כזאת אנוכי

עומדת במים.
הגלים מלטפים את הרגליים שלי, מזמינים אותי להכנס.
אבל הים סוער ואני מפחדת.
נזכרת במשהו ששמעתי פעם על גלים:
את יכולה לעמוד מול הגל, נוקשה, ולתת לו להשבר עליך. אשלייה של עוצמה ושל כוח-
לרגע את לא שמה לב, וכבר הוא מעיף אותך לכל הרוחות. את מתפרקת.
את יכולה לצלול מתחתיו.
למטה שקט. אין סערות, אין ריגושים, אין שינוי. יש דממה שיכולה להמית אותך בעודך בחיים.

ואת

יכולה

לא

לפחד.

לאבד שליטה
לתת לגל לשאת אותך בלי להתנגד
את תגיעי רחוק... כי זה מה שגלים יודעים לעשות.

המים מלטפים אותי ומדגדגים, לוחשים לי להכנס.
אני פורשת ידיים, עוצמת עיניים ונכנסת פנימה.

היא מונחת על הבטן.
הזרועות שלה מתוחות כמעט עד קצה היכולת, קשורות למיטה.
הרגליים מפושקות וקשורות למוט ביניהן.
נדמה לה שאין לאן לזוז (אחר כך, כשהכאב יופיע היא תגלה שתמיד יש לאן לזוז).

"אני מפחדת" היא לוחשת.

"זה יכאב" הוא אומר.

היא שומעת אותו מתכונן וגם היא מתכוננת, מתכווצת.
והכאב מצמית.

"זה כואב", היא בוכה.

"אני יודע", הוא ממשיך.
וממשיך.


אחר כך היא מתחננת שיפסיק
והוא נענה לה,
ועוד שעות אחר כך, כשתדרוך על כפות הרגליים הפצועות שלה, היא תזכר בכאב הזה
ובעונג
ובהשלמה.
ומתחננת בליבה שימשיך.

נתקלתי פתאום בשיר שלא הכרתי בכלל
והייתי חייבת...
פשוט חייבת
להעתיק אותו קרוב אליי.


נערתי אישה קטנה ונואשת
כשאני מחבק אותה
היא כמו בתוך
רשת של נכליי.
כשאני רואה אותה בבגדיה
אני חושב רק על דבר אחד בלבד
והיא יודעת
תחילה קצת מתביישת
אחר כך גועשת.

(נתן זך)

יוצא שמשמר האהבה
הוא המאיים אותה לרצוח
געגועים שנגמרים באכזבה
ומין זרות שמתחילה לפצוע

(מאיר אריאל)

היום טיפלתי באישה שהיו לה עיניים מדהימות.
איך אפשר לתאר עינייים?
הן היו ירוקות, בוהקות, גדולות ותמימות
והיה בהן אור
ואיכות צחקנית.
הן הזכירו לי יהלומים ירוקים
(ותוך כדי, ניסיתי להזכר איך קוראים להם, ליהלומים ירוקים)

הגוף שלה היה פגוע מבפנים וקרוע
אבל לא יכולתי להמנע מלחשוב
שעם עיניים כאלה, היא יכולה להתגבר על הכל.

לפני כמה זמן החלטתם לעזוב
אתה, האישה והילדים.
אנחנו אמנם לא מדברים יותר מדי
אולי רק שלום מחויך ברחוב
אבל עדיין, זה עשה לי עצוב לשמוע שלא אראה אתכם יותר.

והיום, אחרי המסיבה, פגשתי אותך
וחייכנו
ושאלתי אותך איך הולך ואם כבר התמקמתם.
ענית לי שהאישה והילדים התמקמו
אבל אתה לא שם...
ופתאום קלטתי שנפרדתם.

אתם נשואים כבר הרבה זמן. יש לכם ילדים וחיים שלמים ביחד
ובכל זאת אתה פה והיא שם
ואני לא יודעת אם אתה שמח או עצוב
אם אתה מרגיש הקלה או אולי להיפך...
רק יודעת שפתאום נורא רציתי לחבק אותך כך באמצע הרחוב
חיבוק חברי של "יהיה בסדר"
אבל לא יכולתי כמובן
כי אי אפשר אצלנו, פשוט אי אפשר.


