אוהבת שירה.

שברתי שתי זרתות.
אחת ביד ואחת ברגל.
העולם נגדי.
גררררר...

קראתי פוסט שפירסמה מישהי שאני מחבבת ומעריכה.
כהרגלה, היא כתבה נפלא.
כתיבה עמוקה וחכמה ומלאת רגש.
היא באמת נהדרת.

אבל העולם שלה, שגדוש בקשיים, אינו העולם שלי. לי קל יותר.
אז אני לא ממש מבינה, ואני לא יכולה להזדהות לגמרי.
רק רציתי להגיב ולכתוב לה שנהניתי לקרא ושהיא מדהימה.

אבל התביישתי.
חששתי שזה ישמע כמשהו מתנשא.
היא שופכת על המסך את דם ליבה, וכלמה שיש לי להגיד זה שכתיבתה נאה.
אז לא כתבתי לה.

ועכשיו אני מרגישה את בושת הפחדנים.
פחדנית. אני.

הגבר הזר עמד נטוע במקום, ממגנט את כל המבטים אליו. אלוהים יודע שאני התקשיתי להמיש ממנו את עיניי. עמידתו היתה בוטה ומתגרה, כל אורחו ומנהגו אומרים בוז אל המקום ואל באיו. כולם, אבל כולם, הביטו בו בתערובת של פחד, שינאה וקינאה. כולם רצו שהוא יפול, אבל ייחלו שהוא דווקא יצליח, כדי שתהיה להם אגדה שהתממשה מול עיניהם. פאוול הסתכל בזר במבטים מזרי אימה, וראיתי את שרירי הטרפז שלו מתכווצים ומתרפים חליפות. היה לו יתרון על הזר. הוא ידע שהזר לוחם מעולה, אך הזר לא הכיר את רמת הלחימה של פאוול. ואולי לא היה זה יתרון, מאחר והפחד הוא אחד מהמכשולים הגדולים הניצבים בפני לוחם.
הזר חיכה לשניה שקטה, ובשפת גוף מוחצנת הצביע במבטו לעברי ואז פנה לפאוול: "אז אין כאן אפילו גבר אחד? אין פה אף אחד שיודע להרביץ? אגיד לך מה, missy, עכשיו אלחם בך. אם אנצח, אני לוקח את הבלונדה אלי ומזיין אותה". הבעת פניו אמרה בוז תהומי, התנהגותו מחפירה.
לפני שפאוול יספיק לענות אמרתי בקול רם ואמיץ ככל שהצלחתי לאזור:"תצטרך לנצח לא רק אותו, תצטרך לגבור גם עלי". הוא חייך: "זה יהיה לי לעונג".
זה היה הרגע למשפט מהוקצע: " אם תנצח, תוכל לזיין אותי. אבל אם תפסיד, תעשה לי ספונג'ה בכל הבית, עם החולצה המגעילה שלך בתור סחבה". הוא רק הנהן.
פאוול התערב ואמר: "קודם כל תצטרך לעבור אותי".


