקפוא.

אולי אפצע את עורי
ואצרוב בו סימני כיעור,
כמו בכתף כושי

אולי אתקע את הסכין
עמוק בכף רגלי
ואהיה כאכילס
אוכל אדם
(היכן את פוליכסני אחותי, אמא התאבדה, קפצה לים מול עירנו העולה באש)

אולי אערוף בסכין את ראשי
ואהיה לטורסו
אפולו
אפולו
רק אל גופי תכמהו

לא.
לא אמתין לאביב,
אני חוצב בסכין את הקרח
וחותך את לשוני.
לשון אבן.