אוהבת שירה.

כשאני בארץ אני לא פותחת עיתון ולא רואה טלוויזיה.
כתוצאה מכך, אני די מנותקת ממאורעות האקטואליה.
אני לא סובלת מכך, להיפך.

אבל כשאני בחו"ל המצב מתהפך.
כולם טורחים לעדכן אותי בחדשות מהארץ, ואני מעודכנת להפליא.
חלק מהעדכונים הם אודות נושאים שבחדשות (הפגנות בעמנואל, ועדת מה-שמה),
וחלק אודות סיפורים משעשעים שאירעו.

איכשהו, כך אני מקבלת את המיטב.
אף אחד לא יקטר לי על כאב הראש או על טיפול שיניים, אבל כן ישלחו לי סיפור על מי שנאלצה להתפנות במהלך פיקניק, לא מצאה נייר, ולבסוף השתמשה בעיתון ששימש קודם לטיפול בסברס.

אבל זה כבר חדשות ישנות. וכעת קיבלתי עדכון מ-ד-ה-י-ם על משהו שקרע אותי מצחוק.
את הסיפור העביר לי חבר קרוב, אדם העוסק בהוראה.

כדי להבין את הפואנטה צריך להכיר את פרס דרווין. לנוחותכם אני מצרפת הסבר מהוויקי:
פרס דרווין הוא פרס הומוריסטי המוענק לבני אדם אשר, כהגדרת מעניקי הפרס "סייעו לאנושות לשפר את מאגר הגנים שלה, וזאת על ידי סילוק עצמם מהעולם או סירוס עצמי בדרך מטופשת במיוחד". פרס זה, הקרוי על שמו של הוגה תורת האבולוציה, צ'ארלס דרווין, מוענק דרך רשת האינטרנט, ואינו נושא עמו פרס מעשי או כספי כלשהו.

בין זוכי הפרס ניתן למצוא:
1. אדם שקפץ ממטוס כדי לצלם צנחנים, אך בלי שהצטייד במצנח בעצמו.
2. אדם שביצע להטוטי ג'אגלינג עם רימוני יד חיים.
3. אדם שחימם מנורת לבה על כיריים, אירוע שנגמר בפיצוץ.
4. אדם שהתגרה בפיל רעב ועצבני שבסופו של דבר השתפד על חטי הפיל.
5. זוג מחבלים פלסטינים שהתפוצצו מוקדם מהצפוי עקב סירובם להשתמש ב"זמן ציוני".
6. אלכוהוליסט שצרך אלכוהול באמצעות חוקן[1].
ועוד

אות כבוד ניתן גם לכאלה שהצליחו לשרוד, וזאת בתנאי שמעשיהם המטופשים יימנעו מהם להפיץ את הגנים שלהם בעתיד. אותות כאלה חולקו בין השאר לאדם שירה באמצעות רובה אוויר בכדור שהתפוצץ וחורר את מפשעתו, ובכך עיקר את עצמו.

אמינות הסיפורים הזוכים אינה ודאית, שכן במרבית האירועים עד הראייה היחיד אינו יכול לספר את פרטי המעשה לאחר שהשמיד את עצמו כדי לזכות בפרס. סיבה נוספת היא שמטעמים חוקיים ואתיים, הממסד הרפואי נמנע מלאשר את פרטי המקרים, וזאת על מנת להגן על פרטיות המטופלים. ידוע כי לפחות חלק מהמקרים המתוארים למעשה לא התקיימו.

או.קיי. אז ברור כי הדיבור על פרס דרווין נותן לנו הזדמנות לצחוק על הטיפשים. זה נותן אפשרות לחוש חכמים ונעלים. רק כדאי שיהיה לזה כיסוי...