במכון בו התחלתי לעבוד לאחרונה יש מנהג שחביב עלי. קרבות זירה נושאי-ניקוד הפתוחים בפני הקהל הרחב. הכללים פשוטים ואנסה להעבירם בתמצות. כל אחד, יכול לבקש להלחם במישהו מהמדריכים.
סיבוב אחד או שניים או שלושה. לצורך זה הבן אדם משלם 20 יורו לסיבוב (אלא אם כן הוא מנוי במכון), מצרף הצהרת בריאות חתומה, חותם על ויתור תביעות, עולה על בגדי אימון ויאללה, לזירה. ניתן גם לרכוש כרטיסיה של עשרה קרבות במחיר מוזל. הקרבות מתבצעים עם קסדות מרופדות חצי-פתוחות, מגיני שיניים, וכפפות קרב (כפפות שמותירות את האצבעות חצי בחוץ, אך מרככות את המכות). הזירה מרופדת במזרן דק, מגודרת בחבלים, והאקשן מטורף. בעלי המכון, ופאוול בתוכם, קוצרים על כך קופון מטורף. המוני אנשים מגיעים בנסיון לפרוק אגרסיות או להתנסות בקרב ממשי, ומשלמים על כך היטב. בזירה נמצא שופט מהצוות, ושני סדרנים משגיחים שהקרבות ישארו בגבולות הספורט ולא יגלשו למחוזות פסולים. באנגלית קוראים לסדרן כזה באונסר, בגרמנית . ראוס-שמייסר, זורק החוצה.
כל נצחון, בנקודות או בנוק אאוט, מזכה את המנצח בניקוד יומי. הניקוד עבור קרב תלוי בדרגתו של האדם עימו מתמודדים (אם הוא בעל חגורה) ובמדד רעננות המוצמד לכל אחד. הפרטים קצת מורכבים, אך יוצרים תחרות מבורכת. הניקוד אינו נצבר מיום למשנהו. ככלל, הספקתי לעבוד כמה ימים בהם צברתי ניקוד מרשים. יצא לי להפסיד קרב בנקודות (כלומר לספוג יותר מאשר להכניס), אך טרם הופלתי בנוק-אאוט. בימים הראשונים שלי כאן היו חבר'ה שראו זאת "מתחת לכבודם" להלחם באישה, אך כרגע המצב הפוך. הרבה מאד, גם מהקבועים וגם מהמזדמנים, מעוניינים להלחם מולי, כך שיש לי הזדמנות לצבור ניקוד גבוה.
חלק מהקרבות נערך בין המדריכים לבין עצמם. אני גאה לאמר כי הניקוד שלי נמצא גבוה בטבלה. היחיד שעולה עלי בהרבה זה פאוול. הוא אחד הבעלים של המכון, והיחיד מביניהם שהוא איש מקצוע (האחרים הם אנשי עסקים בלי נגיעה לאומנויות לחימה). נלחמתי כבר מול כמה מהמנהלים, חלקם מוצלחים, אך הוא נמצא בליגה אחרת. הניקוד של פאוול גבוה באופן שערורייתי, הרבה מעל שלי. לא פעם הציעו לו להילחם בי, אך הוא תמיד סירב. לדבריו אין זה הולם בגלל שאני עובדת שלו (זה לא הפריע לו להילחם במדריכים אחרים, אבל ניחא). הסגנון שלו יעיל, ממוקד וחזק. הוא אינו מתעייף וראיתי אותו אחרי שמונה קרבות רצופים, חמישה עשר סיבובים במצטבר, והוא היה רענן כמו בתחילת הסיבוב הראשון. הוא זכה באליפות הארץ הזו בקרבות חופשיים לפני כמה שנים, ולא נראה כי הוא מאט את הקצב. איש מרשים ללא ספק.
מעבר ליכולות הלחימה שלו, פאוול הוא איש עסקים מחודד. הוא משלם לי היטב על ההדרכות שאני מעבירה, וגם על הקרבות בהם אני משתתפת, אך הוא מרוויח הרבה יותר. פרט לרווח הרשמי של המכון, מתנהלת במקום פעילות הימורים ענפה על קרבות רבים, בעיקר על המעניינים שבהם. אחוז מסוים מההימורים הולך לכיסו של פאוול, ולהערכתי מדובר על סכומים גבוהים. קרבות מעניינים אמרתי? כן, קרב של בלונדינית יפה מול נהג משאית וולגרי נחשב למעניין, אותה בלונדינית בקרב מול סבל מגודל מושך הימורים רבים, וכשהיא, כלומר אני, עולה לזירה במכנסונים ובבגד גוף מלייקרה, הטסטוסטרון גואה וגועש. זה בסדר לי, הם נהנים, אני מרויחה. סמביוזה. קיראו לזה פמיניזם, אני גם מחנכת אותם לא לבוז ליכולת הלחימה הנשית. שילמדו, השוביניסטים האלה.

