|
|
|
איך נפלו גיבורות, הרי בגלבוע...
נתפס לי הגב וזה כואב מאד.
אני הולכת כמו R2D2 ממלחמת הכוכבים, או כמו צנחן שנחת על קקטוס מסוג סגוארו.
הצעות מגונות הכוללות פעילות פיזית לא יתקבלו בברכה בימים הקרובים.
איייייי
לשכנים שלי יש ילדה מקסימה. היא עוד לא בת חמש, פצפונת כזו, חמודה נורא. הרבה פעמים היא באה אלי ואנחנו יושבות ומדברות. אפילו לימדתי אותה לקרא (ואז חטפתי צעקות מאביה המגעיל, שטען שזה איום ונורא מבחינה חינוכית. אדיוט). אני מכינה לה שוקו ומדברת איתה על החיים, עד כמה שהיא מסוגלת להבין, או יותר נכון, עד כמה שאני מסוגלת להבין כי היא חכמה בטירוף.
מאז שנולד לה אח היא מבקרת אותי יותר, נראה לי שהיא אינה זוכה להרבה תשומת לב בבית.
היא שאלה אותי כמה שאלות על יציאת מצריים ואני חייבת להודות שלא ידעתי לענות. כדי לא לצאת מפגרת בעיניה, אני זקוקה לעזרה:
1. מכת בכורות. למה בכורות ולא בכורים? הרי ה' הרג את הבנים.
2. מכת צפרדע ומכת כינים. למה צפרדע ביחיד וכינים ברבים?
3. למה קנידלך הם כשרים לפסח? הקמח אמנם הוא קמח מצה, אך האם זה לא מחמיץ בזמן ההכנה?
4. למה אוכלים כרפס?
5. אם האויב של אויבי הוא ידידי, אז האויב של האויב של האויב, הוא אויב. עניין של זוגי ואי-זוגי. למה בחד גדיא יש עשרה "גיבורים"? האם זה לא אומר שאלוהים הוא בצד של החתול ולא של הגדי?
כל עזרה תתקבל בברכה.
קיבלתי שתי תגובות מעניינות בבלוג, שתיהן נכתבו באותו יום. האחת על ידי אסטארו והשניה על ידי האדון.
שתי התגובות תוהות מניין יש לי את הכושר לגרום לקוראים להגיב על הפוסט. אכן קרה כי פוסטים שפירסמתי זכו למספר תגובות גדול מאד, כך שתהייתם של שני האדונים מובנת.
למרבה הצער, כך אני חייבת להודות, אין כל קשר בין מספר התגובות ליכולת הכתיבה שלי. התשובה נעוצה בפוסט שפירסמתי בעבר, ולאחר מכן מחקתיו. רציתי להכיר מישהו נבון, אדם שאין לו רתיעה מחשיבה ריאלית. אדם שיהיה לי קל לאהוב. הייתי מוכנה לעשות את המאמץ המשוגע בכדי לזכות באיש כזה. אני מקווה כי אף אחד לא ידון אותי לכף חובה, אני זו אני. הייתי מוכנה אפילו להציע הצעה משוגעת ולעמוד איתנה בתוצאות, גם אם אינן פשוטות.
כדי להבהיר את הנקודה אתן רקע כללי למה שהיה באותו פוסט (הוא עדיין רלוונטי !):
* הקוראים מתבקשים להגיב.
* תגובה נכונה, כזו שתענה על כל הכללים, תזכה את המגיב במציצה ממני. היה ואינו מעוניינ/ת, ניתן להעביר את הזכאות לצד ג'.
* לכל פוסט מוקצית לכל היותר מציצה אחת. היה וכמה מגיבים יצליחו לענות לפי כל הכללים, הזוכה יהיה זה שהגיב מוקדם יותר כרונולוגית.
* אני לא מדהימה באוראלי, אבל בכל זאת...
להלן ההגדרות:
A הוא מספר השורות בתגובה. שורה היא כזו בה יש מילה או מילים. שורה ריקה אינה נספרת.