אי שם במרכז הארץ לומדים תלמידים מחוננים. חמישה ימים בשבוע הם הולכים לבית הספר, ויום אחד הם לומדים במרכז מיוחד למחוננים. המורים שם אמורים להיות בעלי התמחות מרשימה בתחומם, רצוי בעלי אישיות מרשימה, בטח ובטח שאינטליגנטים.
אחד המורים, ע' שמו, סיפר לתלמידיו על פרס דרווין. הכיתה צחקה ונהנתה, וע' ליגלג על המטומטמים שמצליחים להיפגע באורח שכזה. שבועיים מאוחר יותר ראה ע' בדרכו הביתה מישהו המוכר שקדים ירוקים בצד הדרך. נחפז וקנה 10 ק"ג (!) וחנה בצד הדרך כדי לאכלם.
נדמה לי שכל דרדק יודע כי קליפת השקד מכילה ציאניד. זה לא הפריע לע'. הוא פיצח בשיניו כמות נכבדה תוך שהוא סופג לקרבו את עסיסם המר. בשלב זה או אחר הוא איבד את הכרתו ואושפז.
אשתו ושלושת בניו היו אובדי עצות והרופאים לא ידעו לעזור לו מאחר ולא ידעו איזה סוג הרעלה פגע בע'. לבסוף, אחד מבניו (כנראה עוד זוכה דרווין לעתיד) שכנע את חברתו לאכול מן השקדים שנותרו, כולל הקליפה הירוקה. לאחר אכילת שקדים אחדים היא חשה ברע, וכך נפתרה התעלומה.
למרבה הצחוק התברר כי ע' קיבל הרעלה כפולה: הרעלת ציאניד מהעסיס הנמצא בקליפה הירוקה והרעלת זרחן מהריסוס שעל השקדים.
נכון שזה נשמע טוב מדי? אבל בחיי, לא הייתי מצליחה להמציא את זה.

א' ו-ב' הן שתי נשים בשנות השלושים לחייהן. חברות ילדות שלא התראו מאז שנות העשרה לחייהן.
שתיהן עזבו את ארץ מולדתן, כל אחת וסיבתה היא. א' התפרסמה מאד, ב' לא. שתיהן עשו קריירה מרשימה. שתיהן נראות טוב, פנים יפות, גוף חטוב.

א' ו-ב' נפגשו באקראי בארץ אחרת, לא ארץ הולדתן ולא המקום אותו איוו לעצמן למגורים. סתם, ארץ אחרת. פגישה מקרית.
ב' ידעה על קורותיה של א', א' לא ידעה מה ב' עשתה כל השנים.
הן התיישבו בבית קפה והחליפו חוויות. היה נעים להזכר בשנות הילדות, בבית הספר, בשכונה. לאחר מכן החליטו להציץ בכמה חנויות בגדים.

המוכר היה מקצועי לגמרי. הוא לא הושפע ממשיכה מינית אל שתי הנשים - הליכותיו ונוהגו העידו כי הוא הומוסקסואל. הוא היה יעיל, זריז, חד עין ובעל חוש מחודד להתאמת לבוש. ב' התייעצה איתו איזה פריטים מתוך המבחר שמדדה לקנות. הוא אסר עליה לרכוש את הפריטים הבהירים (הם יחווירו אותך), התנגד לרכישת שמלה עם כווצים מתחת לחזה (גורמים לך להיראות עם בטן גדולה), נדהם מהרצון לרכוש טוניקה עם מחשוף V (זה מתאים לבעלות חזה גדול יותר) והוסיף עוד כמה הסתייגויות. בסוף ב' רכשה שמלה בכחול-פטרול, חולצה צמודה באדום ומכנסיים (38) עם מותן גבוה.
הגיע תורה של א'. היא ביקשה את עצתו של המוכר והוא אמר כי אין טעם שינסה לייעץ. לדבריו "ממילא כל בגד ייראה עלייך מושלם".

כמה הייתי עצובה מזה שאני ב' והיא א'....
גררר...

