|
|
|
אנחנו רק אתרים באינטרנט של החיים.
אנחנו רק ילדים במשפחה של החיים.
אנחנו רק פתיתי שלג בסופה של החיים.
אנחנו רק דפים בספר של החיים.
אנחנו רק גלים בים של החיים.
אנחנו רק צלילים בסימפוניה של החיים.
אנחנו רק שניצל בפיתה של החיים.
לשבת בגשם זה לא כמו להתקלח במפל.
הגשם בא בעדינות, מרטיב קצת את השיער, ואז מחלחל אל הקרקפת.
תמיד יש איזו טיפה שמחליטה לרדת על הלחי.
ישעיהו מוטרד מאד ממים, במיוחד אם הם מגיעים מעננים, והוא מנסה לגרור אותי חזרה למערה.
"ישעיהו, משהו לא בסדר פה."
הוא מביט בי, ואנחנו נרטבים ככל שהזמן עובר.
"הנו היו צריכים להגיע בנובמבר, אבל הטונדרה שוממת."
גנו זו הגייה שגוייה לשם החיה.
"אני זז." הוא לוחש בקול חתולי, וזז.
משהו צריך להגיע, אני מרגיש את זה.
משהו צריך לקרות.
נדמה לי שאני רואה דמות מתקרבת. אולי זו טיפת גשם.
לא.
זאת דמות אדם.
כשהדמות מגיעה לאמצע הטונדרה, ואני רטוב עד מח עצמותי, ואני מכיר ומזהה.
למרות המקל וההליכה השפופה, הגשם והעננים שמחביאים את האור.
בחזרה למערה, היכן שישעיהו בוודאי הדליק כבר מדורה ומכין לי קפה טוב וחזק.
- "ישעיהו", אני אומר "מישהו בא."
- "הנו?" הוא מקיש בשיניו ומחייך את החיוך הכי אלים שלו.
- "לא. חבר ישן שנעלם לפני שנים."
- "איש? כמוך?" הוא אומר בתיעוב.
- "איש. לא כמוני." אני מתקן.
- "כן, פתית שלג יפה ומיוחד." ישעיהו ציני בימים גשומים.
אנחנו שותים קפה בשקט, ובדיוק כשאני מושיט יד אל השש-בש, הדמות מופיעה בפתח המערה.
אני מחייך, ישעיהו פוקח עין אחת.
לפני שאני מספיק להגיד "יש'ך עשר-שקל לבאר-שבע?" הוא יורה "אפשר לעניין אותך במדפסת?"
אני יודע סיפור על כלבלב עם זנב שחור לבן.
אני יודע סיפור על ענק שלא יכול לשרוק.
אני יודע סיפור על קיפוד שאכל תותים.
אני יודע סיפור עצמות בריח, שרק נראות עדינות, אבל אם צריך, הן יעשו הכל כדי לשמור עליך.
זה היה יום ראשון אחד. אלו תמיד ימי ראשון.
החברים של קדישא פצחו בשביתה, עקב מחסור בעצי-ריח לרכבים שלהם, או האיסור להדביק מדבקות בעד או נגד עניין כזה או אחר.
אף אחד כבר לא זוכר.
למחרת הופיע ב"מבט" איש אחד שהיה מעורב בתאונת דרכים.
הוא נהג, שיכור, ונכנס במשאית מהנתיב הנגדי. המשאית מחצה אותו, ואת האוטו שלו, ושפכה עליו את החומצה הזרחתית שהיתה בה, ואז התפוצצה.
הפיצוץ היה מתחת לגשר, שהתמוטט על האיש המסכן וקבר אותו תחת טונות של בטון ומעקות מחושלים.
הערפל בדרך עיכב את האמבולנסים, אבל לא את הקסאם, שנפל בדיוק על מקום התאונה.
איכשהו, האיש שרד את כל זה, כדי להתראיין בכל טוק-שואו ולהשתמש בשם העצם "נס" בכל מני וריאציות, כולן שחוקות.
יום לאחר מכן, דיווחו בחדשות על כעשרים אנשים שהיו-אמורים-למות-אבל-זה-לא-קרה, בכל מני תאונות, התאבדויות וניתוחים כושלים.
