אוהבת שירה.

אני לא אוהבת את בבילון. התוכנה הזו מוציאה לי את הכיף מלימוד שפות.
אז מחקתי אותה (בדם ויגע, היא משאירה במחשב סימנים בלתי מחיקים).
ועכשיו אני צריכה אותה.
אבל ממש-ממש לא בא לי לעשות התקנה מחדש.
אז שמישהו שיש לו בבילון, או מילון ראוי, או סתם כזה שיודע גרמנית טוב ממני, יענה בבקשה. מה זה
pfencherheit
בתודה מראש

מה היה לנו?
אחת, פ', מחורפנת לאללה שצילמה את ישבנה ופירסמה את תמונתו לטובת המורל הלאומי וזקיפות הקומה והחוסן המוסרי.
אותה פ', אחרי כמה תגובות לא אוהדות (ואחרי שהשפעת האלכוהול התפוגגה), מחקה את התמונה והחזירה את הציור המכובד ובו ערימת ספרים.
והכי נורא, לאותה פ' כואב הגרון. כנראה דלקת. העולם אינו הוגן.
זהו להפעם.
כתבתי קודם, אינו ראוי לכותרת, כנראה שגם לא ראוי לפרסום.

מישהו איתגר אותי.
זה התחיל מדיבורים על הישבן שלי (אותו הוא לא ראה מעולם) וספקולציות מחמיאות על צורתו. אמרתי לו שאין לו כל אינדיקציה לכך שיש לי ישבן נאה, והוספתי כי למיטב ידיעתו ישבני עלול להיות בצורה ובמימדים של נושאת מטוסים.
הוא ביקש לראות את המקור.
יהללך הזר ולא פיך, נכרי ובל שפתיך - כך נאמר במקורותינו.
הפעם אתן לישבן לענות במקומי.
הכל עניין של טעם.
בטח מחר אתחרט על כך ואוריד את התמונה.
אגב, אף פעם לא ידעתי כמה קשה לכוון צילום לאותו איזור. חלק מהנסיונות יצאו מפחידים. את התוצאה המחמיאה ביותר (והכי קרובה למציאות) אני מפרסמת בפרופיל.

בחיי, אני מפגרת. המוח לא מאד מחודד אבל הישבן שרירי וחטוב.

עבר עלי יום משוגע לגמרי,במובן הכי חיובי שיכול להיות.
אם אנסה לפרט, יהיו כאלה שיאשימוני בחוסר אמינות. פשוט, טוב מדי.
אז אדווח רק על הזוטות המשמחות, טריביאליות ככל שהן:

אכלתי סלט מדהים.
יש לי אוכל במקרר, תוצרת בית ולא תעשייתי.
קניתי 2 ג'ינסים מהממים.
נרשמתי ללימודים בסמסטר קיץ.

נשיקות לכולם,
פ'