אתה אולי לא מודע לזה,
אבל יש לנו הרבה במשותף-
אנחנו שנינו ילדים חורגים לאותה החברה.
זו חברה שהחוקים שלה ברורים ונוקשים, ורוב חבריה לא מחפשים לשבור אותם
טוב להם בתןך המסגרת.
אותה חברה היא גם אם מחבקת וחמה וסלחנית כלפיי ילדיה החורגים
ולכן איננו ממהרים לעזוב אותה-
אתה, עם העגיל החצוף, המרדן
ואני... שמורדת בעיקר מבפנים (ואולי בגלל זה אתה לא יודע, ולעולם לא תדע)

אם הייתי יכולה, הייתי מזמינה אותך לשתות בירה באיזה פאב.
אני בטוחה שהיה לנו הרבה על מה לדבר ולצחוק.
הייתי מבקשת להיות לך לחברה, ככה סתם בפשטות...

אבל אצלנו, הרי, שום דבר לא פשוט.

נפרדנו באמצע הרחוב. אתה הלכת לדרכך
ואני, התיישבתי לכתוב לך מכתב שלעולם לא יישלח.

האיש הביט בה בדממה אך היא דימתה לראות צל של חיוך בזויות פיו.
היא המתינה במתח שידבר, הדממה מעיקה עליה.
לבסוף, אחרי זמן שנדמה כנצח, דיבר.
"את צודקת" הוא אמר
"הארמון הזה שייך לי
וגם הגן
וכל אשר בו...
אבל אל לך להצטער שפלשת לתחומי כי גם את
כמו הפרחים, העצים, הציפורים שבגן
וקירות הזכוכית
גם את שייכת לי..."

"אני?" נדהמה המלכה. "לא אדוני... הינך טועה. אני הרי שייכת למלך...שם, בארמון ההוא.."
אך קולה רעד ובגד בה והיא נשתתקה.

כאילו במקום תשובה, החלה מוזיקה חרישית נשמעת.
כל כך חרישית, כל כך מוחשית. כאילו היה ניתן למשש אותה בעוברה על פניך.
והיא הלכה והתגברה.
המלכה עצמה את עיניה והרגישה את האויר נע סביבה במקצב הצלילים
לפתע הבינה
שזה לא האויר נע
אלא גופה שלה
מתנועע ומרקד
ללא שליטה, ללא הכוונה מצידה
כמו היתה בובה תלויה על חוט...
היא ניסתה להתנגד, אבל המוזיקה היתה חזקה ממנה
וגופה ציית לפקודות נסתרות
הרחק מהישג ידה...
היא נכנעה
הרפתה
פחדיה נעלמו.
ולפתע
משהו קרה.
ברגע אחד חדלה להיות בשר ודם, גוף ארצי המציית לחוקים פיזיקליים.
היא היתה כולה מנגינה מרחפת
וכמוה, גם היא, באויר...
היא רקדה כמו שמעולם לא רקדה: בתנועות שמעולם לא ידעה שקיימות בה
כמו נוצרה מתוך הצלילים עצמם,
ובכל רגע ורגע צורתה משתנה.
המוזיקה הלכה והתגברה, נושאת אותה איתה
מבעד לדלתות הזכוכית, אל הגן ופרחיו, אל הלילה הבשום
היא היתה מאושרת.

אט אט חזרה פנימה, ריחפה עוד קצת בחלל האולם הגדול, מתענגת על הצלילים שהפכו להיות רכים וענוגים
ולפתע הכל נפסק.
המוזיקה פסקה, היא צנחה אל הרצפה
למרגלותיו של האיש.

היא הרימה אליו עיניים נפעמות.
"זה אתה..." לחשה.
הוא חייך אליה.

"כן" אמר. "זה אני.
אני הוא אדונך וגופך שייך לי.
ברצותי ירקד וברצותי ינוח...
כמו הגן ופרחיו, הציפורים וקירות הזכוכית
גם את - שלי."

האיש הרים את ידו ומתוך קסם, גופה ציית לפקודה והתרומם.
"לכי עכשיו.
חזרי אל ארמונך.
וכשאקרא לך תבואי שוב"

המלכה נבהלה. "חכה רגע..." היא ניסתה לומר," יש כל כך הרבה מה להגיד.. מה לשאול..."
אבל האיש השתיק אותה במבטו
והיא השפילה את עיניה.
"עלייך ללכת עכשיו. לחזור אל המלך. השאלות יחכו וגם התשובות. לכי"

רגליה פסעו לאחור מעצמן, מושכות אותה אל הגן ואל השער הפתוח
ושוב נסחפה בלי לדעת איך ומה
בדרך חזרה.