בבלוג של ידידי "פסיכולוג בספת עור", התעמרו בי בעל הבלוג ואיש חביב נוסף, שולץ.
נראה כי לדבריהם אני לא בשר ודם, אלא מין מערכת ממוחשבת למתן עצות בכל תחום.
אז נכון, בחודשים הספורים בהם אני בכלוב נתתי יעוץ בכמה נושאים, חלקם בבלוג שלי, חלקם בבלוגים אחרים וחלקם בהודעות אדומות. אבל לא הרביתי בכך.
בין הנושאים:

ג'אגלינג.
גידול פטוניות.
קרב מגע.
צ'י קונג.
המערכת האוטו אימונית.
בלוטת התריס, TSH ואלטרוקסין.
ריצות למרחקים ארוכים.
דיאטה.
התאמת צבעי לבוש.
שימוש בצבעים לקירות.
סנפלינג.
אתרים מומלצים בפראג.
הגיה נכונה בפולנית.
פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית.
קפה.
בירה.
וודקה.
שימוש חריג בנונצ'קו.
שימוש מומלץ ב- MP3.
טיפול בחוסר קומפטביליות בין תוכנות.
אלגוריתמי קירוב.
ספרים טובים.
ספרים מזעזעים.
ביצועי ניצוח של הרברט פון קאראיין.
כנ"ל עם ג'ורג' שולטי.
מסלולי טיול בגליל העליון.
יתרונות וחסרונות של תקרה גבוהה.
בניית ריהוט גינה.

המממ... כשהתחלתי לכתוב חשבתי שאזכר בשלושה נושאים מקסימום, ואבטל את דבריהם של שולץ והפסיכולוג בהבל פה. כעת אני מתחילה לחשוב שהם צדקו.
אני פשוט מזעזעת.
מה לעשות?
כשאני חושבת שמישהו עשוי להסתייע ממידע, אני מנדבת מידע זה.
זה כל כך נורא?

אפשר לצחוק עלי עד מחר, אבל אותי זה הצחיק:

בני האדם מתחלקים ל- 10 סוגים, אלה שיודעים בינארית ואלה שלא.

לא טרחתי לברר מתי המונדיאל הארור עתיד להסתיים.
ודאי אדע על כך כשאנשים יתחילו ללכת ברחוב בלי המבט המסומם הזה.
אך עד אז: אני על תקן לסבית.
הגברים בסביבה פשוט לא מעוניינים.
סקס עכשיו? הם שואלים בתדהמה מהולה בעלבון, עוד שעה מתחיל משחק...
אז לכו חפשו מי ינענע לכם את הפנדל, או מי יבעט לכם קרן בהארכה (יש דבר כזה?), עד תום המונדיאל אני שובתת.

התחושה היא של שממה מוחלטת.
אני נכנסת לבלוגים בכלוב, וכלום.
פעם הייתי נכנסת פעמיים ביום, ובכל פעם הייתי מתפעמת מפוסטים חכמים או מרגשים או מצחיקים.
לאחרונה, שממה.
אז אפנה אצבע מאשימה אל כמה מהאחראים למחדל.
שפחריפה כותבת בדלילות מזעזת. הפוסט האחרון שלה פורסם יחד עם המגילות הגנוזות.
גילי שקועה בעניינים אחרים. אני מתגעגעת לכתיבתה. תלדי כבר!
ריס ממעט לכתוב. הפוסט האחרון שלו התפרסם יחד עם המהדורה הראשונה של התנ"ך.
דקסטר נעלם. ודאי נמכר לאורחת ישמעלים.
דומיניק פ' התאדתה ונעלמה. היא הותירה אחריה עננה סאב-ליניארית בעלת שגיאה אפסילונית.
פרלין הצהירה שהיא מפסיקה להתקיים כאן. אוף, מרגיזה אחת.
קובלט ודאי איבדה את המקלדת, או שזה באג בווינדוס.
יש עוד כמה, אבל הבנתם את העיקרון: הטובים נעלמו.

אז נשארו אשת הסיליין וים-ים, אני אוהבת את כתיבתן, שתיהן מחזיקות אותי כאן.
ושתי חברות זה לא מעט, אבל בוירטואליה זה גם לא הרבה.

אז לתשומת לב האחראים:
אל המקלדות שלפניכם, לעצום עין בלתי מכוונת ו... פרינט.