B הוא מספר המגיבים לפוסט, כולל אותי אם אגיב.
C הוא מספר התגובות לפוסט, כולל תגובותיי שלי אם תהיינה. מובן כי C הוא גדול או שווה ל- B.
D הוא מספר המילים בתגובה. נספרות רק מילים בעברית שיש להן משמעות.
הכללים שפורסמו:
1. המספר המקסימלי מבין A,B,C,D קטן מהסכום של C ושל ריבוע המספר הקטן מבין הארבעה.
2. מכפלת B ו- C גדולה ממכפלת A ו- D.
3. ההפרש בין D ל- A (או בין A ל- D) הוא מספר ראשוני.
4. מספר המספרים הראשוניים בין A ל- C (לא כולל אותם) שווה להפרש בין D ל- B.
קל לראות כי מי שאינו מגיב לא יכול לזכות. יתר על כן, מציאת תגובה חוקית, כלומר כזו שעונה על הכללים, קלה יותר ככל ש- C גדול יותר. מכאן מובנת המוטיבציה של האנשים לענות בהמוניהם.
נ.ב.
ההצעה תקפה רק עד סוף שנת 2010. לאחר מכן אני עוברת למינזר. (או שלא)
* למען הסר ספק: אין לי מושג איך מבשלים. קחו אותי ועוד 99 אנשים אקראיים ותנו לנו ציון על יכולות הבישול שלנו, ואני אהיה במקום ה- 101. אני ממש גרועה בכך. ו... לא, אין לי בעיה לצחוק על חוסר הכשרון שלי.
* שיטוטיי בכלוב חשפו בפני כותבים וכותבות בעלי כשרון בישול אדיר. כשאני קוראת את הבלוג של גילי אני כמעט מתפתה ללקק את המסך. גם סוקובוס העירה בעבר כמה הערות שנתנו תחושה שמחבת וסיר אינן מילים מגונות עבורה. אני, להבדיל אלף אלפי הבדלות, סתומה לגמרי בתחום.
* בשלב כלשהו בחיי הייתי נשואה. בעלי לא ידע לבשל ואני חשבתי כי זהו תפקידי. ניסיתי, באמת שניסיתי. את המסקנות אני מביאה למען הדורות הבאים. נכון יותר, למען יראו וייראו.
* הנה כל הידע הקולינרי שלי, מתומצת ל- 13 כללים בהירים ונהירים. המקבילה שלי ל"שלושה עשר מידיא" מהגדת הפסח. על אחריותכם.
1. כשמערבבים שלוש כפיות של חזרת ממש חריפה, כפית וחצי מיונז וקופסת טונה מקבלים ממרח מגניב.
2. כשמטגנים פנקייק מלוח בשמן שנותר מטיגון המבורגר, מקבלים משהו מגעיל. אפילו סמי הכלב, שאכל זאת בסופו של דבר, הביט בי כמאשים.
3. קופסת גרגרי חומוס מסוננים, שתי כפות שמן זית, מיץ מרבע לימון, מעט מלח-פלפל-פפריקה והתבלין הסגול החמצמץ. לערבב ולטרוף.
4. אי אפשר לבשל מרק עוף כשהבסיס לו הוא עוף בגריל.
5. תמרים ממולאים באגוזי מלך זה נפלא.
6. אוכל קנוי תמיד טעים יותר מכזה שאני מכינה. אפילו אם תאריך התפוגה שלו חלף.
7. יצירתיות, מקוריות ותעוזה הן מילים מרנינות. לא במטבח שלי.
8. בורקס ממולא בחרדל זה נורא. להגנתי אומר שהבורקס היה קנוי.
9. 250 גרם גבינה לבנה 5%, 15 טיפות סוכרלייט, 4 קוביות שוקולד מריר מגוררות דק, שלוש טיפות תמצית וניל. לערבב ולחייך.
10. אסור לי לנסות לבשל מאכלים שאני לא יודעת איך לבטא את שמם נכון. אסור לי לנסות לבשל
מאכלים שאני כן יודעת איך לבטאם.