ובחדרם,
המלך ישן.
לא יודע, לא מרגיש.

היא שוכבת במיטתה ושוב איננה שייכת לאיש
ופחות מכל- לעצמה.

חצות. כולם ישנים, הארמון בדממה.
רק המלכה ערה.
היא נועלת את נעליה החדשות, לובשת שמלתה וחומקת בלאט מהחדר.
המלך שקוע בשינה עמוקה. לא שומע, לא מרגיש דבר.

היא יוצאת אל המסדרון הקר ולתוך חדר נוסף, נסתר
שם, מהחדר- יציאה סודית. דלת סתרים המובילה אל מנהרה היוצאת מן הארמון.
נתיב שקיומו עובר בלחישה בחדרי חדרים... מאם לבתה.. כבר מאות שנים.

המנהרה טחובה ואפילה. המלכה נרעדת. היא יודעת שבסיומה תמצא את עצמה ביער שחור
הדרך תיקח אותה- אם רק תמצא את העוז, אל הקצה השני
שם יש אגם
ובאגם סירה קטנה
ומעבר לו- המקום אליו היא משתוקקת:
גן של קסם שבמרכזו ארמון שקוף
ובארמון נשמעת תדיר מנגינה
שלעיתים היא סוערת ולעיתים שקטה
אבל תמיד היא חודרת אל עמקי לבבה, מניעה בו נימים נסתרים.
ושם מתאווה המלכה להיות.

כל לילה. והמלך לא יודע. לא מרגיש.

אבנים קטנות חורקות תחת רגליה בשביל החשוך, היא נדחפת הלאה על ידי ליבה, נמשכת על ידי הלמות מנגינה דמיונית...
והנה מרחוק זוהר קלוש. היא יודעת שהיא קרובה ומאיצה את צעדיה. הנה עוד רגע האגם יתגלה... והסירה הקטנה שתמיד מחכה באותו המקום
(מי שם אותה שם? למי היא שייכת? שאלות שמלכה בודדה לעולם לא שואלת).

הסירה הקטנה יוצרת אדוות קלות על פני המים שנוגה לבן מאיר בהם נתיב בהיר... זהו אורו של הארמון ושל הגן והיא כבר קרובה מאוד.

זהו רגע של קסם. הרגע בו היא עוברת את שער הגן. ניחוח הפרחים כבד, משכר. האוויר חמים, מלטף את לחייה.
המועקה נשטפת מליבה ואת מקומה תופסת שמחה של קלות דעת. הצלילים הבוקעים מהארמון מושכים אותה אליו בכוח שאין להתנגד לו והיא חצי מרחפת חצי רוקדת נכנסת פנימה.
הארמון עשוי קירות זכוכית מהם נשקף הגן
בפנים רחבה גדולה וכולה שלה. היא משחררת את גופה, מתמסרת לצלילים, נותנת למוזיקה להוביל את צעדיה.

באורח קסם, מתאימה המנגינה בדיוק למצב רוחה. היא לא יודעת להסביר את הדבר כמו שאיננה יכולה להסביר לעצמה את קיומו של הארמון ושל הגן. היא רק יודעת שקסם בדבר וידיעה זו משקיטה אותה.
לפנות בוקר המנגינה תחלש בהדרגה ואת מקומה יתפוס ציוץ הציפורים
או אז היא תקרוס על רצפת הארמון, מותשת, מודעת עד כאב לקיומה הגופני
ומייד לאחר מכן תצא במרוצה, חזרה אל ביתה, אל חדרה, אל המלך.
הדרך חזרה , שוב כבאורח קסם, עוברת ביעף. ובלי להיות מודעת איך זה בדיוק קרה, היא מוצאת עצמה חזרה במיטתה בחדר השקט.
רק הלמות ליבה הדופק ונעליה השחוקות מעידים על מה שהתחולל בלילה.

כך כל לילה.

אך הלילה היה שונה.