כשהזר נכנס אלינו למכון הוא ביקש להילחם נגד המיטב שלנו. הרבה מבקשים זאת ומתגלים במלוא קלונם. יש כאלה שמראים יכולת של ממש, אך לאחר המתמודד השלישי שלהם הם נופלים מהרגליים מרוב עייפות. הוא התגלה כשונה. את הראשון הוא קצץ, את השני קיפל, השלישי נשכב עם קשיי נשימה. הזר שאג שהוא רוצה להילחם בגברים אמיתיים, לא רק בהומואים. התבוננתי בו כלא מאמינה. הגבר הזה, אותו אני מכירה כרך-דיבור ושקט, עדין ומתחשב, מתבטא כבהמה של ממש. דיבורו הרגיל הוא על סף הלחישה, והנה הוא צועק בלוא קולו. נומי, לעולם אין איתו רגע משעמם!
הרביעי זכה לרגע של חסד כשנומי השאיר אותו על הרגליים בסיבוב הראשון אך שילם ביוקר בסיבוב השני. החמישי צנח ברגע. נומי לעג לנוכחים וכינה אותם "גבירותי", הבהיר לכולם שסבתו בת המאתיים ושמונה יכולה לנצח אותם עם יד קשורה מאחורי הגב, והמאיס את עצמו על כולם. הוא הביט בטבלת השיאים וראה את הניקוד של פאוול וביקש להילחם בו. נאמר לו כי פאוול עסוק וכי הוא מתבקש לעזוב בשל התנהגות בוטה. הוא אמר כי הוא יעזוב רק כשפאוול יסלק אותו משם, את המשפט הוא ליוה בתנועה גסה להחריד.
מאי שם צץ פאוול, וסימן לסדרנים להוציא את הזר הבעייתי. הם הגיעו מאחוריו, אחד מהם אחז בידו והשני הניח יד על כתפו. הם היו בידיים חשופות, נומי עם כפפות, אך הדבר לא עזר להם ולו בקצת. הוא התפתל כנחש, תקע את מרפקו בפניו של אחד ועיקם את פרק כף היד של השני. עבודה של שתי שניות והם היו על הריצפה. ראיתי שפאוול מתלבט אם להזעיק משטרה ולצאת חכם, או להענות לאתגר ולהפוך עצמו לאגדה בקרב המתאמנים. הוא אמד את מימדיו של הזר ועשה את ההחלטה שלו. "התכונן" הוא אמר לנומי, "אני הולך להוריד אותך".
פאוול גבוה יותר בלמעלה מעשרה סנטימטרים, ורחב לא פחות מנומי. שניהם לוחמים מעולים, אך פאוול היה רענן, נומי כבר אחרי כמה קרבות. בנוסף, הגיל משחק לטובתו של פאוול מאחר והוא נמצא בשיאו. נומי מבוגר ממנו בעשור, וזה אינו יתרון.
תהיתי מי הוא הפייבוריט שלי לנצחון. מצד אחד אני רוצה לרצוח את נומי ובהחלט מגיע לו לספוג מכות. מצד שני, אם פאוול ינצח, הדבר יפגע בהערכה של כולם כלפיי. אני אהיה הבחורה שהיה צורך להצילה מבחור זר, כמה מביך. טוב, עדיף שנומי ינצח.
חשבתי על המוטיבציה של שני הלוחמים. מבחינת פאוול זה עניין של יוקרה. הוא יאבד המון בעיני המתאמנים והחניכים אם יפסיד. הוא חייב לנצח והוא יעשה הכל בשביל להשיג זאת. מבחינת נומי מדובר על שלמותו הפיזית. הוא עיצבן כל כך הרבה אנשים במקום, שאם יצנח ארצה הוא יעבור לינץ' במגרש החניה שמאחורי המכון. מצב מעניין.
