סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

אוהבת שירה.

לפני 12 שנים. 5 בדצמבר 2011 בשעה 15:49

במסגרת מאמציי להיות רעיה ראויה, דירדסתי משהו פשוט שיצא מרשים.
אני זוכרת שהמקור, כפי שהייתי אוכלת בבית, היה טוב יותר. ובכל זאת...

מטגנים בסיר לחץ גדול מאד בצל קצוץ במעט שמן (לא זית ולא סויה).
מוסיפים בשר בקר (פרוסות רגל עם העצם) שנחתך לקוביות.
טיגון קצר.
מוסיפים 3 ליטר מים רותחים. מסלקים את הקצף מלמעלה.
כעת מוסיפים:
שעועית לבנה ששרתה במים ארבע שעות (חצי ק"ג במצבה היבש),
6 שיני שום קצוצות.
תפוח אדמה גדול חתוך לקוביות קטנות.
קופסה קטנה של רסק עגבניות.
כפית מלח, כפית פפריקה מתוקה, רבע כפית פלפל שחור.

מרתיחים, מכניסים ללחץ, מבשלים שעה ורבע.

התוצאה היא ספק מרק ספק נזיד. חם, משביע ומחמם את הלב בימי החורף.
לאחר ההכנה נזכרתי שבבית היו מוספים לחגיגה גם כרוב חתוך לרצועות דקות,
שורש פטרוזיליה, וקישוא.
אצלנו בבית היו שותים עם זה יין לבן חצי יבש, אבל אני חושבת שבירה בהירה מתאימה יותר.


בתאבון.

לפני 12 שנים. 3 בדצמבר 2011 בשעה 17:00

לא קשור לנושא שלשמו התכנסנו, אבל...
יש מבצע מטורף ב"צומת ספרים".
4 ב- 100.
והכי נחמד, כל ספר נוסף ב- 25 ש"ח.
למקומות, רוץ!

לפני 12 שנים. 2 בדצמבר 2011 בשעה 9:17

סיפור זה אינו מיועד לרכי-לב, אנשים רגישים, חולי לב ונשים בהריון.
אני רצינית, מדובר כאן על אכזריות שלא כולם מסוגלים להתמודד עימה.

אתם עדיין פה? החלטתם לקרא למרות הכל? טוב, על אחריותכם.
בעלי היקר, ב', אינו בענייני בדסמ. הוא ונילי במובן הטוב של המילה.
סקס טוב, לפעמים עדין ולפעמים פרוע, מספק ומהנה.
זה מה שיש לנו במיטה, בלי שליטה, חבלים, מכות ושאר ירקות.
למעשה, גם אני לא בדסמית. וניל דה-לה-וניל. לבנבנה כשלג, צחורה כדוב קוטב בתול.
אמנם אני מכירה את הצד הזה (הצטרף לצד האפל, יש לנו עוגיות), אבל לא ממש פעילה.
מהנאמר ניתן להסיק, ובצדק, שלא אעביר אף אחד סשן,
גם כשניסיתי, זה הרגיש מלאכותי ונטול טעם. כמו ילדים שמשחקים, לא כמו בוגרים שמזדיינים.
אז אני לא מעבירה סשנים, קל וחומר כעת, כשאני נשואה.