הסיפור
-תזכורת: האירוע המדובר התרחש בעבר. כיום אני לא עושה כאלה דברים -


אני ונומי יושבים אצלי בבית ומדברים. אני אומרת משהו על מבנים צורניים בשפה האנגלית ונומי מבטל את דבריי בגסות. אני מתווכחת איתו, אך הוא מסביר כי הוא צודק עקב – שימו לב – נדירותה של האות O באנגלית. איזה שטויות, אני מתפרצת, זוהי האות הרביעית הכי שכיחה. אני יודעת שאני צודקת, ויודעת שנומי יודע זאת אף הוא. הוא מסרב לקבל את דעתי ואני מציעה לו שנכנס לגוגל ונברר את הסוגיה. הוא מציע משהו אחר.
הוא יבחר ספר מהספריה שלי, כזה שכתוב באנגלית ויש בו לפחות מאתיים עמודים. אני אנקוב במספרו של עמוד בו אני בוחרת, והוא יגיב בניחוש מספר שורה באותו עמוד. לדבריו, הוא מתחייב כי באותה שורה האות O לא תופיע אף פעם.
אני מתחילה להריץ חישובים בראש. O היא נפוצה מאד, עד כדי 7.5% מהאותיות בשפה. זה אומר כי הסיכוי שאות לא תהיה O הוא 92.5%. אם בשורה יש כשישים אותיות לערך, הרי שהסיכוי שלא תהיה שם אף O הוא 0.925 בחזקת 60. אני מנסה להעריך זאת מהר, לפני שנומי ישים לב לשהות הזו. בהערכה גסה מדובר במאית, רק אחד למאה. כלומר רק אחת מתוך מאה שורות מלאות לא תכיל ולו גם O אחת. זה מוצא חן בעיניי.
ומה יקרה, אני מקשה, אם בכל השורות באותו עמוד יש O ? מה אז תעשה?
נומי מהרהר ומציע כי במקרה כזה הוא ינקוב כניחוש במספר העמוד ומספר השורה הקרובים ביותר שאינם מכילים O. מקובל עלייך, הוא שואל, אני בטוח שאצליח. האם יש כאן מלכוד? אולי הוא ישתמש בתוכנה ממוחשבת, אולי במאגר מידע כלשהו? אני משתפת אותו בחששותיי והוא עונה כי הוא לא ישתמש בשום כלי או אביזר וכי תשובתו תנתן לכל היותר רבע דקה לאחר שאציג את מספר העמוד.
אני חושבת. אין לו סיכוי. אחד למאה זה סיכוי ממש לרעתו, אבל אני לא מסתפקת בכך. אני מציעה כי נחזור על כך שלוש פעמים. הוא יהיה המנצח רק אם יצליח בשלושתן, הוא יפסיד אם יכשל ולו גם פעם אחת. בליבי ברור לי כי הוא לא יסכים. כעת ההסתברות ממש לרעתו, מאית בחזקת שלוש, זה יוצא אחד למליון.
אף אחד לא מנצח בהתערבות כשסיכויו הם אחד למליון, וזו ההזדמנות שלי לגרור אותו להתערבות, לאלץ אותו לעשות משהו משעשע, כלומר שישעשע אותי. אני מציעה התערבות בסגנון קשוח: אם הוא יצליח אני אעשה כל מה שידרוש ממני, אם הוא יפסיד הוא יעשה ככל שאדרוש ממנו. נומי לוחץ את ידי, ושולף מהספריה את The fountainhead של איין ראנד.
אני מתרגשת כי הפעם אלת המזל מחייכת אלי בפה מלא שיניים. אני חושבת מה יהיה העונש שאשית על נומי לכשאזכה. אני מתלבטת בין לאלצו לרוץ מסביב לקניון שבעת הכוכבים כשהוא לבוש טוטון בלבד, לבין להורות לו לשכור לי מכונית ספורט מהודרת למשך חודש. או אולי, אני מהרהרת, אגרור אותו לחופשה בצפון איטליה, על חשבונו. אני מפליגה במחשבות כשאני שמה לב לחיוכו הממתין לי.
אני מתחילה. 355, אני מצהירה. הוא מקמט מצחו ועונה 6. דפדוף, בדיקה, כן... הוא צדק. אין שם O.
107 אני ממשיכה. נומי חושב ועונה כי אין בו שורה ללא O וכי המקום הקרוב הוא 109 שורה 1. הבדיקה אורכת כמה דקות, אך הוא צדק. אין ב- 107 ואף לא ב- 108 ולו גם שורה אחת נטולת O.
נסיון אחרון, עכשיו אני כבר לא חשה בטוחה. 405, אני ממלמלת בקול רועד. הא, מתפשט חיוך על פרצופו, שורה 9 או 22, בשתיהן אין O.
שתיקה. הוא רק מחייך ואני הוגה במסכת הייסורים שאני עתידה לעבור. מה הוא ימציא עבורי?
אם חשבתי על משהו נורא, צדקתי.
נומי החליט לשתף אותי ב"בדיחה פרקטית", כך הוא קורא למתיחות. הוא מתכנן לשלוף שפן מהכובע, ונחשו מי אמורה להיות השפן, או השפנפנה, אם לדייק.

הוא אומר לי להגיע לדירה של א' ביום חמישי אחר הצהריים. אני שואלת מה מתוכנן, אך הוא מסרב לענות. הוא רק מספק לי את הפרטים הבאים:
לבוש – חזיה ותחתונים שחורים.