יש עוד, אתם שואלים. אז כן, יש עוד ואפילו הרבה.
לפעמים ניתן למצא בנומי רכות ורומנטיקה שקשה לשער את הימצאה. לפעמים אף אני מופתעת.
יצאנו לפיקניק נהדר. הוא בחר בפארק שאני מכירה ואוהבת. בסעיף הכיבוד כיכבו מגש סושי (קנוי) ובקבוק למברוסקו. תשואות על האוכל, טעון שיפור בתחום השתיה.
ואז ברגע מסוים, כשהשתררה שתיקה, הוא הושיט לי קופסה קטנה. הדורה ואלגנטית, מהסוג בו נמכרים תכשיטים... קשוחה ככל שאני, עלי להודות כי ליבי החסיר פעימה. מה?! האם זו המחווה הגדולה? לשניה אחת בה השתלטתי על נפשי הסוערת ועל הרעד שבידיי, הזיתי כי זו טבעת. בשניה שלאחריה, התפללתי כי לא תהיה זו טבעת. אני לא בנויה להכרעות כל כך קשות.
נומי קלט את המבט בעיניי, שמר על ארשת הפוקר שלו והושיט לי זכוכית מגדלת. טוב, זה מעניין.
בקופסה מצאתי תכשיט יפהפה, תליון קטנטן המשלב כמה פרחים, שדומה היה כי הם מחליפים את צבעיהם בפגוע בהם קרני השמש. בחינה יסודית יותר הראתה כי כל אחד מהפרחים משלב בקירבו כמה צבעים, זהב לבן, זהב צהוב וזהב אדמדם, במלאכת מחשבת עדינה. אורך התליון כשלושה סנטימטרים, רוחבו ועוביו כחצי סנטימטר בלבד.
אמרתי לנומי כי זו מתנה נהדרת והודיתי לו בחום. שאלתי היכן הוא קנה זאת, ומבטו אמר לי שהשאלה שגויה. או.קיי, אז אם הוא לא קנה את התכשיט, הוא בטח ... גנב אותו? קיבל במתנה? לא הבנתי.
הסתכלי על הפרחים, אמר נומי, התחילי מהגבוה. בחנתי אותם בקפידה. שבעה פרחים קטנטנים, ניסיתי להבין מה מקורם. אחרי דקתיים נכנעתי. מהו הפרח העליון, שאל נומי. ניסיתי: אה... אולי נורית?
נוריות הן פנטמריות על פי רוב, הוא ענה, נסי שנית. המממ, מביך, הייתי צריכה לדעת זאת. כלנית, יריתי באפלה. מתברר שלא. לכלנית יש כתר פנימי בפיגמנטציה בהירה, כפי שלמדתי באותו רגע. אז, אלוהים-נמאס-לי-לטעות, בטח זה פרג. נכון, אמר נומי, ומהו הפרח השני?
התחלתי לחשוב. שבעה פרחים, כולם שונים זה מזה, הראשון הוא פרג. בטח יש כאן משהו עמוק.

לא אספר כאן מהו הפרח השני, או השלישי או אלו שאחריו.
אומר רק שאם שמי היה מרלן (תודה לאל – הוא לא), אז כנראה שהיו רק ארבעה פרחים, כשהראשון הוא מגלית שרועה, השני רקפת, השלישי לפופית כפנית והרביעי נימפאה תכולה.
מסקנה, זה אישי. אחר כך הבנתי כי הכוון אליו הפרחים פונים מקודד מסר נוסף, מאד אופייני לנומי.
הפרח השני מלמעלה והפרח התחתון פנו לאותו כוון, שאר הפרחים פנו לכוון השני. קל לראות כי גילי המתקדם – 33 – נכתב כך בבינארית. אם הקריאה נותנת אינטרפרטציה הפוכה לכוונים, הכוון של 0 הופך ל-1 ולהיפך, מתקבלת הגימטריה של "מזל טוב".