הקרב התחיל ופאוול נתן את כל כולו. התקפותיו מהירות ומלאות עוצמה, סגנונו מהוקצע ונראה כלקוח מסרט הדרכה. הוא הפעיל לחץ עצום על נומי ואילץ אותו להתגונן. נומי עצמו כמעט ולא ניסה לתקוף אלא התמקד בנסיון להגן על עצמו. כעבור נצח של שתי דקות התחלתי לחשוב שפאוול יגבור עליו. הסיבוב הראשון נגמר, ומבחינת ניקוד פאוול צבר הרבה יותר. הסיבוב השני היה דומה לראשון, למעט כמה חסימות שהותירו את פאוול מעט פגוע. למרות זאת, המאזן היה לטובתו באופן ברור. בהפסקת הדקה שבין הסיבובים רבים עודדו את פאוול ואמרו לו כי נראה שהיריב השחצן מותש.
בסיבוב השלישי פאוול בעט בעיטה צידית יפה ומושלמת, כמו כל הבעיטות שקדמו לה. לא אוכל לאמר כי היא היתה איטית יותר או חסרת עוצמה. למרות זאת, נומי לא היה שם כשהיא הגיעה למקום בו עמד חלקיק שניה לפני כן, ואגרופו פגע בצידה הפנימי של ברכו של פאוול. הצליעה החלה באופן מיידי. חצי דקה מאוחר יותר נומי עצר בעיטה נוספת, הפעם בטכניקה פשוטה של שוק-ניצבת-לשוק, ובאגרסיביות נהדרת. פאוול הבליע העוויית כאב אך המשיך עד הרגע שנומי הצליח ללכוד אותו, שניהם הסתחררו לרצף מהלומות מהיר מטווח קצר, ולבסוף פאוול קרס מאגרוף שקדמה לו הטעיה אלגנטית. נוק-אאוט שהושג בלא מעט עמל, דם, יזע ודמעות.
בעת שפאוול פונה מהזירה ואני התארגנתי לקרב, חשבתי על טכניקה בה אוכל להתגונן כראוי. בהכירי היטב את נומי וסגנונו היה לי הרבה על מה לחשוב. עליתי לזירה באיטיות והרגשתי כי את המתח ניתן לחתוך בסכין, האוויר היה מחושמל. נעצתי מבט ביריבי והוא מחה זיעה מפניו בעזרת ידו. הבטתי כלא מאמינה: הוא החזיק את האצבעות כך שהזרת חיפתה על הקמיצה. תנועה מהירה, אגבית, שאף אחד אחר לא היה יכול לראות, אך אני מכירה היטב. משמעותה היא: קחי פיקוד, ההצגה שלך. קמצתי את שפתיי בתנועה שנראתה בנשיפה ארוכה, אך אותתה שהבנתי.
הקרב החל. נומי תקף במהירות ובאופן די דומה לסגנון בו פאוול תקף אותו כמה דקות קודם לכן. אך בבעיטותיו לא היה כוח, ואגרופיו היו חסרי דיוק. אחרי דקה או שתיים הוא התחיל להקרין פחד. התקפותיו הפכו לנואשות, ארוכות מדי ובעלות שני שלבים בלבד. הוא התנשף בכבדות. הגיע תורי לפעול. השילוב היה קלאסי: קדמית, צידית נמוכה להטעיה, צידית גבוהה עדינה. הוא חטף אותה בפנים ונראה המום. המשכתי עם שני אגרופים למפתח הלב ומכה שטוחה לצוואר. נומי התקפל, נראה גמור לחלוטין, ואז השתעל וירק דם. רגע אחרי כן הוא קרס.
שילבתי את זרועי בזרועו כך שמרפקו נלחץ בנעילת בריח ואמרתי בקול רם, שכולם ישמעו: "טוב, זבל, עכשיו אתה בא אלי לרחוץ לי את הבית. אם אראה אותך פעם נוספת, אקרע לך את הצורה".
יצאתי מהמכון, כשנומי נשרך לצידי, ומפלס הרספקט במקום מעפיל לתיקרה ואף מעליה.
רק כשהתרחקנו מאד מהמקום הוא אמר: "זאת הפעם האחרונה שאני מכניס לפה דמי-דם. יש לו טעם זוועתי. את נהדרת, אבל יש גבול".