מלחיץ.

יום חמישי מגיע ואני מתייצבת בדירתו של א'. נומי פותח לי את הדלת בחיוך מבשר רעות. א' נמצא בארצות הברית ונומי משגיח לו על דירתו המטופחת. הוא מסביר לי את תוכניתו ואני נשבעת לעצמי כי מהיום והלאה לעולם-לעולם לא אתערב איתו. מניאק.
התוכנית פשוטה: בחדר השינה הותקנו שתי מצלמת וידאו. אני נשארת בבגדיי התחתונים ונקשרת למיטה, ידיים ורגליים מפושקות. נומי מחדיר לפי כדור גומי שאליו מחוברת ידית (מאוחר יותר הוא יגיד לי שהוא קנה אותו בחנות חיות מחמד), על תקן של גאג מאולתר. על השידה שליד המיטה כוס ובה מעט מים. לא נוח לי ואני מתה להשתחרר, אך מילה היא מילה. נומי פושט את בגדיו, מוציא מתיקו חלוק ונעלי בית ונכנס לתוכם.
נומי יוצא מהחדר ואני נשארת לחכות.
צלצול בדלת הכניסה קוטע את מחשבותיי. הרגע הגיע.
מתברר כי נומי פירסם מודעה באתר אינטרנט ובו הוא הציע את הדירה להשכרה, וכעת מגיע בחור צעיר לראות את הדירה. נומי מקבל את פניו, מראה לו את הסלון והמטבח ומזמין אותו לשוטט בשאר החדרים. כל הדלתות סגורות אך אינן נעולות.
הדלת נפתחת והבחור נכנס. תוך שניה הוא קופא על מקומו ובוהה בי בתדהמה מוחלטת. מזל שאני לא יכולה לחייך, תודות לגאג, אחרת הייתי הורסת הכל.
אני מתחילה לנהום ולעוות את פניי, ולנסות לרמוז לו להוציא לי את הגאג. הוא ממש מהסס. לא ברור למה. אני חושבת על המצלמות שמנציחות את תדהמתו וכמעט שמחה שנבחרתי לתפקיד. אחרי כמה שניות הוא מקרב אצבע לשפתיו ומסמן לי להיות בשקט. חולפת עוד רבע דקה שבמהלכה הוא מביט כל שניה לדלת, אולי מחשש שנומי יגיע, ואז הוא ניגש אלי ומוציא את הגאג. הוא שואל בלחישה אם אני בסדר. אני עונה, אף אני בלחישה כי אני רוצה מים. הוא מקרב את הכוס אל פי, מרים את ראשי לזווית נוחה ונותן לי ללגום. אני שותה, מודה לו ומבקשת שיחזיר את הגאג לפי. המבט הטיפשי שלו עושה לי את היום. הוא מתקשה להזיז את עצמו, ואז אני מוסיפה את משפט המחץ: אבל אל תספר לו שאני כאן. הוא מהנהן מיידית, אך הבעתו מראה שאין לו מושג מה קורה מסביבו ולמרות זאת הוא מנסה לשדר שהוא בשליטה.
מקסים. הוא מחזיר את הגאג בעדינות, יוצא מהחדר וסוגר את הדלת.

באותו יום עברתי את החוויה עם עוד לקוח פוטנציאלי, וגם עם זוג שבא לראות את הדירה.
את התגובות אשמור איתי לנצח, וכאמור, המצלמות תיעדו הכל.
והכי חשוב, את הלקח שלי למדתי: עם נומי אני לא אתערב אף פעם. לעולם לא. מה פתאום, השתגעתי? אלא אם כן יהיה לי סיכוי ממש טוב...

את הסיפור הזה אפרסם בשני חלקים. המטרה היא לגרום לקוראים לחשוב כיצד הם
היו מסיימים את הסיפור, או מה אמור להתרחש בהמשך. למרות שהסיפור כתוב, הייתי שמחה לשמוע כיצד אתם הייתם בונים את העלילה בהנחה שהיסודות המקדימים נתונים כפי שתקראו להלן.
הערה: מבחינה כרונולוגית ההתרחשות המתוארת אירעה לפני כמה חודשים.