רק ביום המחרת מישהו קישר את העניין לחברא-קדישא, ואז הברדק התחיל.
שר האוצר הודיע שהוא לא יכנע לסחטנות, ועמיר פרץ הצטרף לאחד הצדדים של "המאבק".
הצד שמנגד לשר האוצר - כמתחייב מהמסורת.
עיתונאים שחיפשו כתבה עד אתמול נברו במסמכים פיננסיים כדי להוכיח אי-סדרים כספיים באירגון הקבורה הממשלתי.
אבל אף אחד לא הבין למה אנשים הפסיקו למות.
ההתפתחות המפתיעה הייתה רק אחרי שהעניין התחיל לדעוך - אחרי הכל, אי אפשר לכתוב בעמוד הראשון "השביתה נמשכת". לפחות לא יומיים ברציפות.
ההפתעה הייתה כשאלוהים שלח הודעה לעיתונות.
זה לא קרה כבר מזמן.
הוא העביר אותה דרך אחרוני מאמיניו - תלמידי חטיבות ביניים לפני מבחני סוף-השנה במתמטיקה - ומסר בה שדי, נמאס לו, גן עדן מפוצץ, ובגיהנום אין מקום לאף אחד יותר, וזהו, הוא מתפטר, ושילכו כולם קיבינימאט, על הזין שלו.
אצו רצו אלפי חוקרים ועיתונאים ומרצים ותלמידים לנתח את ההודעה וללמוד ממנה דברים חדשים, כמו:
יש חיים אחרי המוות, אבל הם לא משהו.
יש חיים לפני המוות, וגם הם לא תמיד דבש וחלב.
המורמונים לא באמת מאמינים באלוהים.
לאלוהים יש זין.
אחרי שאלוהים התפטר הוציאו מכרז לאלוהים חדש, מטעם משרד הדתות.
שקלו כל מני קונספטים מודרניים, כמו השקל, הדולר, היורו, סקס, חשיש - אבל שום דבר לא התקרב לגוגל.
גוגל הוכח באינספור מחקרים כאישיות אוטונומית רבת פנים, והרבה יותר ידידותית למשתמש מכל דת אחרת, למעט ניהיליזם.
אבל ניהיליזם נפסל ברמה הלאומית, כי ניסוי קטן-היקף בגן ילדים הוכיח שהם לא מסתדרים בלי הגננת.
עכשיו מיקרוסופט מתכננת להתחרות בגוגל.
על המלחמה הזו כתבו בספרים הישנים - שהיא תתרחש באיזור התעשייה החדש בהר-מגידו - ארמגדון.
זכויות הצילום נמכרו כבר ל"עובדה".
אנשים שרוצים לעוף מעצבנים אותי, כי אין להם מושג כמה זה קשה!
אפילו רק הכנפיים זו צרה צרורה.
מתחת לבגדים הכנפיים נראות כמו גיבנת, והן מושכות מבטים.
כשהייתי ילד זה היה הכי קשה, גם בגלל שהייתי צריך לשמור על הכנפיים בסוד (כי אמא אמרה) וגם צחקו עלי כי חשבו שאני גיבן.
היום כשאני מבוגר, אני עדיין לא מתקלח במקומות ציבוריים.
בחדר הכושר, למשל. זה כל כך מעצבן. לנהוג הביתה אחרי ספינינג, כשכולי רטוב מזיעה, מסריח את האוטו.
פיכס.
וזה לא כאילו שאפשר לכווץ אותן כל היום. כמו כל שריר, אי אפשר לכווץ כל הזמן.
חייבים לשחרר מפעם לפעם.
אז אני נדחק לשירותים כמו איזה סוטה, מתפשט, פורש אותן ומתמתח.
כל זה בשביל מה?
בשביל לעוף?
אולי זה יפתיע, אבל לעוף זה בכלל לא כיף גדול.
יש המון חישובים של משקלים, זוויות היסט, קיזוזי רוחות, שלא לדבר על טמפרטורה של כמה עשרות מעלות מתחת לאפס.
הנוף? איזה נוף?
אם אני עף ביום, מיד מזניקים עלי מטוס קרב, או שמדווחים על עב"מ - ואם אני טס בלילה, אין מה לראות.
נתניה לא נראית יותר טוב מגובה עשרת-אלפים רגל, בחיי.