אז מה היה לנו? אמנם מניאק מרושע, אמנם איש שיום אחד אתנקש בחייו (טוב, הגזמתי. אבל אשפוך עליו כוס מים קרים), אבל צורף מוכשר.
אמנם חמקמק כטיפת כספית, קפדן ומחמיר ככומר ישועי, מעצבן כזמזום יתוש לעת ליל, אך יודע להרעיד את המיתר הפנימי שלי.
אם העתיד הרחוק יראה כי לא התנקשתי בחייו של נומי, יהיה זה רק תודות לאותו מיתר רועד. בזכות מיתר זה אסלח לו על הכל, אפילו על הלמברוסקו.

אז מה היה לנו? כריכים, בית הרוס, דאווין מטורף במכון.
זהו??? אז זהו שלא. היה הרבה יותר.

נומי כתב לי שיר.
לא אצטט את כולו, הוא אישי מאד ויש בו פרטים שאין לי רצון לחלוק, אך אביא מקצת ממנו.
כן, אני בחורה בת מזל.

...
ואבואה הודך לחזות
ונפשנו ספוגת כליון
ואראה כי ליבך בפרזות
עת ליבי בצינה ושריון.

...
חמתך את גרמי תשבר
כזאב לעת ערב יטרוף
מילותיי – דוממות אדבר
וליקחי כמטר יערוף.

את השיר הנפלא הוא קרא באוזניי בעת פיקניק קסום. יש יותר טוב מזה?

בפוסט הקודם נפלה טעות.
נומי התקשר לאחר שקרא, העיר שאני פולניה מטומטמת (זה רגיל), ותיקן אותי.
הגבינה אינה מסוג 'אדם', אלא מסוג 'אמנטל'.
סליחה עם הקוראים שהוטעו.

