Honeylingus

לפני הרבה שנים לא נולדתי, ומאז אני חוגג את זה, כל שנה, באותו יום.
ביום הלא הולדת הבא שלי, נשב אני והזיותי בפאב הבלתי קיים שלי ונשתה דברים.
נינה וויליאמס תשוויץ בשוט החדש שלה ותשאל איך מתקדמת מכת האינץ' שלי.
מכת האינץ' היא המצאה של ברוס לי, שהיה יכול לרכז את כל הכוח שצריך כדי להעיף אדם מרגליו בלי להזיז את האגרוף יותר מאינץ'.
אני אענה שהיא בכלל לא מתקדמת ושאיקידו כמו של נינה נראה לי הרבה יותר נחמד עכשיו.
נינה היתה קפואה הרבה זמן, ורוב הגוף שלה כבר התעורר והתחמם, אבל יש כל מני חלקים בפנים שעוד קפואים ואף אחד לא יודע אם יפשירו.
ישעיהו ישב בצד של הדלפק שרחוק מקצלקואטל, הנחש המנוצה, כי הוא שונא נחשים.
הוא בטח ישחק שש-בש עם אנוביס, כי ככה זה אצל החתוליים.
הנחש ישב עם עדת המעריצות שלו וידבר כרגיל על משהו ציני שגורם למקשיבים שלו להרגיש חכמים, כמו הרגלי השתייה של פילוסופים ידועים.
אנשים חסרי ביטחון זקוקים לדעת שגם מי שיותר נבון מהם סובל, כואב ושרוט עד למעלה.
במחלקת המקשקשי-בשכל ישב ענק עם מבטא אנגלי כבד ואוצר מילים שיכול לגרום לטולקין להצטנף בפינה, דאגלאס אדאמס שמו.
דאגלאס יישתה בירה עם בנדר (bender) הרובוט וג'ון קליז.
בנדר האלכוהוליסט הקלפטומן ינסה לגנוב ארנקים וטבעות, אבל אופטימוס פריים לא ייתן לו.
אופטימוס, שבדיוק יחזור מעוד יום של התנדבות במרכז למען אנשים שזקוקים שייתנדבו בשבילם יחנה את הנגרר שלו בחוץ ויכנס לפאב מכווץ, כי הוא גדול כל כך.
ליאונרד (המלך) כהן יעשן טבעות על הפדסטל ויזמזם כל מני שירי הערצה לנשים.
השולחנות האחוריים יהיו מלאים ביצורים, הומנואידים, צורות אדם שחורות עם קוי מתאר לא מגובשים, אנשים שאף פעם לא ראיתי.
תימור לנג ידדה פנימה, עטוף בפרוות וידרוש מיד (mead).
יגרמייסטר-דבש ידאג שהוא יהיה מספיק מרוצה כדי לא להפריע לי ולאורח הכבוד, שעל שמו הניק שלי.
כשנגמור לסקור את הנוכחים הוא יביט בי בעיניים היגעות שלו, יגרד אחת מהצלקות שיש לו על הלחי מאיזה קרב שרק הוא זוכר וישאל איך החיים שלי מתקדמים.
"סתם. כלום חדש."
אחרי שתיקה של רגע אוסיף: "טוב, אני זז, תיכף יש CSI. נראה אותך מחר."

הנתונים הבאים לקוחים מכמה מקורות. כמו בכל עניין רפואי יש להיזהר לא
לגרום לנזק, להתחשב בהיסטוריה הרפואית ולדעת מה אתה עושה.

. מתחת לאף, על השפה העליונה.
זו נקודה נהדרת להכאיב בה. מלאת קצות עצבים, והסכנה הכי ממשית היא לגרום לשבר
בסחוס האף - שאינו ממית. מכות חזקות יותר יכולות לגרום לנזק בלסת העליונה,
בשיניים העליונות או לקרע/דימום/נפיחות בשפה העליונה.
מכות עדינות יגרמו לכאב יעיל ומספק.
בגלל המיקום והגודל (הקטן יחסית) של הנקודה הזו, יש להכות בה בעדינות רבה.

. באוזן.
צליפות אצבע מהירות על האוזן (בין אם על התנוך, או על חלקים אחרים) יגרמו
לכאב מציק שעובר מהר.
נזק לאיבר השמיעה ולאיבר שיווי המשקל יכול להיגרם ממכות חזקות יותר, כאלו
ששולחות גלי זעזוע לכיוון פנים הראש.