אז מה היה לנו? הרבה בלגן, רספקט אינסופי שאני מקבלת במכון, ונומי אחד שאוהב בלגנים. בשבוע וקצת בו הוא היה אצלי עשינו עוד הרבה דברים, אך עליהם אספר בפעם אחרת.

צ'ואי כבר הלך, ואני מנסה להשלים שעות שינה.
אומר לזכותו של צ'ואי שהוא התנהג יפה (יחסית לתיק). לא היה צריך להאכיל אותו, הוא לא בא בדרישות, שמר על שקט בשעות המנוחה ותפקד נפלא.
לגנותו של צ'ואי אומר כי בעליו התנהג בניגוד גמור אליו. אכל כגדוד צנחנים שלם, בא בדרישות אינסופיות, הרעיש כמו כנס חצוצרנים ו...תפקד נפלא.

בדרך כלל אני מאד נמרצת, קצת היפר-אקטיבית. קשה לעייף אותי.
מתאים לי להתחיל בוקר בריצת 10,000 ומשם להמשיך לעבודה, בערב ללכת לשיעור בלט, אחר כך למכון כדי להרביץ, ומשם למסיבת ריקודים. כזו אני.
אבל השבוע וחצי הזה התיש אותי. זה היה אינטנסיבי מספיק בכדי שארצה להתכרבל בשמיכה ולישון יומיים רצוף.

עוד יום או יומיים אתאושש ואדווח. בינתיים, כדי שכמה סקרנים וסקרניות לא ירצחוני נפש, אספיילר להלן:
ריצה א-ר-ו-כ-ה
אימונים מגניבים
הריסת בית ישן
שני פיקניקים
טיול
ביקור במוזיאון
דאווין מטורף במכון שלי
הרבה סקס
ומתנה קטנה.

זהו להפעם, חוזרת לישון.

חזרתי מיום של סידורים והתרוצצויות,שבסופו העברתי הדרכה. עייפה, עייפה יותר מכפי שאני אוהבת להיות, ועדיין מודעת לכך שלא הצלחתי לסדר את כל מה שרציתי. המשרד הזה סגור, האיש ההוא יחזור מחופשה רק עוד כמה ימים, לשם עניין זה וזה יש לצרף את הטפסים מהסוג שאין לי, ועוד מיני סחבת.
בנוסף הייתי רעבה וחשתי זקוקה לקפה.דווקא את זה ידעתי היכן למצא. יש לי מכונת קפה נהדרת, ובקופסה מעוטרת שקיבלתי התחבאו בשקט כמה עוגיות מופלאות, פאר המטבח האיטלקי. מישהו הביא לי מתנה, פרי מטבחה של אימו, תברך אותה המדונה.
נכנסתי הביתה והקפדתי לנעול את הדלת מאחוריי. נשענתי עליה בגבי למשך כמה שניות, נשמתי עמוק ופניתי להכין קפה. ראשית חוכמה פתחתי את קופסת העוגיות וטרפתי אחת, כדי שהעוגיות לא עלבו ויחשבו שהן סתם כינור שני של הקפה. אחר כך הדלקתי את המכונה והרהרתי לרגע אם אני רוצה חלב מוקצף. ביום רגיל התשובה היא לא, באותו יום החלטתי שכן, כדי לנחם את הגוף והנשמה. הוצאתי חלב מהמקרר, מזגתי מעט לאירוצ'ינו, ופתחתי את קופסת הסוכר, כדי להמתיק מעט את הקפה. השלב הבא היה לפתוח את מגירת הסכו"ם כדי להוציא כפית (מפלסטיק, תוצרת איקאה, עבור ילדים. אפשר לצחוק עלי, אבל כך פנים הטפלון של האירוצ'ינו אינו נשרט). אז פתחתי את המגירה הרחבה בתנועה שגורה היטב, וכעבור שניה קפאתי. בין מזלגות, סכינים וכפות שכבה מרית! כן, מרית שבה מנגבים קערת קרם או קצפת.
עבור רובכם מראה של מרית לא היה מחיש כלל את פעימות הלב. אביזר ביתי רגיל וראוי. אך עבורי הדבר היווה צפירת אזעקה: אני לא מחזיקה דברים כאלה בבית, משמע מישהו חדר לדירתי. המנגנון הותיק שלי נכנס מיד לפעולה. רגל שמאל נעה ימינה וחלפה על פני רגל ימין מלפניה. מרפק ימין הורם בתנועה קשתית – גבוה והחוצה – תוך שאני מסתובבת עם כוון השעון. המטרה היתה לחמוק מהאדם שאולי נמצא מאחוריי, ולהטיח את המרפק במקום המשוער של פניו. מאחר ויש חשש שתנועת הזרוע הימנית תתקל במעצור, ידיו של המתנקש, למשל, השלמתי את התנועה באגרוף שמאלי נמוך, אל הסרעפת המשוערת.