ובכלל, כל פעם שאני עף דרך ענן אני חוטף צינון.
מה שכן, יש נשים שנמשכות לזה.
לא יודע למה. פשוט יש.
ועכשיו היא מסתכלת על הגופייה הלבנה ההדוקה שלי ובולעת רוק.
אני מפשיל אותה ומקפיד להסתיר את הכנפיים מאחורי הגב.
זורק את הגופייה הצידה ולאט לאט פורש את הכנפיים האדומות שלי בגאווה.
היא נאנחת בתאווה.
מי החביא לי את הקלשון?
כשמביאים יין לאוכל - צריך להתאים את היין לאוכל. זה בסיסי.
מה עושים כשלא יודעים מה האוכל?
מתלבטים.
לכן אני עומד ומתלבט. קברנה, מרלו, זינפנדל. והוויסקי כל הזמן קורץ לי.
כשנמאס לי להתלבט, אני מעביר את האחריות למוכר.
הוא מיד מציע משהו שיתאים עם כל דבר כמעט, ואני מקבל את דעתו המלומדת.
אין תור בקופה. יש שם מוכרת חביבה.
"אפשר לקבל הנחה?"
תמיד טוב לשאול.
"אני יכולה לתת לך הנחה של חמישה אחוזים, כמו חבר מועדון. אבל תצטרף, טוב?"
היא מגישה לי את הטפסים בחיוך מבוייש.
"טוב."
אני מתחיל לקרוא את הפטפטת המשפטית, עד שנמאס לי.
- "אני אקרא את זה בבית ואביא בפעם הבאה שאני כאן. כמה זה יוצא?"
- "אחרי הנחה, שלושים וארבע דקות."
- "מה השעה?"
- "תשע ועשר דקות."
- "בסדר, עכשיו הולך."
אני מתיישב על הכיסא הנוח שלצד המוכרת והיא מתחילה.
- "בשבוע שעבר גנבו לי את הרדיו מהאוטו."
- "באמת? אוי, מסכנה. איפה?"
- "מתחת לבית! היית מאמין! אני הייתי בהלם!"
- "איזו חוצפה. הביטוח שלך מכסה חלונות?"
כעבור שלושים ושלוש דקות ומחצית הדקה אני מפסיק אותה ואומר "שמחתי לדבר איתך."
"גם אני שמחתי." היא מחייכת את החיוך הסאבי המבוייש שלה.
האבולוציה היא אחת מהתפיסות החביבות עלי, כי היא אלימה באופן מבדר.
עכשיו נודע לי על סוג חדש של אבולוציה: אבולוציה קוואנטית.
אני אסביר.
כל כולנו מורכבים ממולקולות, שמורכבות מאטומים, שמורכבים מכמה סוגים של תתי חלקיקים (אלקטרונים, פרוטונים ועוד), שמורכבים גם הם מתת-תתי חלקיקים (קווארקים).
אחד החוקים הכי מוזרים שנוגעים לקוואנטיקה הוא העקרון על שם הייזנברג, הידוע כ"עקרון אי הוודאות".
כל החלקיקים שמרכיבים אותנו רוקדים וזזים ומתנגשים כל הזמן. עקרון אי הוודאות אומר, בהפשטה, שברגע שנמדוד את המיקום של חלקיק נשנה את המהירות שלו, וברגע שנמדוד את המהירות שלו, נשנה את מיקומו.
אפשר לחשוב על כדורגל, אחרי שבעטו בו. אנחנו יודעים שהוא במגרש, אבל לא בדיוק איפה, ולא בדיוק לאן הוא עף לו ובאיזו מהירות.
אפשר לשים, למשל, חוט אנכי דק באמצא המגרש, ולחכות עד שהכדור יפגע בו ויקטע אותו - אז נדע בדיוק שבאותו רגע, הכדור נמצא במיקום של החוט.
אבל לא נדע לאיזה כיוון הוא ממשיך, ויותר מזה, בגלל שהכדור היה צריך לקרוע את החוט, המהירות שלו השתנתה עכשיו.
הצד השני של אותו מטבע הוא שאם נמדוד את המהירות של הכדור, נגרום לשינוי במיקום שלו.