. מתחת לאוזן, בחיבור עם הלסת.
בוהן, אצבע, או פרק אצבע מכופפת, שנדחפת או משופשפת במיקום זה תגרום כאב
ולחץ על הלסת התחתונה. שיפשוף של הנקודה יגרום לגירוי בעור רגיש.
נקודה זו בטוחה יחסית. הסכנות הן שכוח עודף יגרום לנזק במחבר הלסת או
שהיד המכאיבה תחליק ותפגע בנקודות רגישות בצוואר.

כמובן שיש בראש עוד נקודות רגישות, אך הן מסוכנות מאד ולא כדאי להשתמש בהן
למצבים שאינם הגנה-עצמית. הגרון, למשל, הוא אחת מהנקודות בגוף שאי אפשר לגדל
בה שרירים שיגנו עליה. הרקות מהוות מטרה נוחה למכות שיכולות לגרום לזעזוע
מוח. בסיס הצוואר מכיל את המודול המוחי האחראי על קליפת המוח ומכה שם יכולה
לגרום לעילפון. מיותר לציין איזה נזק יכול להיגרם מתחיבת אצבע לעין.
מכל המקומות האלו, ועוד, יש להתרחק בזמן משחקי-BDSM.

High in the alpine regions, a small mammal named Leno leads it's endangered existence.
Lenos co-habit in pairs.
They feed on porridge and enjoy sloshing down the snowy tundra.
White bears and Lenos are friends.
Where is my Leno?

http://www.astralwerks.com/royksopp/leno.html

"All that is, was, and all that was, will be again." she says.
"What the fuck?" I'm jumping.
Smiling an inviting smile she says: "You heard me. All that is, was, and all that was, will be again."
"Is that so, Mrs. Bertrand Russel?" I slide like a cat on a pool's edge.
She recoils: "Gottlob Frege, if you don't mind."
"A 'mind' and an 'Existenist' in the same sentence, that's fucking arrogant!" I shoot.
"Whatdoyouwant, his logicism is great. See Wittgenstein for example..."
I interrupt: "I don't want hear about that stupid, linguist wanna-be, gardener."
'Ethics and Aesthetics are one.' I imitate in a whiny voice with Austrian accent.
And continue punching: "Oh yeah? then show me the aesthetic appeal of whatever...
Of prolonging life for old, sick people. Of aborting babies in the first trimester.
Where is the fucking aesthetic appeal in that, huh?"
"Look, his concept of ethics is different from yours." she gets defensive.
"Damn right it is. And while I'm at it, fuck Frege too".
she's almost crying: "but why?"
I get closer and pronounce every syllable: "be-cause I fu-cking feel like it!"
her eyes shine with mounting tears: "He was a good man. 'Begriffsschrift' is the best..."
I cut into her words again: "It was shit! If you want to learn about functions go read a book about computer programming."
She's dejected, quietly mumbling: "You don't understand. The entire notion of Proof..."
I wrap my arms around her, cooing her: "Hush now, he was just stumped by Russel's Paradox, that's all.
No need to worry now. I'm here."
She exhales and immerses herself in my hug. "Yes, my dear."

כל פעם כשאני מרגיש שאני לא ממוקם טוב בחיים, אני נזכר בסיפור שאמא סיפרה לי.
כשהייתי קטן הייתי תינוק, אבל לפני זה נולדתי.
נולדתי במזל טוב, ובשימחה גדולה, ובמשקל שלושה קילוגרמים (שזה אלף גרמים, ואלף זה המון) וחמש מאות גרם, ובגיל חמש.
אף אחד לא נולד בן חמש.
רק אני.
אמא אומרת שהיא לא יודעת איך זה קרה, או למה, או מה המשמעות (משמעות זה משהו רציני, לא הבנתי מה) של זה .
כשהייתי כועס ורב עם כולם אבא היה אומר שאני גדול מדי לשטויות האלו, וכדאי להתנהג בהתאם לגילי.
הייתי אומר לו שיש לי יותר גילים מלכל אחד, אחד מאז שנולדתי, אחד מקודם, ואחד שבו אני מרגיש עכשיו, ושבדיוק כרגע בחרתי את הגיל שהכי מתאים לכעוס בו כעסים.
אבל היום אני לא כועס.
היום הכל בריח של עוגת קינמון-וניל, השמיים בצבע של המספר ארבע ומהחלון יש רוח קטנה שהיא רק שלי.
היום אני אחייך.

אופרה בשלוש מערכות.