1#
יש הרבה סיפורים על אנשים שערכו התערבות עם השטן. בסיפורים הקלאסיים נשמתם נלקחה בעסקה מפוקפקת, ותמיד-תמיד יש בחוזה סעיף שמאפשר לשטן לנצח.
סיפורים אחרים מעניקים את הנצחון דווקא לאנדרדוג. השטן ודניאל וובסטר הוא אחד מאותם סיפורים ובמידה מסויימת גם השיר "השטן ירד לג'ורג'יה".
אך בינינו, השטן מנצח ותמיד ינצח. פשוט, יש לו יותר מזל.

2#
אני לא מוכנה להתערב עם נומי. על שום דבר! יש לו יותר מדי מזל. אם חוקי ההסתברות הם מידבר צחיח, נומי הוא אוקיינוס. אם הם יונה, נומי הוא נץ. הוא פשוט מתכחש לקיומם ומעמיד אותם באור מגוחך. כשהוא יוצא מהבית בחורף, בלי מעיל ומטריה, חיש מהר השמש מפציעה. כשהוא נוסע על כביש 4 בשעות העומס, הרדיו מדווח על פקקים בכביש 5: כביש 4 יהפוך לשומם ונטוש.
נומי יודע זאת והוא שש להתערב על כל דבר ועניין. אני יודעת שהוא לא זוכה בהתערבויות ביושר, אך אני מתפעלת מהאלגנטיות של הנוכל הזה. מובן שאני עצמי לא אתערב איתו, הוא יזכה. בשום מקרה לא אתערב איתו, אני לא מפגרת. אבל...

3#
יש כל מיני סוגי מתיחות הומוריסטיות. הסוג החביב עלי הוא להציב אנשים בסיטואציה משונה ולראות כיצד הם מגיבים. לא משהו אכזרי שניכפה עליהם, אלא משהו שהם נכנסים אליו מרצונם.
נהגתי לקחת מטבע נוצץ ולהדביקו בעזרת סופר-גלו למדרכה. הייתי צופה מהצד באנשים שמנסים לקחת אותו אך מסתירים זאת, ומתנהגים משונה כשהם מגלים כי המטבע אינו נענה לרצונם. הייתי מרוויחה כך הופעת בידור של שעה ומעלה במחיר של שקל בודד.
אהבתי להכנס לתחנת הדלק עם האוטו ההזוי של חברי בזמן התיכון, חיפושית פולקסווגן שמיכל הדלק הסטנדרטי שלה הוחלף למפלצת בת 75 ליטר. הייתי מתנהגת כמו דבילית, ומבקשת שיתדלקו אותי ב-65 ליטר. המתדלקים תמיד היו מסבירים לי בפטרונות כי זה בלתי אפשרי ואני הייתי מחכה לראות את פרצופם ההמום כששעון התדלוק לא היה עוצר אחרי 35.
עד היום לא התבגרתי לחלוטין בעניין זה, בשביל מתיחה טובה אני מוכנה ללכת עוד קצת, להשקיע.
אפשר לגרור אותי להשתתף במתיחות, כל עוד מדובר בגבולות הטעם הטוב. ניתן להתווכח על צורתם של גבולות אלה...

4#
למדתי קצת קריפטוגרפיה מעשית. הצפנה ופענוח, כתבי סתר, כאלה מין. זה מגניב לאללה ברמת התיאוריה, אך ברמת המעשה רוב עבודת הפענוח נעשית על ידי מחשבים. בני האדם הם איטיים מדי.
למרות האכזבה מכך, כמה עובדות נשארו בראשי. אחת מהן היא שנסיון פענוח רציני לעולם ינסה לאבחן את שכיחותם של הסימנים השונים. סימן שמופיע הרבה מתאים לייצג אות שכיחה, סימן נדיר ייצג אות ששכיחותה נמוכה. (בבקשה, בלי הערות על קוד הופמן, טבלאות ויז'נר, אניגמה ו- RSA. אני מפשטת את הדברים).
אני לא קריפטוגרפית, אפילו לא קרוב, אך יש לי תחושה לא רעה לגבי היסודות הראשוניים, וכשמדובר בבליץ-קריפט (פענוח תחת מגבלות זמן ומגבלות אחרות) אני לא רעה.