נובע מכך שברגע שאנחנו מודדים משהו, צופים בו, מקשיבים לו, מריחים, אנחנו משנים אותו.
אחת הפראדיגמות הבסיסיות של המדע היא המדידה האובייקטיבית, והחוק הזה מקלקל אותה לגמרי, כי הוא קובע שהמודד משנה את מה שנמדד.
לכן, לכאורה, ברגע שנביט בבית עם כמה חלונות, המיקום של החלונות ישתנה, למשל, ומי שיסתכל עליו אחרינו יראה את המיקום החדש של החלונות וישנה אותם בעצמו.
אבל כולנו יודעים שזה לא כך.
אם ניתן למאה אנשים (שפויים) להשוות בין חתול לנושאת מטוסים, לא יהיה אחד שיטען שהחתול גדול יותר, רטוב יותר או מרעיש יותר מנושאת מטוסים.
אם אנחנו משנים את מה שאנחנו צופים בו, איך תיתכן אובייקטיביות כזו?
כאן נכנסת למשחק האבולוציה הקוואנטית.
לפי האבולוציה הקוואנטית, ברמה החלקיקית (הרמה הקוואנטית), של אלקטרונים ופרוטונים, יש כמה מצבים, ולחלק מהמצבים יש יתרון על מצבים אחרים.
כמו שבסוואנה יש כמה לביאות, כל אחת קצת שונה מהאחרת, והציידת הכי טובה היא בעלת הסיכוי הרב ביותר לשרוד ולהעמיד צאצאים.
לכן המצבים בעלי היתרון "שורדים" ומפעפעים לרמות העל-קוואנטיות (רמת הבית עם החלונות, החתול, נושאת המטוסים והלביאה).
במילים אחרות, הכלל של דארווין - "המתאים שורד" - מתרחש גם ברמה התת-אטומית.
מעניין האם זה כך גם ביחסים בין-אישיים. המתאים שורד.
הממממם.
תיאור טכני:
http://web.syr.edu/~eegordon/emergence.pdf
תיאור פחות טכני:
http://www.iqc.ca/~hollivie/talks/pasi03_talk/pasi03_talk.pdf
תיאור בכלל לא טכני:
http://www.nature.com/news/2004/041220/full/041220-12.html
אני אוהב לנהוג בחורף, במיוחד בגשם, במיוחד בלילה.
את המגבים אני מכוון למהירות לא מהירה מדי, כך שהעולם שמחוץ לאוטו ישאר מעורפל.
זה נעים גם להפעיל את החימום, שיסלק את האדים וינמנם את האיברים.
אני תמיד נהנה מהרגיעה שמתפשטת בגוף, מההאטה של התנועות.
אני מרגיש את העייפות.
קשה למרכז את העיניים על הכביש. כל האורות נראים מסנוורים.
אני מנער את הראש, להפיג קצת את הנימנום ולוחץ על דוושת הגז.
שינויי קצב הוויברציות מהכביש מעירים אותי קצת, אבל לא הרבה זמן עובר עד שאני מנקר.
אני פוקח את העיניים מיד ועושה תנועה חדה עם ההגה כדי לחזור לנתיב.
ממצמץ קצת. מחייך.
טעיתי. משחק בשיער.
מביט בשולי הדרך. מחשב את זמן הנסיעה שנותר.
השינה שבה לחבק אותי. הפעם אני מתעורר במרכז הנתיב הנגדי.
אני יודע לא להגיב בתנועות חדות ולהסיט את ההגה לאט ובעדינות לכיוון הרצוי.
אוטו שחולף ממול מבחין ב"ביקור" שלי בנתיב שלו ומביע תרעומת בהבהוב אורות.
כן, כן.
הדהרה קדימה נמשכת. זה כבר לא רחוק.
אני שומע חבטה חזקה ופוקח את העיניים מיד.
כרית אויר חוסמת את רוב שדה הראייה.
מזוויות העיניים אני רואה שהעולם מסתחרר מסביב לאוטו שלי.
מכה חזקה עוצרת את הסיחרור, ושמיים מתייצבים למול החלון הצידי שלי.
כרית האויר מתרוקנת ומשחררת גז מסריח ואפור, כמו ענן קטן ונבזי.