11. כנראה שאצליח להוכיח את השערת גולדבך לפני שאצליח להכין שקשוקה הגונה. אני לא אצליח להוכיח את השערת גולדבך.
12. "תפוז אפוי - אל תנסו זאת בבית". זו כנראה תהיה הכתובת שתיחקק על מצבתי.
13. אלא אם כן זו תהיה הכתובת האחרת – "אלוהים לא רוצה טבסקו בתוך אייס-קפה"
החברות המעטות שיש לי נוהגות לרטון על המחזור החודשי. אוףףף קיבלתי, הוא משפט מקובל וכמוהו עוד העוויית פנים חיננית המביעה שאט נפש מאותו אורח לא קרוא. המחזור מואשם, בצדק או שלא בצדק, במחצית הרעות שבעולם. כאבי בטן, עצבנות, רגישות, עליה במשקל (שוקולד), שיער מרדני, מריבות עם הזולת (בדרך כלל שמו של הזולת הוא 'בעלי') ועוד. נראה כי הסיבה היחידה לבעיית הגרעין האיראני היא שאחמניג'אד במחזור, עוד יומיים יעבור.
ההתייחסות החיובית היחידה אל הדימום החודשי היא לאחר חרדה מהריון לא רצוי. יואו, קיבלתי, כבר הייתי בסרט של הריון, הוא משפט הנותן לווסת עדנה על דרך השלילה. קיבלתי משמע ניצלתי.
אני כנראה המופרעת היחידה שחשה התרוממות רוח עם הקבלה, תמיד מתחילה לחייך על כורחי.
למה? טוב, אז כך...
הייתיי בת 12 וחצי, אמצע נובמבר, ה- 17 בנובמבר אם לדייק. אחרי יומיים של כאבי בטן לא מוסברים, שבהם האשמתי מאכלים שונים, ראיתי את כתם הדם ההוא על תחתוניי. ידעתי מה זה, למדנו על כך בבית הספר ושמעתי דבר או שניים מחברותיי לכיתה, אך ההפתעה היתה גדולה. זה היה כל כך לא הגיוני, הייתי לגמרי לא מפותחת וחשבתי שיש לי לפחות עוד שנה עד שזה יקרה. שנאתי את זה. רציתי לחזור אחורה בזמן, רציתי למחוק את העובדה, רציתי להיות בן. והתביישתי. הו, כמה התביישתי. לא רציתי לספר על כך, המחשבה שמישהו ידע החרידה אותי, החלטתי לא לספר על כך לאף אחד, גם לא לאמא, גם לא לאחותי. קיוויתי שזה ייעלם, קיללתי את גורלי והייתי אומללה. כיבסתי בצינעה את תחתוניי המוכתמים ועשיתי שימוש יצירתי בכמויות מבהילות של צמר גפן. זה היה לא נוח ומציק והרגשתי מזוהמת.
רציתי להסתגר בחדרי ולא לצאת, מקלחת-חדר-מקלחת-חדר, ולא שום דבר אחר. אבל זה לא היה אפשרי. גרנו בשכנות צפופה, כל המשפחה. סבא-סבתא מצד אמי גרו בבניין שלנו, אלה מצד אבי גרו מעבר לכביש. הדודים התגוררו במרחק הליכה, חמש דקות מאיתנו עד המרוחק שבהם. זו הסיבה שתמיד היינו מארחים ומתארחים, רגע של פרטיות היה מאד נדיר. הרצון להסתגר בחדרי התנגש ברצוני לשמור על חשאיות, כי חשבתי שאם אנעל את דלתי כולם יחשבו שמשהו לא בסדר איתי, משהו כמו... המממ... היא בטח קיבלה וסת ראשונה. הייתי מוכנה לרצוח כדי להגן על הסוד הנורא. ראשית חוכמה הודעתי לאמא שאני חולה, כדי שלא אצטרך ללכת לבית הספר. מישהו עלול לשים לב לגיחותיי התכופות לשירותים, ואני ארצה לקבור את עצמי. חוץ מזה, כאב לי מאד. העדפתי לשכב מכורבלת והמחלה המדומה נתנה לי את התירוץ לכך. החבאתי מתחת למיטתי כוס תה שעזרה לי לזייף חום וקיוויתי שאימי אינה מבחינה בתרמית. אחר הצהרים היינו אמורים להתארח אצל הדודה ז'וז'י, ואני נקרעתי בדילמה: מצד אחד רציתי להשאר בבית לבד ולרחם על עצמי, מצד שני פחדתי לא ללכת לדודה. אם הייתי אומרת כי מחלתי חמורה דיה עד שניבצר ממני לבקרה, הוריי היו נשארים איתי בבית ובכך לא חפצתי.