כבר כשהתחלתי את התנועה, וכבר הייתי עמוק בתוך הספייס הלחימתי, חשבתי כך: רק שני אנשים בעולם יכולים להניח מרית במגירת הכלים שלי. האחת היא אחותי האהובה. היא בשלנית מעולה וחובבת אפיה. היא לעולם לא תגיע אלי ללא כמה מאפים וללא ציוד אפיה בסיסי, מרית למשל. כל כך מתאים לה. אבל, האמת היכתה בי, אם זו אחותי כדאי מאד שהמרפק לא יפגע בפניה. אך כנראה שזו לא היא, היא לא היתה נכנסת לדירתי ללא הודעה ופרט לכך היא אינה יודעת לפרוץ דלתות. המממ... זה משאיר את הפתרון האחר, האיש השני. נומי.
נומי, או סיפו, או הבוס, יהא השם שאצמיד לו אשר יהא, נומי הוא האיש הנוסף שמתאים לו להסתובב עם ציוד בישול. לעולם אין לדעת מה הוא נושא באמתחתו, ושווים הסיכויים שיהיה זה תרווד מעץ אלון, ספר של ניטשה, נונצ'קו או זיג-זאואר. הכל אפשרי. בפרט, נומי אינו מתייחס למנעולים, הוא רואה בהם אתגר. כשרונו בפריצת מנעולים הפך לאגדה בחוגים מסויימים. אז זה הוא. אבל, המממ, אם זה הוא, הסיבוב והמרפק לא יעזרו לי בכלל. אני לעולם לא אצליח לפגוע בו.

הסיבוב הסתיים, המרפק חתך את האוויר והאגרוף ננעץ בסרעפת דמיונית שלא היתה שם. כלום, ריק. כל הסיבוב ארך פחות ממחצית השניה, ובתוכו חשבתי על כל כך הרבה. תמצית הדברים היא, אני מתגעגעת לאחותי ורוצה לראותה ולחבקה. אני מתגעגעת לנומי, ורוצה לרצוח אותו. עדיין הייתי במתיחות שיא, והגנבתי מבט זריז אל המגירה הפתוחה. אכן, לא דמיינתי, המרית הכתומה שכבה שם, לא מודעת לבהלה שהיא חוללה. אך הבית היה שקט, נפש לא נעה בו. רק אז מבטי נפל על השטיח שבחדר המגורים וקלטתי שקודם החמצתי את מה שאי אפשר להחמיץ. את צ'ואי!

צ'ואי הוא אחד מהתיקים האהובים של נומי. מדובר על מפלצת-צ'ימידן בגודל של 220 ליטרים (כן, זה ענק) ששכבה אצלי באמצע הבית ואני בעייפותי התעלמתי ממנה. צ'ואי, הו, יהההה. שתי הרצועות העוטפות את התיק הבלתי אפשרי הזה מצטיינות בחוזק קריעה של למעלה מאלף קילוגרם. כשהוא מלא לא ניתן להרימו מפאת כובדו, ובמבחינה זו צ'ואי הוא המקבילה המודרנית לקשתו של אודיסיאוס. כשם שרק בעליה החוקיים של הקשת הצליח למתחה כדי לכונן בה מיתר, רק נומי מסוגל להרים את התיק הנורא הזה. בתוך צ'ואי ניתן להחביא גופה, על כך אני יכולה להעיד מכלי ראשון. בעבר הרחוק, עת הייתי מלאה קצת יותר, נומי הורה לי להכנס לצ'ואי, דחס לתוכו עוד שני בקבוקי מים ואוכל לפיקניק, הכתיף אותו על שמאלו ויצא לטיול מחוף גורדון בתל-אביב עד יפו. לא הייתי חוזרת על החוייה בעד שום הון...