אבל... לפני חודשים מספר העברתי את ב' את הסשן האכזרי ביותר.
האקסטרים המזוקק, הרוע הטהור, 24 קאראט של בדסמ.
דמיינו את הרגע:
שנינו יוצאים כבר זמן מה והעניינים מתחממים ומתהדקים לקראת הבלתי נמנע.
ב' משוגע עלי ומעריץ אותי.
אנחנו יושבים בסלון ביתו, המוזיקה שקטה והאורות עמומים.
אני מתרפקת עליו, הוא מלטף את ראשי ומכחכח בגרונו.
אני יודעת מה עומד לבוא. אינטואיציה נשית, תוכלו לקרא לזה. חוץ מזה, הצצתי ביומן שלו.
במאמר מוסגר אומר שבחורים רווקים אינם משאירים סכומים נכבדים בחנות תכשיטים,
אלא אם כן הם מתכננים לשנות סטטוס.
ואז זה אכן קורה. בלי כריעת הברך הטפשית (הייתי בועטת בו לו היה מתדרדר לכך), אבל עם כל השאר.
הוא מציע לי נישואין.
ברור, אני שמחה ורוצה לקפוץ ולצעוק כן-כן-כן, אבל אני מחזיקה את עצמי.
שואלת אותו: מה זה אומר עבורך שנהיה נשואים?
הוא עונה: נהיה תמיד ביחד, נאהב תמיד, נהיה גלויים, אני שלך ואת שלי, נגדל את ילדינו המשותפים, נזדקן יחד.
אני: כן, ברור. אבל מה עם יחסים מחוץ לקשר הזוגי?
הוא (מבולבל): מה, מה זאת אומרת? אנחנו רק אחד של השני.
אני: אתה יודע שאני לא יכולה להבטיח דבר כזה. יכול להיות שבעבודה יצא לי לשכב עם מישהו אחר.
הוא (עגום): כן, לא חשבתי על זה. אבל את תאהבי רק אותי, נכון?
אני: מובן מאליו.
הוא: וגם אם תשכבי עם אחר תחשבי רק עלי, נכון?
אני: לא. אם אני רוצה להיות טובה במה שאני עושה, אני לא אחשוב עליך.
הוא (מתחנן): אבל, אבל את לא תהני, נכון? כלומר לא תגמרי.
אני: מה פתאום?! ברור שאני אהנה, ואני אגמור ועוד איך. אם אני עובדת קשה, אני צריכה גם לסבול?
הוא: ט-ו-ב. אבל תמיד תחזרי אלי? תמיד תאהבי אותי?
אני: כן, תמיד שלך.
הוא: דבר אחד בטוח, כשהילדים שלנו ישאלו איך הצעתי לך נישואין, אני אספר להם שקר לבן.
אני: לבן כמו וניל.

לא להאמין, אבל הצלחתי להיות כנה ולא להבריח אותו. כנראה שהוא מ-מ-ש אוהב אותי.

לפני 12 שנים. 28 בנובמבר 2011 בשעה 13:36

החוק אצלנו אינו מותיר מקום לפרשנות: דיווח לפני הדייט השלישי. לצורך העניין דייט נחשב לכל מפגש שיש בו התקדמות לכוון רומנטי ו/או מיני. יצאת פעם ראשונה? מצוין. בפעם השניה עלייך להחליט אם לנתק מגע עם הבחור (או הבחורה, זה לא משנה) או לדווח על בן-הזוג. הבחור יכול להיות סתם יזיז, או מישהו שמחניף לך ומחמיא לך כהשקעה לטווח ארוך, אין זה משנה. לאחר המפגש השני יש לדווח עליו.
מאחר וקיימת מוסכמה מטופשת האומרת כי הסקס מתחיל בפגישה השלישית, חוק הדיווח נקרא אצלנו בבדיחות דעת "רוץ לספר לחבר'ה ואז לך לזיין".
מאחר ובשנים האחרונות ניהלתי חיי חברה ערים, נאלצתי לדווח על כמה וכמה דייטים שכאלה, במקרים רבים תוך חפיפה. הבוס לא העיר על כך באופן לא ראוי, אך ראיתי את המבט המשועשע בעיניו. במקרה אחד, כשהצהרתי על בחור רביעי מבלי להכריז על ניתוק משלושת הקודמים הוא וידא שהם עדיין בחזקת "פגושים", יש לבטא את הוו בשורוק, אך לא היו לו הערות על הפקרות מינית. בעצם היה משהו אודות "ביכרה קלה משרכת דרכיה", אך לא מעבר לכך.
כשהתחלתי לצאת עם ב', תחילית של בעלי, דווחתי על כך. כשהדייטים האחרים היו מאחוריי והפכו לנחלת העבר, דיווחתי גם כן. כשהקשר התהדק והפך לרציני, היה ברור כי מישהו יברר פרטים על ב' וינסה לחשוף פרטי רקע מחייו. לא שיש רקע בעייתי, לא עם ב'. אצלו הכל גלוי וברור כשמש ביום אביב. אבל... ככה זה אצלנו. מאוחר יותר, נומי הזכיר את ב' ושאל אותי אודותיו. לרגע לא חשבתי שיש בשאלותיו סקרנות של ממש. מהיכרותי עם נומי היה לי ברור כי הוא כבר יודע את כל מה שמסקרן אותו. בכל זאת, עניתי. הוא אמר כי מישהו יצטרך לערוך בדיקת רקע, ואני ביקשתי שזה לא יהיה הוא עצמו. לא רציתי שהאקס והנוכחי יפגשו.