5#
אנשים חושבים שכשהם רוצים לשכור דירה והולכים לראות את דירה ספציפית, הם אינם צפויים להפתעות גדולות. אז הם חושבים, אז מה?

כתבתי כאן פוסט קטן, לא משהו רציני. למרבה הצער, השתרבבה פנימה שגיאה גסה בעברית. משהו שלא מוסיף הרבה כבוד לשליטתי בשפה.
חברה שקראה זאת שלחה לי תיקון, חמודה שכמותה. היא חששה שהערתה תכעיס אותי, בעוד שאני שמחה לקבל ביקורת. אין סכין מתחדדת אלא בירך של חברתה, אמר איזה רבי משהו בספר כלשהו בארון הספרים היהודי..
וזה מביא אותי לחשוב על עברית. אוצר המילים שלי הוא לא רע, התחביר מחפיר והדקדוק אומלל. אך גם אוצר המילים לוקה בחסר. לעיתים אני לא יודעת אם זה בגלל שמשהו חסר לי, או שפשוט אינו קיים בשפה. יש דרכים לברר זאת, בבילון למשל, אך אני שונאת את הרעיון של תרגום מוכני, חסר רגש. מחקתי ממחשבי את בבילון (למרות שכל מיני קבצים נותרו שתולים בעיקשות).

כאן המקום לשאול את קוראיי:
1. איך קוראים לנקודה הכי צרה בכפית, המקום בין הידית לאיזור הקעור?
2. איך קוראים לצורה של הקשר שעושים בבלון?
3. איך קוראים למקבץ קורי עכביש שצורתו אינה כצורת רשת? המילה קורים אינה מגדירה צורה ואני מתכוונת לחבלים עבים כאלה, אפרוריים.
4. איך קוראים לכאבי מחזור? יש לזה מילה אחת?
5. כשפותחים עטיפת סוכריה ויש לה עוד עטיפה אחת פנימית, מין נייר קטן שמכסה רק את חלקה, איך קוראים לנייר זה?
6. כשרוצים לדבר על משהו קטן שלא בטוחים לגבי שמו, thingy , gizmo , איך מציינים זאת?
7. איך קוראים לעלים הירוקים שדומים למנגולד, שבל ברוסית?
8. ולאדם שהתנהגותו חשודה על מוזרות? ביידיש אומרים שהוא צוחק עם חרדונים. ובעברית?
9. לריח של כרוב מטוגן יש שם?

אוף, אני מתגעגעת לדבר ולשמוע עברית.

שמתם לב לתאריך? אני שונאת אותו. מזכיר לי קטעים עכורים בילדות.
כילדה הסתתרתי פעם בשלד של בניין, והשלכתי ביצים על הטיפשים שצעדו באדום.
כדי להצחיק את עצמי, אמרתי לעצמי כי זהו פרי עמלן של תרנגולות סוציאליסטיות.
כאלה שפערו את ישבנן כדי להשביע את הפועלים הרעבים.
אם הייתי בארץ בטח הייתי נוסעת לבית הוועד הפועל ומחפשת מישהו לריב איתו.

שיהיה לכם יום יפה, ורוד-כחול-צהוב- טורקיז-משהו, רק לא אדום!

התרגלתי לקבל מכתבים מאנשים שאינם מסוגלים להתנסח, לראות הודעות אדומות מאנשים שכותבים "אדומות" בשלוש שגיאות ומעלה, לחייך לעצמי מול עילגות עמוקה. על אותם כותבים לא אכתוב כאן. ליבי איתם, אך הם אינם מתאימים לי. נקודה.

מה שמדהים אותי בכל פעם מחדש הוא המצאותם של כותבים נבונים, משכילים, זריזי מקלדת ובעלי יכולת הבעה, שהחיווט הפנימי במוחם גורם להם להתנסחויות אומללות. הם לא מתכוונים, משהו פשוט פגום. בניגוד לסוג הכותבים שהזכרתי בפתיח, את הסוג השני קשה לזהות. הם נשמעים כבני תרבות, עד ש...