בתואנות יצירתיות הצלחתי לסלקם. אמרתי כי אני מרגישה טוב יותר וכי יש לי הרבה שיעורי בית. ידעתי שאם אגיד ששיעורי הבית הם במתמטיקה אבא לא יאמין לי, כי הוא סבר שזה עניין לחמש דקות ולא יותר. עניין של גאווה מקצועית אצלו. אז אמרתי ששיעורי הבית הם דווקא בהסטוריה. מסיבות לא ברורות הוריי פרצו בצחוק ואמרו לי שאין צורך שאכין אותם, הם אפילו אמרו שההסטוריה משתנה וכי הכל עומד להיות אחר. ברור, חשבתי לעצמי, שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר, אני כבר אישה ולא ילדה, אישה עם תחתונים מלוכלכים ותחושת דביקות.
תודה לאל על חסדים קטנים, הם יצאו מהבית. הזמן בו הייתי לבדי חלף במהירות ובמחשבות היסטריות. תכננתי איך להסתיר את חרפתי. חשבתי על המרת חלק מהצמר-גפן בנייר טואלט כדי שאף אחד לא ישים לב להיעלמותו המהירה. חשבתי על תירוצים להליכה לשירותים. הגיתי תוכניות איך לכבס את תחתוניי מבלי שאמא תשים לב לכך. אך בעיקר בכיתי. בכיתי על תקופת הילדות שחלפה, על ההשפלה, על העול בו אצטרך לשאת. התגעגעתי לימים השלווים שנעלמו לבלי שוב. הוריי חזרו ובפיהם שיחה על פוליטיקה. משהו לא מעניין, שולי ולא חשוב עמד להתרחש בברטיסלבה. המילה סמטובה חזרה בדברי אימי אך אבא הניד בראשו לשלילה. זה לעולם לא יקרה, הוא מילמל בעצב. אני האזנתי בלי תשומת לב יתירה, ברטיסלבה רחוקה מפראג, והקשר היחיד שלי אליה הוא בן דודי גוסטי שלומד שם. גוסטי מבוגר ממני בעשר שנים בדיוק, ותמיד אהבתי לדבר איתו ולחבקו. חשבתי שכעת לא הייתי מעזה לחבקו, כשאני מסורבלת ומרופדת בשכבות סופגות התחובות במפשעתי. גוסטי היקר, לו רק ידעת.
בלילה, כששכבתי במיטתי מקופלת מכאבים ובושה, שמעתי את הורי מדברים במטבח. שולחן המטבח שלנו שימש כמרכז הבית וכל השיחות החשובות והלא-חשובות היו נערכות לידו. הפעם שמעתי אותם מדברים על הוסאק (בחושבם שאני לא שומעת הם הרשו לעצמם לכנותו נקניק-בשר-כלבים) ועל דובצ'ק.
שיחות על פוליטיקה תמיד היו בבית, ותמיד הן נערכו בקול מהוסה. דעותיהם של הוריי לא עלו בקנה אחד עם הדוקטורינה המפלגתית. אבל הפעם שמעתי מילים חדשות, משונות ובלתי סבירות. הפגנה אלימה, הם אמרו, אתמול היתה הפגנה בברטיסלבה והיום אצלנו בעיר. השוטרים של הוסאק התנפלו על המפגינים באלות ועצרו רבים מהם. הקשבתי והרגשתי משונה. המתיחות שבקולם הבהירה לי שהם חושבים שמשהו רציני ממש קורה, אך היה לי ברור כי הם טועים. שום דבר אינו רציני כל כך, כל דבר מתגמד, לעומת העניין החמור והמעציב כל כך, העובדה שקיבלתי את הווסת הראשונה.