חיימון - קאסטרטו
ססיל - מצו-סופראנו
אביתר מקרובים-קרובים - אלטו
אדי המהיר - באריטון-מרטין

מערכה ראשונה.
מאורת חשיש בלב לוד. חיימון מודד מקום למיטת הכלולות של ססיל. (אריה: "מטר. שניים. סססאמממק.")
ססיל נכנסת מבוישת ואומרת שהכל יבש, המשלוח האחרון נתפס במכס וכל העיר בקריז.
חיימון מעמיד פנים של מוטרד, אבל בעצם יש לו מאגר סודי. כדי שססיל לא תגלה את המחבוא הוא שולח
אותה לאדי. ססיל שונאת את אדי, אבל מסכימה ללכת בשביל חיימון חבר הילדות שלה (אריה: "היית שומר
עלי מבועז השטינקר של הכיתה.") אביתר נכנס עם עיתון The-Marker ומספר בהתנשאות לחיימון שהוא
נקי. חיימון מתווכח שלהחליף התמכרות זה לא פתרון. (דואט: "יצאתי מהחום. אבל נפלת בנאסדאק.")
בדרך החוצה אביתר קולט בזוית העין את המחבוא של חיימון בפינת החדר וזומם לגנוב לו את המאגר.
לפני שאביתר מספיק לצאת ססיל חוזרת ומספרת שאדי נעלם, אבל היא מצאה קצת "ממתקים" בפיצוציה
ועכשיו אפשר לצאת. (אריית ה"חגיגת" המפורסמת: "תביאו אחד, תביאו שניים, תביאו שלושה כדורים.")
אביתר מצרף את עצמו לטיול המתוכנן וכולם שרים את טריו הסיום. (טריו: "איקאה להמונים.")


מערכה שניה.
באוטו של ססיל, בדרך מלוד לאיקאה. ססיל נוהגת, חיימון יושב לצידה לחוץ מהנהיגה. אביתר יושב
מאחור. חיימון מתפרץ על ססיל. (אריה: "איך את נוהגת?! כמעט הרגת אותנו!") ססיל מקשיבה בשקט,
אביתר זורק הערות כדי לחמם את חיימון. ססיל מוציאה את האגרסיות שלה עם הצופר על נהג אחר.
היא מבקשת מחיימון להוציא את העניינים מהתיק שלו, כי כולם צריכים להירגע. חיימון מוציא
בעדינות שקית במבה, פותח אותה ומחלק במב (יחיד של במבה) לכל אחד לפי הסדר. החבריא לועסת וכולם
נרגעים. נשמעת צפירה, הבהוב של אורות, ושוטר מורה להם לעצור. השוטר, אדי המהיר בתחפושת, מעיר
לססיל. (אריה: "איך את נוהגת?! כמעת הרגת אותם!") ססיל מקבלת את הדו"ח, ומתחלפת עם חיימון
בנהיגה. היא עוברת לשבת מאחור, עם אביתר. כשחיימון לא שם לב, היא חוטפת לו את התיק ובולעת
חופן במבה. חיימון מתעצבן ומעיר על המקצוע שלה ושל אימותיה. ססיל בספייס, מנותקת. אביתר לוקח
לעצמו במב ושר את האריה הקטנה. (אריה: "תמשיכו לריב, אני לא בעסק.") הם מגיעים ליעד וחיימון,
שנרגע בנתיים שר את אריית ההסתערות. (אריה: "תביאי עגלה, אני בפנים.")


מערכה שלישית.
במסדרונות של איקאה, מחפשים מיטה לססיל. חיימון וססיל מתלבטים בין המיטות. (דואט: "מיטת קילאן
בריפוד פוליאסטר בצבע חול הניתן להסרה ולכביסה או מיטת המנס מעץ אורן מלא במראה עתיק וגימור
לקה שקופה?") הם ממשיכים לטייל במשעולי החנות כשלפתע אדי נכנס. אביתר מפחד ונרתע. אדי מראה
לכולם שק גדול של במבה וביסלי, וחיימון מתפרץ ואומר שזה שלו. אדי מחייך ומסביר לכולם שחיימון
החביא מהם. ססיל ואביתר מתאחדים נגד חיימון. (דואט: "נקבור אותך בחולות ראשון.") חיימון דוקר
את ססיל. אדי מחבק את ססיל ובוכה על מותה הקרב. (אריה: "את היית המאהבת הכי טובה שלי.").
אדי נוקם בחיימון ודוקר אותו. אביתר מחבק את חיימון ובוכה על מותו הקרב. (אריה: "אתה היית
המאהב הכי טוב שלי.") אביתר נוקם באדי ודוקר אותו. אדי, על ערש דווי, מחבק את יד ימינו ובוכה
על מותו הקרב. (אריה: "את היית המאהבת הכי טובה שלי.") אביתר אוסף את שק ההפתעות ומתקדם לעבר
היציאה המוארת באור יקרות, לצלילי "שיר אשיר בגשם".