אני אוסף את הסלולרי מהדיבורית, מרים את הדלת למעלה ומטפס החוצה.
נושם כמה נשימות ארוכות ומסתכל על שובל ההרס שהשארתי, מהכביש, דרך השיחים ואל התעלה.
אין קליטה.
ההליכה לתחנת הדלק תמיד נראית לי ארוכה כל כך.
- "שמתם לב שיש לנו בקבוצה אנשים מכל העולם, ארצות הברית, אוסטרליה, אוסטריה, ישראל וגרמניה - וכולם מדברים אנגלית?"
לראיין היו שאלות מוזרות לפעמים.
- "שמת לב שבקבוצה של עשרה יש ארבעה ישראלים? אנחנו ארבעים אחוז מהעולם?" שאלתי בחיוך.
- "רציתי באמת לשאול אותך למה אתם כל הזמן מדברים בעברית. זה לא כל כך מנומס."
- "המממם. משתי סיבות:
א. ישראלים מפורסמים בנשק שלהם, לא בנימוס.
ב. יש דברים שאי אפשר להגיד בשפה אחרת. יש קונספטים שקיימים רק בעברית."
ראיין הסתכל עלי במבט משועשע וביקש הדגמה.
- "הנה למשל המונח in a movie.
הוא מתאר אדם כל כך מנותק, עד שהוא נמצא במציאות אלטרנטיבית שנראית לכל שאר האנשים כמו סרט שרק הוא צופה בו.
ומכאן באות נגזרות:
living in a movie הוא מישהו שכבר עבר לחיות לגמרי במציאות הזו.
eating movies הוא אדם באמצע התהליך ההזוי, עם קריצה אופיאטית,
ו-eaten by movies הוא אדם במצב חמור כל כך עד שהסרטים איכלו חלק מהמהות שלו."
- "חחחחח, איזו שפה מוזרה."
- "רק התחלתי. עכשיו דמיין לעצמך שאין לנו 'עבר מושלם מתמשך'."
אחרי שנכנסנו ויצאנו ממערת העטלפים, וכמעט ראינו דוב, חשבתי על זה שבעברית יש ארבעה זמנים:
עבר, הווה, עתיד וציווי.
כן, כן.
לחובבי ה-BDSM מוקצה רבע מהשפה. איזה כיף! :-)
פרה מטיילת לי על הרגל.
פרת משה רבנו, אדומה עם נקודות שחורות.
בכלל לא אכפת לה שאני פה, ושאני מאד מאד עסוק.
אני נשכב אחורה ולא אכפת לי גם ממנה.
"חזיר-בר, בן כמה חודשים, כשהעצמות שלו עוד לא קשות והוא לא יכול לברוח מהר." אומר ישעיהו.
הוא רעב, ואני מחייך כי גיליתי את זה בלי שהוא יגיד לי ישירות.
זה מוזר לראות חתול טרף שוכב על הגב.
תורי: "בית-כנסת, או כנסייה, עם מגדל מחודד שיש עליו דגל. או, יופי, הדיסק המעצבן שלך נגמר."
"איפה דגל?" הוא שואל.
"כל העסק ככה, על הצד." אני מדגים בתנועה חדה של היד, "אתה רואה בית?"
"כן."
"צריח בחלק הימני שלו?"
"כן."
"החתיכת-דבר הזה שמחובר אליו מלמעלה יכול להיות דגל."
"whatever."
אני קם להחליף את המוזיקה השחורה הדוחה שלו במשהו יותר מתאים. כמו שוסטקוביץ'.
"אתה לא צריך לאהוב את פיפטי-סנט," ישעיהו אומר, ואני משחיל "ואכן אני לא".
הוא לא מזיז את המבט מהשמיים ואומר "גם הוא לא היה מעריץ אותך אם הייתם נפגשים, מן הסתם."
"מין זה לא סתם." אני מחייך וחוזר לשכב על הדשא.
מחפשים.
"אולי אני אזמין כמה אנשים ליער בקרוב."
"אין בעיה," ישעיהו ממלמל תוך כדי חיפוש אחר הענן הבא, "רק שלא יגעו לי בחזירים."
אווז מגעגע באגם, פעם אחרונה לפני שידרים למקום חם, אבל אף רומאי לא צריך אותו.