כשצמד החמד נומי וצ'ואי התנחלו אצלי בדירה ניסיתי להרים את צ'ואי. גיליתי שהדבר נבצר ממני. הצלחתי לגרור אותו על הריצפה, אך לא מעבר לכך. נומי שראה את המבט המסוקרן שלי הזהיר אותי שלא אציץ בתוכנו של צ'ואי. אכן, ידע צדיק נפש בהמתו. הוא אמר שיש לו כמה הפתעות עבורי, ואם אציץ בתיק ההפתעה תיהרס. נו, טוב, אני דווקא חשבתי שיהיה נחמד לקבל מידע מוקדם על תוכניותיו, אך התאפקתי. ילדה טובה, אין מה להגיד.
באחד הימים בהם הצמד שהה אצלי, התעוררתי ומצאתי את נומי עומד במטבח ומכין כריכים. הוא ביקש כי אלבש "בגדי עבודה מגעילים", אקח בגדי החלפה ואתארגן ליציאה. בגדי עבודה מגעילים – משמע אנחנו הולכים להתלכלך. לבשתי מכנסי דגמח שראו ימים יפים יותר, נעלתי נעלי ספורט שכבר גמרו את הסוס, שתי חולצות טריקו (רק ככה עובדים) ובלי שום תכשיט. נומי ביקש שאאסוף שיער בקוקו נמוך (בדרך כלל אני מעדיפה קוקו גבוה), ויצאנו לדרך. נסענו במכונית שלי לשכונה שלא הכרתי ועצרנו ליד בית פרטי ישן. הוא היה ריק מאדם וניכר כי מזה זמן רב הוא אינו משמש למגורים. נומי הוציא את צ'ואי מהאוטו, נכנס לחצר הבית והחל לשלות מתוכו כל טוב. צידנית גדולה (המממ, זה נשמע טוב), ג'ריקן 20 ליטר (מה לעזאזל הוא מתכנן?), מחצלת סינטטית שאותה פרש על הקרקע (זה מה שאני חושבת?), שתי קסדות פלסטיק (מה???), זוג מגבות, תיק עזרה ראשונה (OMG), שני חבלי-סנפלינג גלולים היטב (זה מתחיל לקבל כוון בדסמי), ג'ק של אוטו (הצילו) וזוג מגיני כתפיים מרופדים. אתעכב מעט על הפריט האחרון. מדובר על פריט לבוש הזוי דמוי חולצה נטולת שרוולים המגיעה עד המותן, שכתפיה מרופדות באופן אבסורדי, כמו הכלאה בין הזמרת גרייס ג'ונס ושחקן פוטבול.
לבשנו את מגיני הכתפיים, חבשנו קסדות ונכנסנו לבית. נומי וידא ניתוק של מים וחשמל. אגב, המושג "נכנסנו" לא נעשה בעזרת מפתח. בעיטה בדלת עשתה את העבודה.
רק בתוך הבית נומי סיפר לי מה הולך לקרות. אנחנו הולכים להוריד את הבית, אך בלי כלי הריסה! אגרופים ובעיטות בלבד. לפני שנים הוא סיפר לי על אירוע המוני המתרחש אחת לשנה ביפן, ובו מאות קראטיסטים מורידים בית. כבר אז הבעתי את רצוני להשתתף יום אחד וכנראה שנומי זכר זאת. למרות זאת, פקפקתי ביכולתנו. אנחנו רק שניים!
בהכירי את נומי ואת הבוז שלו למוסכמות שאלתי אותו אם בעליו החוקיים של הבית מיודע על כוונתו, אך נומי אמר כי הוא תיאם את הדבר עם הקבלן שאמור להרוס את הבית ולבנות במקומו בניין. בכל מקרה, השאלה היתה במקום. ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו...
התחלנו. קירות מבנה מתחלקים לשלוש: קירות דקים שאינם נושאים משקל, קירות עבים, בדרך כלל חיצוניים, שבנויים מבלוקים עבים, וחלקים יצוקי בטון כגון עמודים או קורות נושאות. הקירות הדקים הם משחק ילדים. בעיטות ספורות ומופיע בהם שבר, הטיח נופל ברגע, עוד קצת שכנוע ובלוק ראשון קורס. הרבה בלגן מול העיניים ומעט מאמץ. קירות חיצוניים הם כבר אופרה אחרת. בנויים מבלוקים בעובי 20 סנטימטר ומחופים מכל צד בטיח של 2 עד שלושה סנטימטרים נוספים, הקירות העבים אינם רוצים לקרוס מאליהם. היה צריך הרבה מאמץ בכדי לראות תזוזה. בהתחלה, רק הטיח נופל בהמולה רבה, מותיר ענני אבק מטורפים. אחריו הבלוק עומד איתן ומסרב להשבר. בועטים בו, מאגרפים אותו, מקללים את אביו מולידו, והבלוק נשאר איתן. רק לאחר מאמצים רבים הוא החל לזוז אחורה, לשקוע פנימה, ובסוף הוא נפל. חבריו לקיר שיתפו פעולה מהר יותר, ומשו ממקומם בלי לגלות התנגדות כה עזה. נומי טען שהם נשברו פסיכולוגית...