והנה, צ'ואי אצלי. בשקט חלצתי את נעליי ונותרתי בגרביים. הצצתי לחדר השינה ואכן, על מיטתי ובין שמיכותיי שכב לו האיש. מוזר כי המחשבה הראשונה היתה תנכית: לך אראך את האיש שאתה מחפש, או משהו כזה שיעל אמרה לברק. המחשבה השניה היתה לקפוץ למיטה, להעיר אותו ולהזדיין עד כלות הכוחות. השלישית היתה להרביץ לו. נומי הוא האחראי על הצבתי במקום בו אני נמצאת כרגע ואני כועסת עליו מאד. מובן שלא באמת התכוונתי להתנפל עליו בשנתו ולהכותו באגרופיי. לא עושים דבר כל כך חסר אחריות, וזה ממש מסוכן. נומי הוא חיית מלחמה מהסוג שלא ניתן להפתיע, והוא נוהג להתעורר תוך שליחת אגרוף (אני רצינית). אז החלטתי להסתפק במשהו צנוע יותר וגם לשמור על מרחק יותר גדול, ליתר בטחון. יצאתי מהחדר, נטלתי מטאטא וחשבתי לחבוט בו תוך ניצול מרחק הבטחון שהמטאטא נותן. חזרתי בשקט לחדר השינה, והתקרבתי. קולו עצר אותי, דיבורו איטי כתמיד: עוד צעד אחד והמטאטא הזה יכנס לך לתחת. המממפפפ, אז ויתרתי.

אז מה יש לי עכשיו? צ'ואי תופס לי חצי בית, נומי תופס את החצי השני, המטבח מלא בריחות בישול, קופסת העוגיות התרוקנה (עוד לפני שהגעתי הביתה המניאק חיסל כמעט את הכל), ואני נמצאת בהתרגשות. משעמם זה לא יהיה, אולי נעים ואולי לא, אולי ראוי ואולי מגונה, אך משעמם? אין סיכוי.

נכון שהפתעות לא מודיעות לפני שהן מגיעות? נכון.
אז ההפתעה הגיעה, ועוד איך. בלי הודעה, כמובן.
אני עדיין משתדלת לעכל, להבין ולתפקד.
עדכונים בקרוב.
למתקשים בדחיית סיפוקים, ספוילר: לבלוג הבא אקרא "שובו של צ'ואי".
ולא, לא יהיה לכך כל קשר למלחמת הכוכבים.

מי יתן והכוח יהיה עימכם!

יש לי שכנה, נראית נחמדה. אני חושבת שהיא גרה בניין אחד לידי, אך אני לא בטוחה.
אני רואה אותה הרבה עם עגלת התינוק שלה, הולכת ברחוב שלנו ומדברת אליו.
פספוסון קטן, ילד יפה מאד, בן חמישה חודשים.
אתמול אני פוגשת אותה בחנות, הפעם בלי הילד.
זו מין חנות שלא החליטה אם היא מכולת גדולה או סופרמרקט קטן.
מה שכן, הכל מבולגן וקשה למצא מה שצריך, אך המחירים הזולים מחפים על כך.
היא שמחה לראות אותי, בירכה אותי לשלום ושאלה אם אני קונה בחנות לעיתים קרובות.
אמרתי שככה-ככה.
ואז... היא מסתכלת עלי ושואלת אם אני יכולה לעזור לה למצא את הפטמות!
בהיתי בה בתדהמה: היא נראתה כל כך סטרייטית.
אבל אוזניי לא היטעוני, היא באמת ביקשה את עזרתי בחיפוש אחר פטמות.
מלמלתי משהו לא ברור, ורק אז היא הוסיפה:
חיפשתי ליד מזון התינוקות אבל לא מצאתי, בטח נגמרו להם הפטמות של Doctor Brown.

איזה מזל, עוד רגע הייתי נוגעת בקידמת חולצתה ויוצרת תקרית מביכה.
פשששש, אמהות. לכו תבינו.