כמו תמיד, התעוררה בחצות, יצאה מחדרה, שטפה אל המנהרה ואל היער, חצתה את האגם ונכנסה אל הגן.
המוזיקה הלילה היתה יפה במיוחד והרעידה כל כך את ליבה עד שחשבה שתבכה.
היא נכנסה אל הרחבה וגופה החל מחולל מעצמו, משחזר צעדים נסתרים ותנועות נשכחות...

לפתע פתאום
פסקה המוזיקה.

הופיעה דממה.

הדבר היה כה בלתי נתפס עד שעוד רגע או שניים גופה המשיך לחולל בדממה שנוצרה, בלי שליטה.
אך ברגע לאחר מכן, נבהלה מאוד וקפאה על מקומה.
ואז ראתה אותו.
הוא נשען על עמוד בפינה. גבוה, שקט. ידיו שלובות על חזהו. הוא הביט בה אך היא לא ראתה את עניו כיוון שהיו מוצלות..
האינסטינקט הורה לה לברוח מייד:
היא מלכה, והוא... מי יודע? אם יתגלה סודה- היא אבודה. אולי עוד תוכל להנצל.
היא פונה לאחור במהירות ומתחילה לרוץ, ליבה דופק דופק...
עוד רגע והיא בשער
אך אבוי השער סגור. מעולם לא היה השער סגור בעבר.
היא מנסה במצוקתה לפתחו, מטלטלת את סורגי הברזל אך לשוא. אולי תטפס? השער גבוה ושמלתה עדינה... היא מסתכלת בייאוש מעלה ומוותרת על הרעיון.
אין ברירה. עליה לפנות אל האיש ולשאול... אולי המפתח בידו.
היא מפחדת... אבל לא נותנת לחרדה להשתלט עליה. נושמת נשימה עמוקה, זוקפת גווה ובצעד מדוד חוזרת פנימה.
על המפתן היא נעצרת. הוא עדיין עומד שם, באותה התנוחה ונדמה לה כי מבטו קודח אל ליבה.
מי הוא? היא תוהה, מה הוא עושה כאן פתאום? האם ייתכן כי הוא בעל הארמון? איך תתרץ את הפלישה לתחומו...

היא מתקרבת מעט, מרגישה את הלמות ליבה.
סליחה אדוני... היא שומעת את עצמה אומרת בקול

נדמה לי כי פלשתי לתחום לא לי , האם אוכל לבקש את סליחתך ולבקשך להניח לי ללכת לדרכי? אני מבטיחה כי לא נגעתי בדבר... לא לקחתי דבר... רק נמשכתי אל המוזיקה הנפלאה ושכחתי את עצמי...

הוא עוטף את ידיה באזיקים וסוגר.
הוא עוטף את רגליה באזיקים וסוגר.

ומאותו הרגע היא חשה תחושת שחרור שכמוה לא חשה מעולם.
האזיקים מסמנים לה: להרפות, להרגע, להניח לכל. השליטה כבר איננה בידייך.
ומשא כבד ניטל ממנה
היא קלה מן האויר

השפחה
תמיד כמה צעדים מאחור. רואה ואינה נראית. מלווה במבט כל תנועה שלו, כל נשימה. היא לא זוכרת מתי הפכה להיות כזו, מוקדשת אך ורק למילוי רצונותיו. מבחינתה, זה היה כך תמיד, מרגע בו עמדה על דעתה. ועתה, כך נדמה, היא יודעת לקרוא את רצונותיו עוד לפני שהוא עצמו מגבש אותם לכדי הרהור. שפחתו.
היא מביטה בו פוסע מספר צעדים לפניה, זרועו שלובה בזרועה של הנסיכה. הם שניהם באור והיא בצל. ממתינה. היא רואה איך הוא מביט בה, בנסיכה בעיניים מעריצות: גבוהה, ענוגה, בלתי מושגת. פניה שיש טהור. היא רואה איך הם פוסעים זקופים ונישאים מעל ההמון. היא יודעת שלעולם לא תוכל להיות שם, לצידו. היא הרי תמיד מאחור... כמה צעדים. רואה ואינה נראית.

הנסיכה
בלילה אחד של קיץ, טרופת מחשבות וחלומות היא רואה אותם מבעד לסדק בדלת
והיא פתאום יודעת
שלעולם לא תהיה שייכת לו כך
באותו להט ובאותה התשוקה.
ומאז היתה נותנת הכל כדי להיות שם, מאחור. שפחה.