פערנו בקיר החיצוני פתח בגודל של פסנתר כנף, כזה שהתחיל ממרכז הקיר ונמשך עד עמוד נושא. עברנו לקיר הניצב, וחזרנו על אותה סצינה. הפעם התחלנו מבלוק ששיתף פעולה בקלות יחסית, וההרס התקדם מהר.
כמה פעמים עשינו הפסקות שתיה וחבישה פלוס חיטוי. אי אפשר להרביץ לקיר כל כך הרבה פעמים בלי להפצע. אז העור בידיים נקרע, ודיממנו כמו חזירים טבוחים, אבל ההתקדמות שיכרה אותנו ולא נתנה לכאב להשפיע. כשהבטתי בשעון ראיתי כי חלפו שלוש שעות. עצרנו לארוחת בוקר. בהזדמנות אחרת אכתוב על הכריכים הנפלאים הללו, אךכעת אסתפק בהצהרה כי הם הדבר המופלא ביותר בעולם, לפחות למי ששובר קירות. בזמן האוכל (ישבנו מתחת לעץ אגוז בחצר) הסתכלתי בעמוד הבטון שהקירות משני צדדיו נעלמו עד לגובה של שני מטרים וניסיתי להעריך את קושיו. נעצתי בו מבטים מזרי אימה כדי שירגיש אימה בלב הבטון שלו. נשמתי את נשימת הטרום-קרב, החלטתי כי הוא עתיד לקרוס.
ניגשנו לעמוד. נומי החליט כי די יהיה ב-512 מהלומות כדי להוריד אותו. הוא לא בנאי, פשוט יש לו קראש מטורף על חזקות של שתיים. התחלנו. בעיטה אני, בעיטה הוא, מדי פעם אגרוף. עד ספירת 280 העמוד התעלם. גאה וקשוח הוא נשאר באפרוריותו הצוננת, והניח לנו לנמר את דפנותיו בדמנו. הדיו נשמעו עמומים בעוד שגניחותינו צלולות, הוא רועם כתוף ואנו מתנשפים כאילה נמלטת. בשלב כלשהו הופיע הסדק הראשון. למרבה ההפתעה היה זה במקום גבוה יחסית מרוב הפגיעות. משם הוא התרחב וגדל, ובסביבות המהלומה ה-400 נפל מתוכו גוש בטון גדול. באיזור שנחשף ראינו שלושה מוטות ברזל שעברו לכל אורכו. אייזן-בטון, בטון מזויין. המשכנו ובעטנו, ולאחר הבעיטה ה- 471 (שאותה אני ביצעתי), העמוד נבצע. הוא התקיים במלואו עד לגובה של 80 סנטימטרים, משם המשיך נטול-בטון, רק ברזלים, עד לגובה של מטר ושמונים, ומשם המשיך בשלמותו נטולת הפגע והתחבר עם התקרה.
נומי עצר, ואמר כי די לנו.
יצאנו לחצר והוא הורה לי להתפשט. הייתי עייפה מכדי להתווכח, תשושה מכדי לדאוג ממבטים של עוברי אורח. התפשטתי והוא שטף אותי בקילוח מים מן הג'ריקן. לאחר התחלפנו.
למחרת עברנו במקום בנסיעה. קיוויתי לראות כי כוח המשיכה עשה את שלו והפיל את הקורות התומכות בגובה התקרה, אך לא. חלק מהתקרה התפורר, אך היה זה רק טיח. יתרתה תלתה איתנה, כמו לא מודעת לחוסר היציבות שבמצבה.
אמרתי לנומי כי זה מזכיר לי את הקויוטי, בסידרה המצויירת של הרוד-ראנר. הרוד-ראנר הוא ציפור שנתונה תמיד למתקפות מרושעות מצד הקויוטי. לעיתים קרובות הקויוטי הרודף מתעלם מתהום הפרושה לרגליו, ממשיך בריצה ואז קופא באויר. רק כשהוא מביט למטה ורואה שאין אדמה לרגליו, הוא מתחיל לצנוח מטה בזעקה. נדמה היה לי כי התקרה התלויה על בלימה היא סוג של קויוטי מצוייר שכזה. אמרתי זאת לנומי והוא אמר: "את מבינה למה אני כל כך אוהב להיות לידך? זה לא בגלל התחת היפה שלך, זה בגלל הראש המשוגע". זהו, אני לא צריכה יותר. מחמאה אחת שכזו וליבי נמס. תנו לי לשבור בית, לצלוח אוקינוס או ללכת בגיא צלמוות, אחת היא לי. כל עוד מילתו הטובה תחכה לי בסופו של היום.

נ.ב.
לא היה צורך בחבלים ובג'ק. אמצעי בטיחות בלבד. ובכל זאת, זה מחמם את הלב לדעת כי בטיחותי חשובה לו.

נ.ב. 2
פרוסות גדולות של לחם שיפון, מרוחות חמאה. בפנים פרוסות של שינקן מבושל, כתף בקר מעושנת וגבינת אדם (דומה לטל העמק הישראלית). בנוסף, עלים ירקרקים מפנים חסה. השלמות בהתגלמותה.

נ.ב.3
זה מעייף. אל תנסו את זה בבית.