למחרת הלכתי לבית הספר ונדמה היה לי שכל העיניים נעוצות בי ובמפשעתי. הרי אין סיכוי שלא הבחינו בכך, חשבתי, כולם יודעים ומרכלים עלי. שמתי לב כי חצר בית הספר מלאה בחבורות-חבורות של תלמידים ושל מורים, כולם מדברים בהתרגשות. אף אחד לא שיחק בתופסת, ילדות לא קפצו בחבל, שחקני הבליץ-שח לא תפסו את מקומותיהם. כולם דיברו במרץ, ללא ספק על המחזור שלי. הייתי אומללה כפי שלא הייתי מימיי. רציתי להיעלם. בהפסקות ביליתי בחדר השירותים, וריפדתי את תחתוניי בשכבות של נייר טואלט.
עוד יום עבר, ומלאי הצמר-גפן בבית אזל. יצאתי בהחלטה ברורה לקנות כמה חבילות בבית מרקחת מרוחק. אמנם היה בית מרקחת בקירבת ביתנו, אך המחשבה שאלך לשם ואחשוף את קלוני בפני הרוקח היתה קשה מנשוא. היה לי ברור שאם אבקש צמר-גפן הוא יבין שקיבלתי, המחשבה שיש לו שימושים נוספים לא עלתה בדעתי. התכנית היתה לעלות על אוטובוס ולהגיע לשכונה מרוחקת שהיכרתי, לקנות ולחזור. הצטיידתי בתיק גב גדול, לא התכוונתי לחזור הביתה עם מטען מפליל שכזה הנתון בשקית שקופה. הגעתי לתחנת האוטובוס והמתנתי להגעתו. חיכיתי וחיכיתי. מדי פעם חלפו על פני אנשים, ואני שמתי לב כי כמעט כולם הולכים באותו כוון. חלק מההולכים היו אנשים שהכרתי, אביה של חברתי הטובה, מאמן התאי-בוקס שלי, והם נעצו בי מבטים משתאים כשראוני בתחנה.
לאחר שעה הבנתי שהאוטובוס לא יגיע והחלטתי ללכת ברגל. עניין של ארבעה קילומטרים לכל כיוון לא היה מטריד אותי בימים כתיקונם, אך עתה כל צעד היה כרוך בחשיבה. האם ישבני מושך תשומת לב? האם מסתכלים עלי? והכי גרוע, האם כתם הדם עבר לי למכנסיים? מרגע שהשאלה האחרונה ננעצה במוחי היא לא הרפתה והיתה קשה מנשוא. הורדתי את הסוודר שלי וקשרתיו למותניי כך שהוא נכרך כחצאית. היה קר, אך הייתי מוכנה לחלות בכל דלקת ריאות שהיא, ובלבד שלא יהיה מי שיסובב את ראשו אחריי ויצעק שיש לי כתם מאחורה.
הגעתי לבית המרקחת ובהיתי בדלתו הסגורה. הוא היה אמור להיות פתוח, אך על דלתו לא הוצמד שלט הסבר. במקום זאת, הצמיד מאן דהוא לצידה הפנימי של דלת הזכוכית שלט ובו סמיילי. רציתי לבכות.
כמעט ובכיתי לולא החשש שהעוברים והשבים יביטו בי ו... יבינו. אי לכך החזקתי את ראשי זקוף וצעדתי כל הדרך כהולכת על ביצים.