באחד הימים קבעתי עם ב' להפגש במסעדה לא הרחק ממקום עבודתי. היה לו יום חופשי והארוחות העסקיות באותה מסעדה חביבות עלי. מבחינתי מדובר על חמש דקות באופניים, מבחינתו חצי שעה של נהיגה. התעתדתי לצאת ממש ברגע האחרון, כשקיבלתי הודעה שנפלה הנחיה לבצע איזו עבודה. לא משהו רציני, לא בעייתי חלילה, סתם עבודת ניירת שאינה סובלת דיחוי. התקשרתי ל-ב' והתנצלתי לפניו שלא אגיע. הוא קיבל זאת באהבה, המתוק.
הגעתי לביתו של ב' בערב, אחרי תום העבודה ולאחר ריצת ערב. שאלתי אותו איך הוא בילה את יומו לאחר שתוכניותינו התשבשו. להלן תשובתו, כפי שאני מצטטת מהזכרון.
"קיבלתי את השיחה שלך כשישבתי במסעדה. דווקא הייתי רעב אבל החלטתי לא לאכול בלעדייך אלא לנסוע לכמה סידורים. במגרש החניה ראיתי שאחד הגלגלים מרוקן לגמרי מאוויר. פתחתי את תא המטען והוצאתי את הג'ק. עמדתי להוציא את הגלגל הרזרבי כשפתאום הופיע מישהו ושאל מה קרה. עניתי לו והוא הציע את עזרתו. הודיתי לו אך אמרתי כי אין צורך. הוא נשאר בסביבה ושאל אותי על מצב הרכב. נראה היה שהוא מעוניין לקנות. דיברנו, ואז הוא שאל אם אני מתכוון להשתמש בג'ק. אמרתי שכן, כי אני רוצה להחליף את הגלגל, והוא אמר שהוא אף פעם לא משתמש בג'ק, רק בידיים. שיערתי שהוא מנסה למתוח אותי או סתם להשוויץ, אך הוא היה איתן בדעתו שאין צורך בג'ק להחלפת גלגל. הוא אפילו הציע להדגים לי זאת בהתערבות. המפסיד מזמין את המנצח לקפה. הסכמתי מיד, זה ברור. חשבתי שבמקום להתלכלך עם הצמיג הישן שמטונף כולו, אניח לבחור הזה לעשות זאת, וכל זאת בעלות אפסית. אם יצליח, זה עלה לי בקפה בלבד, ואם יכשל אז ממילא הבעיה תשאר מבלי שאפסיד דבר. ולא תאמיני מה קרה: הוא לקח אבן שתחמה את הגינה הסמוכה, הניח עליה סמרטוט, הניף את המכונית בידיו בלבד, והגליש את האבן אל מתחת למכונית. אחר כך הוא הניח את המכונית בעדינות על האבן, החליף גלגל, ובסוף חזר על התעלול, הפעם כדי להוציא את האבן. היית מאמינה?"

כן, בהחלט הייתי מאמינה. מתברר אפילו כי ב' והזר המסתורי, יקחנו האופל, ישבו אחר כך לשיחה ארוכה על כוס קפה, פטפטו, צחקו ונהנו מהחיים. בשלב מסויים ב' סיפר כי הוא מאורס (איזו מילה נחמדה), והזר התעקש להזמין אותו לבירה ולשתות לחיי הכלה המיועדת. הוא גם לימד את ב' ברכה, לא סתם, אלא בהונגרית. ב' שמח ואמר לו שהוא אינו מבין הונגרית אך ארוסתו דוברת את השפה. הזר אמר שגם הוא אינו מבין, אך הוא למד את הברכה מסבו, והיא מיועדת לברך בני זוג העומדים להנשא. ב' כתב את הברכה בפנקסו, בתעתיק שגוי אך מובן דיו.

לא הייתי צריכה לשמוע את תיאורו של הזר כדי להבין במי מדובר. אנשים שמרימים אוטו בידיים ומסתובבים באיזור עבודתי אינם נפוצים כל כך. מיקריות אינה קיימת, לפחות לא עבור החשדנים.
ב' חייך ואמר: "את תמיד אומרת שאת עובדת עם הרבה גברים חזקים. תראי מה זה, זה נקרא כוח אמיתי".

חייכתי בהסכמה מבויישת ובלב החלטתי שארצח את נומי. לא היתה זו הפעם הראשונה שהחלטתי לעשות זאת, כנראה גם לא האחרונה. אגב, בפתק של ב' בתרגום חופשי מהונגרית נכתב:
סידרתי אותך, כלבה בהירה.

לפני 13 שנים. 17 בנובמבר 2011 בשעה 19:22

הוא הכין ארוחה.
פירות ים בשום, חמאה ויין. סלט ירוק. מרק כתום. לחמניות.
הוא דאג למוזיקה שקטה, הפלטרס, אם אתם חייבים לרדת לפרטים.
מזג יין.
הביא גיגית עם מים חמימים, בה טבלתי את רגלי.
אחר כך, עיסוי לכפות הרגליים.
אחר כך הוא טרח על משהו בחדר השינה, ואני לא התאפקתי והצצתי במטבח.
יש שם מתקן לפונדו , שוקולד מריר, עוגה יבשה חתוכה ופלחי תפוז.
נראה לי שאהיה נחמדה אליו בהמשך הערב.
מגיע לו, נכון?