ג'ורג'יה אמרה שזה היה לא רע, אבל לא שווה נשמה, ושאלה למה הוא לא עושה כלום עם האצבעות.
השטן אמר שהידיים שלו לא נקיות ואין כיורים בגיהנום ושהיא בכלל לא עושה כלום עם הנשמה שלה, וחוץ מזה הם חתמו על חוזה.
ג'ורג'יה דחפה לו את הראש חזרה למקום וניסתה לא לצחוק כשנזכרה בשינוי הקטן שהכניסה לאחד הסעיפים שהפך את כל ההסכם ללא חוקי ולכן בטל ומבוטל.
השטן המשיך עם הלשון שלו לשאוב את השנים שנותרו לה לחיות, בניגוד גמור לכתוב בנייר חתום-הדם שהיה מקופל בכיס האחורי של הג'ינס שלו.

מאז שהוא היה ילד, הוא אהב מכסחות-דשא.
כשהוא גדל, וכבר כיסח לבד, ההתעניינות שלו הלכה והתפתחה.
תיקון של בעיות פשוטות הוא למד מהר - סתימות במשאבת הדלק, שחיקה של הלהבים, נזילות שמן.
מפעם לפעם קרתה תקלה יותר מעניינת, והוא היה קצת עצוב, כי המכונה התקלקלה, וקצת שמח, כשהוא חיכה לטכנאי בהתרגשות ולמד ממנו איך לפתור אותה.
כל השכנים כבר ידעו שהוא נהדר עם מכסחות-דשא, ואם היתה להם בעיה מיד היו פונים אליו.
הדשא צמח נהדר, כי הוא הבין את הקשר בין גובה הדשא בזמן הכיסוח לאיכות שלו.
אסור להשקות יותר מדי, זה בזבוז מים וזה אסור לפי ארבעים ושתיים הדיברות.
הוא הרגיש נוח, בשמש, לדרוך ברגליים יחפות על החתיכות הירקרקות, להריח את הבנזין.
האישה הראשונה שהוא שכב איתה באה לו בגלל מכסחת-דשא.
הבת של משפחת שולמן מעשרים ותשע הזמינה אותו להיכנס כשהוא גמר לטפל בדשא שלהם.
פתאום נפתח לו עולם חדש: נשים.
היא אמרה שהשיזוף שלו יפה, והידיים הטובות שלו נעימות.
מאז, כשרצה אשה, הוא ידע מה לעשות:
לחתוך את הדשא שלה לחתיכות קטנות, בלי חולצה, בשמש, כשהשרירים שלו נוצצים מזיעה.
הן תמיד היו מציעות לימונדה והוא תמיד היה מחייך ומסכים.

פעם אחת הבן של משפחת אברהם מארבע-עשרה, זה שתמיד דיבר על כוסיות, לקח אותו לפאב.
הוא ישב שם ברעש, מחבק את הבירה המסריחה שלו חזק חזק, והתגעגע לרעם של מכסחת-הדשא.
"איך אני יכול להכיר כאן מישהי?
יש פה ריח של סיגריות ולא של דשא.
יש אלכוהול במקום לימונדה.
פליקרים, כשאני רגיל לשמש חמה.
הכוח שלי לא פה.
למה אני כאן?"

"אז השופט יישב בדין"*

אני מחזק את הקשרים. היא גונחת.
"שתקי!"
היא לא רגילה להיצלב, אבל כולם חוטאים.

"כל החבוי ייתגלה"

הסכין רוקדת לי ביד בחדווה שקשה לי להסתיר.
בחיתוך מהיר אני מסיר את התחתונים שלה.
"תפסיקי ליבב!"

"וכלום לא יישאר ללא-עונש."

אני מתקרב אל הצוואר שלה, נושם עליו אויר חם.
האצבע שלי מטפסת במעלה הירך הרוטטת שלה.
כשהיא נאנחת שוב אני מתרחק, חזרה אל הכיסא שלי, יושב בשילוב ידיים ומסתכל עליה שעות.

* וולפגנג אמדיאוס מוצארט, K.626 , "יום נורא" - Dies Irae.

כל האנשים שאי-פעם נפגעו ממנה עומדים ליד המיטה שלה, בחושך.
הם מסתכלים, ולא אומרים מילה.
היא כל כך עייפה, והמבטים שלהם כל כך חודרים.
המבטים החשוכים גורמים לה להתכווץ קצת.
העיניים שלהם, שהיא אפילו לא מצליחה לראות, מגרדות את הסיד הדק שמכסה את השפיות, חורצות בו עוד שריטות.
כל העמדת-הפנים, כל שיקול הדעת והשפיות שנדרשות ממנה במהלך היום נראות כל כך רחוקות עכשיו.
"לכו תזדיינו." היא לוחשת בשקט, ונרדמת.