בחדר המדרגות היססתי. ידעתי שאם אכנס הביתה ללא סוודר, אמי תיזעק שאני מחבלת בבריאותי. אך אם אלבש את הסוודר, סודי עלול להתגלות. משהצמדתי את אוזני לדלת שמעתי קולות רבים, אמא, דוד אצ'י, עוד קול גברי שלא הכרתי וצחוקה המצטלצל של השכנה. העדפתי את האפשרות הראשונה ונכנסתי הביתה. בבית גיליתי לא רק את אלה ששמעתי, אלא גם את דיידושקה סטש. דיידושקה, או סבא בלשוננו, היה איש קטן מימדים שכבר אז לא היה גבוה ממני. כתפיו צרות, פניו מלאות קמטים, עיניו תכולות כבוקר וחיוכו סוחף. מראהו היה זאבי, משונה, ואני תמיד אהבתי אותו. גילוחו היה מרושל תמידית וזיפיו היו שורטים את פני בכל פעם שהיה מחבק אותי ומתפעל ממני כאילו הייתי פאר הבריאה. אני הערצתי אותו, אך כנראה שהייתי במיעוט. בנוסף לסגולותיו הטובות ניחן סבא סטש בטאקט ובחוש ריח של כלב ציד. הדבר השתלב היטב עם חזותו הזאבית, ולא אחת דימיינתי אותו מרחרח אחר ענבי בר בשדות מושלגים.
בראותו אותי קם סבא וחיבק אותי ואני החזרתי חיבוק מסתייג. רציתי להכנס לחדרי. אך סבא קפא על מקומו בעודי בזרועותיו, ריחרח פעמיים את האוויר, נשק לי וקרא בקול גדול: "פ' חמודה, עכשיו את כבר אישה של ממש. רק צריך למצא לך חתן". את המהומה שהתחוללה בקירבי לא אוכל לתאר. בכיתי ונחנקתי, חשבתי אפילו לקפוץ מהחלון או לשתות רעל, שנאתי אותו. חסר התחשבות.
הסתגרתי בחדרי ולא הסכמתי לצאת. בכיתי שעות רבות עד שהתעייפתי מבכי ואז האזנתי למתרחש בפנים הבית. כמה פעמים שמעתי את המספר חצי מליון, ובשלב כלשהו התחילו הנוכחים לשיר בקולות חרישיים. לא הבנתי את המתרחש. חשבתי שהם יצאו מדעתם והחליטו לחגוג את הפיכתי לאישה, וכל תו ותו חתכו בבשרי. בשלב כלשהו אמי הביאה לי חבילת צמר גפן, חיבקה אותי ולא אמרה דבר. בכיתי על כתפה ושאלתי איך העולם יכול להיות אכזרי כל כך. היא נשקה לי ואמרה משהו על יום שמח. שאלתי אם זה יהיה כך מדי חודש בחודשו, והיא ענתה כי במחזור הבא שלי אחיה במדינה שונה.
התבוננתי בה כלא מאמינה, שמחה אך חוששת להאמין. האמנם הוריי הנפלאים והטובים יעזבו את המדינה ויתחילו חיים חדשים במקום אחר, וכל זאת עבורי? האמנם כדי לחזור לחיי חברה בהם אף אחד לא יודע שקיבלתי, יסכימו הוריי האהובים לעקור מפראג?
אך לא. אמא אמרה שהיום היתה אצלנו בעיר הפגנה גדולה נגד המישטר של הוסאק. הפטיש והמגל נסדקו, אמרה אמא בשפתה הציורית, את המחזור הבא שלך תקבלי בארץ חופשיה.
אותי זה לא עניין. עווית נוספת חלפה בשיפולי בטני ואני חזרתי להתייפח, כאב ובושה, השפלה וכלימה, מציפים את נפשי ואת רחמי יחדיו.
אבל אמא צדקה. 23 ימים לאחר מכן, הנשיא הוסאק התפטר והממשלה הורכבה מרוב אנטי קומוניסטי.
המחזור השני שלי, שהתאחר בשבועיים, החל עם הכתרתו של ואצלב האוול לנשיא.
השעה כמעט 03:00. מאוחר.
העולם סביבי ישן, העולם האמיתי.
העולם הוירטואלי, לעומתו, שוקק חיים.
כרגע אני מזהה בכלוב שבעה אנשים שאיתם התכתבתי (עם חמישה מהם אני עדיין מתכתבת).