חיי נישואין. כל כך קל להתרגל לזה.
רק חסר לי אפקט של רעמים וברקים מבחוץ בכדי להגיע לשלמות.
אופס, זה הגיע. רעם (לא ראיתי את הברק, התריס סגור).
שלמות.

לפני 13 שנים. 14 בנובמבר 2011 בשעה 16:33

סוף הסיפור ידוע, אני אוהבת סיפורים שסופם ידוע מראש.
כן, התחתנו ואנו חיים באושר (ואפילו בעושר יחסי) עד היום הזה.
בדרך אל האירוע המופרך (כן, אין תיאור אחר לחתונה) היו כמה מעמדים מעניינים.
חלקם משעשעים, חלקם מביכים עד אימה, מקצתם הזויים.

מאחר ואני אמונה על הסיפורים המשונים יותר (ואין לי כל רצון לחלוק עימכם את הבנאלי), אנסה לתת את ההיי-לייטס של הביזאר. לא את הקצפת והשמאלץ, רק את המשעשע. מובן כי יש בחיים בכלל ובחיי בפרט גם מן הבנאלי, אך ההבנה כי זהו המצב מונחת לפתחו של הקורא הנבון.

חודש לפני המועד ניצבתי על המשקל. כנראה שביקורים תכופים במסעדות והפחתה מסויימת בשיגרת האימונים נתנו את אותותיהם. המשקל המכוער הזה (שאימו היתה שוכבת עם גמלים, ימח שמו) טען שהגעתי ל-58.700 ....
הפגיעה באגו נצפתה מיד. קיללתי את הממזר המסופלס שהמציא את המשקלים בפרט, ואת כרות השופכה שפיתח את המשקל הדיגיטלי. מובן שהיו אלה גברים. אף אשה לא תבנה כלי עינויים שכזה. כשסיימתי להיעצב, לקלל ולבכות, החלטתי לפצוח בדיאטה קטנטנה. היעד - 55. הסיבה - אלמנטרית, ווטסון. השיטה - ירקות ארוכים וריצות ירוקות, או האולי היה זה להיפך.

מאחר והבנתי שתכניתי עלולה לפגוע קלות בכשירותי המבצעית, ידעתי כי עלי לדווח על כך לבוס. טפשי ככל שזה ישמע, זה חלק מהפרוטוקול אצלנו.
אז נכנסתי למשרדו של נומי והודעתי לו שיתכונן לכך שאני עלולה להפגין סימני עייפות בתקופה הקרובה (שבועיים, כך הערכתי. בינינו אני לא מבינה גדולה בדיאטות). נומי הביט בי במבטו המרוכז שחומרה ושובבות משמשים בו בערבוביה. "למה את רוצה לרדת במשקל? " הוא שאל בטפשות. עניתי כי אני נראית כחזירה מפוטמת ושבכוונתי להיראות נפלא תחת חופתי, ללא אף רמז לצמיג מתניים. "אבל אין לך עודף משקל", הוא פסק. "אתה טועה, יש לי".
בדיעבד, זו היתה טעות. לא מומלץ לאמר לנומי מילים כמו 'טעית'. הוא אינו מתייחס אליהן בחיבה.

התפשטי, כך הוא אמר לי בנימה עניינית. ניסיתי לאמר כי אין צורך, אך מבטו הבהיר כי המילה לא עדיין לא נכנסה ללקסיקון שלו. חלצתי את נעליי, גרביי, השלתי את חולצתי ונעצתי בו מבט מתחנן. "הכל", הוא אמר. הוא אמר, אני עשיתי. לפחות שמרתי איכשהו על כבודי העצמי וקיפלתי את הבגדים שנשרו והותירו אותי עירומה לעיניו.
כעת הוא נזכר באינטרקום. הוא צירצר לחמישה מהעובדים וביקש מהם להכנס למשרדו. טוב, ביקש זו לא מילה מתאימה. אתה אצלי תוך שתי קטנות, זה הסגנון בו הוא נקט. ארבעה מהם היו זמינים (ואני בטוחה שהחמישי לא יסלח לעצמו) והגיעו למשרד במהירות. את מבטיהם בי אני לא יכולה לתאר, ועם זאת לעולם לא אשכח.