פנה אלי מישהו ובפיו בקשה להתכתב. ניסוחו עדין ומנומס, כתיבתו רהוטה, דבריו מובאים בטעם, חיכו ממתקים. הוא כתב לי אודות העדפותיו הספרותיות, שאל אודות העדפותיי, העיר על כמה קלאסיקות כתובות וביקש לשמוע את דעתי.
אדגיש, הבחור לא כתב שאני כלבה, לא הסביר לי שהוא ימרח את זרעו על פרצופי, ואפילו לא טען שאני מטומטמת. נכון מושלם? כזה שאפשר להביא הביתה, לפגוש את הוריי?
עניתי בנימוס, והבעתי עניין רב. ללא ספק, מדובר בכותב אינטליגנט ומשכיל. ביקשתי שיספר על עצמו מעבר לכתוב בפרופיל האישי. הנה תקציר תשובתו (לא הייתי מצליחה להמציא זאת בעצמי):
"אני לא נוהג לספר על עצמי. אבל אם את מתעקשת, בואי נאמר כי את טובה ממני ב-X ואני עולה עלייך ב-Y"

פערתי זוג עיניים משתוממות. מאחר והזכרתי את X בפרופיל שלי, יכול אותו אדם להחליט אם אני עולה עליו בתחום זה או שההיפך הוא הנכון. אך מניין לו מהו טיב שליטתי ב- Y?
עניתי באיפוק עצמי רב: למרות שלא ציינתי זאת, אני דווקא שולטת ב-Y. יתר על כן, עשיתי .... (סליחה על הצנזורה, חבר'ה. אני לא רוצה לעשות לו אאוטינג) באופן כזה וכזה.

הבחור עונה לי שלא יתכן כי עשיתי את מה שכתבתי לו, כי למיטב ידיעתו אין בעולם מקום בו עושים זאת מזה מאות שנים. אתם מבינים? הוא כותב לי כי דבריי אינם אמת, ובה בשעה מעוניין להמשיך ולהתכתב. מה השלב הבא, יריקה בפנים תיחשב לאקט של נימוס?

עניתי לו שנפגעתי ובזאת התכתבותנו באה לקיצה. הוא השיב, החצוף, שזו טעות מצידי מאחר ולא איכפת לו שלא עשיתי ... ומבחינתו זה לא מעלה ולא מוריד.

השאלה הקשה, יקיריי, איך מזהים אותם מוקדם? האם יש דרך לחשוף גס רוח שכזה בשלבים מוקדמים? האם ניתן לחסוך שעות התכתבות ומחשבה שיבוזבזו על מי שאינו ראוי? אני מדגישה כי אני מתמקדת באלו שנשמעים מצויין, אדיבים ונחמדים, נבונים ומשכילים. איך לחשוף מראש את מי שנגוע באטימות ריגשית?
אני באמת זקוקה לתשובה.

בפעם האחרונה שהייתי קצת היפראקטיבית, הרבצתי ופצעתי חמישה בחורים. זה קרה כשהייתי במצב רוח בינוני, לא טוב מדי, לא רע מדי. אם 100 זה מושלם, אפס זה ניטרלי, ומינוס מאה זה סוף העולם, אז הייתי במינוס עשר.
עכשיו אני במינוס ארבעים, והמצב מתדרדר.
העולם הרגיז אותי ברמות שקשה להאמין, ולמרבה הצער אין לי על מי להוציא את זה.
שק הבעיטות המסכן ספג מספיק, אך הנפש רוצה יותר.
אני מנסה למוסס את הזעם בריצה, מגיעה לאפיסת כוחות, אך הזעם נשאר.

אני יודעת שיש כאן כמה מלאכים שהיו מתנדבים לתפקד כשסתום לחץ, הבעיה היא שאני לא נגישה מפאת מיקומי המרוחק. תודה בכל מיקרה.

אז מה עושים? תשובות יתקבלו בברכה כל עוד אין בהן איזכור לכימיקלים.