נדמה לי שהציטוט נכון, בכל מקרה הוא מקורב.
כותב תהילים מודה לאלוהיו בגלל, לא למרות, הצרות בהן הוא הועמד.
כן, כן, תודה על הצרות.
כל אחד יכול להודות למרות הצרות, זה קל. המאמין האמיתי מודה עליהן.
בדומה לכך אמר איזה איש כמורה בעבר:
credo quia absurdum est
אני מאמין משום שזה אבסורד, לא למרות - משום.

אז הנה אני מועמדת בנסיון, כאיוב בשעתו. דקה הליכה מביתי פתחו גלידריה מ-ד-ה-י-מ-ה, ואפילו די זולה.
גלידריה כמו שהאיטלקים אוהבים, עם טעמים דומיננטיים ובלי מתיקות יתר.
זה לא הוגן. אני מרשה לעצמי רק כדור אחד ביום, ולבי חפץ ביותר, עשרת מונים.

כדי להרוס עוד יותר, הבעלים חתיך מחץ, נחמד ולבבי. מה עשיתי שזה מגיע לי?

שיגרת אימוני הקונג-פו שלי כוללת מחזוריות שאמורה לכסות תחומים רבים.
חיזוק אצבעות, פעמיים בשבוע. תרגול קרבות מול יריב דמיוני, שלוש פעמים בשבוע.
טונג-ז'י-גונג, פעמיים בשבוע. ניינסין פעם אחת בשבוע, כך גם תרגול ז'א-מא (תודה לאל).
ריצות, שלוש.
למתמטיקאים הנוקדנים אומר כי אני יודעת שהגענו ליותר משבע, ובשבוע יש רק שבעה ימים, אפילו בחו"ל. פשוט יש יותר מאימון אחד ביום, או יותר נכון,בכל יום יש יותר מאלמנט יחיד של שיגרת האימונים.

יש אימונים שאותם עורכים רק פעם בזמן רב, אפילו לדעת המחמירים. אחד מהם הוא אימון שרירי הפנים. אני יושבת מול מראה, תאורה מלאה בחדר, ומבצעת העוויות שונות ומשונות במשך שעתיים. זה נשמע קל ופשוט, אך זה ממש מעייף. כיווץ שפתיים למרכז, שרבובן קדימה, הצמדתן זו לזו בחוזקה, שרבוב שפתיים והנעתןבתנועה מעגלית, הרמת גבות תוך הוצאת לשון, קריצה מהירה,קריצה איטית... כל תרגיל מבוצע מספר מדוד של פעמים, ובדייקנות מירבית. השרירים הקטנים הללו מתעייפים מהר ומסרבים להגיב. זה קשה,קשה מאד אפילו.

אחרי אימון שכזה אי אפשר לחייך או להביע מימיקה כלשהי. הכל מאובן בפנים.
הלסתות כואבות, השרירים שבין הגבות תפוסים.

הגעתי מרוצה לשיעור ריקוד. אחת הבנות אמרה לי שאני צריכה להיות יותר נחמדה. שאלתי למה והיא ענתה שאני מדברת אליה מוזר (כאילו אני שונאת אותה) ואני בכלל לא מחייכת אליה (יופי, מה רצית?).

עמוק בלב חייכתי ואפילו התפוצצתי מצחוק. כלפי חוץ אמרתי לה שאני סתם עייפה.
קונג-פו במיטבו.

מישהו כתב לי שהוא אוהב את תומאס מאן.
כאילו שאפשר אחרת. כל כך גאוני ורהוט, שאפילו שחצנית כמוני מתמלאת ענווה לקריאת ספריו.
וזה החזיר אותי לציטוט משלו, להנאת דוברי השפה:
Niemand von uns weiß, wie, in welchem Rang er vor der Nachwelt stehen, vor der Zeit bestehen wird. Wenn ich einen Wunsch für den Nachruhm meines Werkes habe, so ist es der, man möge davon sagen, daß es lebensfreundlich ist, obwohl es vom Tode weiß