"עידן", הוא פנה לראשון, "האם לדעתך פ' זקוקה לדיאטה?"
עידן (שם בדוי) הניד בראשו לשלילה, לא יודע היכן לקבור את עצמו.
"היא נראית מספיק טוב, לדעתך?". שוב, אישור חנוק.
לאחר הוא עבר לאחרים, מתוכם אשה אחת, ושאל לדעתם.
כולם נראו קפואים ומיוסרים, כאילו מוט קפוא ננעץ בעכוזם.
אני, לעומתם, הייתי אומללה כאילו גם לי נעוץ מוט בישבן, אבל מלובן.
כצפוי, כולם אמרו שאני לא זקוקה לדיאטה, ונומי שילח אותם כלעומת שבאו.

"את עדיין רוצה לעשות דיאטה? עדיין מעוניינת לחלוק על דעתי?".
לא, בן כלבה, אמרתי בהכנעה, לא אעשה דיאטה.
"טוב מאד, אני שמח שהשתכנעת. חופשיה".

סוף דבר, הכלה החסודה עמדה תחת חופתה במשקל 56 ק"ג.
דיאטה מכוונת לא היתה שם, אבל איבדתי את התאבון לכמה ימים.
בן כלבה, כבר אמרתי?

לפני 13 שנים. 9 בנובמבר 2011 בשעה 12:15

מפאת קוצר זמן טרם עדכנתי את הפרופיל שלי באתר.
אעשה זאת בקרוב, ברגע פנאי מבורך.
עד אז, עדכון קצר לחבר'ה. אני נשואה.

לפני 13 שנים. 29 באוקטובר 2011 בשעה 13:17

סוף סוף יש כאן סתיו, אותו מזג אוויר חמקמק שיש באירופה אך בישראל אין.
נכון שהיום יותר אביבי מסתיוי, אך העיקר שלא קיץ לוהט ולא חורף מדכדך.
אני מרוצה עד הגג.
מאחלת גם לכם.

לפני 13 שנים. 12 באוקטובר 2011 בשעה 19:06

עצוב לדעת שהממשלה שלנו השתגעה.
מה השתגעה? איבדה עצמה לדעת.
כדי להציל חייל אחד, אחד, משחררים מסה אדירה של מרצחים.
כמה סבל נגרם למשפחות שיקיריהם נרצחו, והם רואים את המרצחים נשלחים לחופשי?
כמה סבל יגרמו אותם מרצחים, מרגע שישוחררו ועד שיעלו להתייחד עם 72 הבתולות המובטחות להם?
מדוע נתניהו מעדיף את חייו של חייל אחד על חייהם של עשרות שעתידים להירצח?
פופוליזם, אין ספק.
אך מנהיג אמיתי צריך להתעלות מעל שיקולי יום הבחירות, ולהעדיף את טובת ארצו על קדנציה נוספת. נתניהו הוכיח כי לא זו בלבד שאינו מנהיג של ממש, בטחון המדינה זר לליבו.
במובן זה, אין הוא שונה מהותית מציפי לבני, אהוד ברק או עמיר פרץ.
כמותם, הוא נכנע ללחצי השמאל.
אך בעוד שהם אמורים לפייס את קהל בוחריהם, הוא ממילא לא יזכה בקולות השמאל.
וכמה פאתטי, הוא אינו רואה זאת. הוא מוכר את חיי כולנו בנזיד העדשים של סיכוי - רק סיכוי קלוש - לקדנציה נוספת.
קשה לי לתאר את תחושת התיעוב שהדבר מעביר בי.

רוצים להתנפל עלי? רוצים לכתוב "ושבו בנים לגבולם"?
רוצים לנגן על המיתר הרגשי ולא על הרציונלי? בבקשה.
מעניין מה יכתבו אלה הצפויים להתנפל כרגע, כשאחד מיקיריהם יאבד בפיגוע.
מעניין מה יאמרו אנשי-המחאה-למען-גלעד, כשיראו את הדם ואת העשן.
את מה שאני מאחלת להם, לא אעלה כאן על הכתב.

וכעת אליכם. מזועזעים למינהו, צדקנים בפרוטה, מרתוניסטים עילגים, ועוד.
התנפלו! אל המטרה שלפניכם, אש!

לפני 13 שנים. 1 באוקטובר 2011 בשעה 19:32

אחרי היעדרות אני שבה ומברברת את עצמי לדעת.
בהזדמנות זו: סליחה על העיכוב במענה להודעות. לא הייתי זמינה.
כמו כן, שנה טובה לכולם, בלה-בלה-בלה...
וגם, החיים מעניינים. האמינו לי.