במוצאי שבת המצב היה תוסס אף יותר. הלילה היה גדוש מיני ניקים עירניים שגלשו בכלוב כמו היתה החמה זורחת במלא עוזה.
ואני תוהה על כורחי: האם סוטים אינם ישנים בלילה?
נניח שהייתי גולשת באתר אחר, לא של בדסמ. של הסתדרות המורים או ארגון רואי החשבון. האם גם אז הייתי מגלה כל כך הרבה סהרוריים, אנשי זאב הקמים אל קריאתו של הסהר ועושים מעשיהם במחשכים עד צאת השמש?
מסופקתני.
הנה שאלה רצינית: מה גורם לכם להיות ערים בלילה? מה ממקם אתכם מול המסך בשעה שרוב הבריות נמות?
ולפני שתאמרו לי ליטול קורה מבין עיניי, לי עצמי יש תירוצים בשפע:
1. משמרת בעבודה.
2. ממילא בארבע וחצי אצא לרוץ, חבל ללכת לישון.
3. הכלב של השכנים מיוחם מכדי לישון.
4. גם אני.
העולם הצליח לעצבן אותי, להעציבני ולהעליבני.
העולם זה האנשים שסביבי.
בעבודה, בגוף בו אני מתנדבת, ואפילו כאן בכלוב.
קיצור, המצב רוח נמוך כמו בן גוריון ושפוף כמו קוואזימודו.
גררררר....
הראשונה שאמרה לי את זה בפנים היתה המורה להסטוריה. הייתי רק בת 11, ילדה תמימה שלא מבינה מהחיים שלה. עשיתי טעות ובאתי לבית הספר עם חצאית קצרה מדי, וכשהיא סקרה אותי במבט רע וצר עין היא הפטירה: פרוסטיטוטקה.
כנראה שהיא לא ידעה שאצלנו דיברו רוסית, כך שהבנתי. אך ליתר בטחון שאלתי בבית מה זה.
התשובות היו מגוונות.
אמא: זו מישהי שמתנהגת כמו השכנה, הגברת שצ'פק. ויש לה הרבה חברים.
אבא: זו מישהי שאוהבת קומוניסטים.
סבא: בחורה צעירה שלא חונכה נכון.
סבתא: את מוכנה לשתוק, פ'?
דוד אצ'י: הלוואי עלי, בגילי.
גוסטי: (מסמיק), אה, אה, זה משהו לא יפה.
רק המכולתניק, איש שהאמין בכלכלה חופשית, הסביר לי זאת בדרכו הברורה. נכנסתי לחנותו ההומה ושאלתי בקול רם: אדון מדיגר, מה זה פרוסטיטוטקה. הוא צעק עלי וגירש אותי מהחנות ואמר שאני מבריחה את הקונים. מכך הסקתי כי מדובר במילה שקשורה איכשהו לקפיטליזם.
לא לחינם יש לה הרבה אותיות משותפות עם פרסטרויקה.
מתוך סקרנות ולמען המדע, כמה אנשים מופיעים ברשימת המועדפים שלכם?
אם אתם ממש נחמדים, ספרו לי כמה מהם גברים וכמה נשים.
סקרנות.
אמנם הרגה את החתול, אבל הוא עדיין מיילל מרעב.
רבי יוסי הגלילי אומר: מניין אתה אומר שלקו המצרים במצרים עשר מכות, ועל הים לקו חמישים מכות?
במצרים מה הוא אומר? "ויאמרו החרטומים אל פרעה, אצבע אלוקים היא". ועל הים מה הוא אומר? "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, וייראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו."
כמה לקו ב"אצבע"? עשר מכות. אמור מעתה: במצרים לקו עשר מכות ועל הים לקו חמישים מכות.
רוצה לאמר, במצריים הוחדרה למצרים אצבע, על הים הם התנסו בפיסטינג.
לשון אחר, מה שהם חטפו על הים היה ממש גדול, שנאמר :סוס ורוכבו רמה בים.
אאוצ'.
