כבר לא שותקת

תכננתי יום חופש מהעבודה עם עוד חברים מהמשרד. כצפוי תכניות לחוד וחיים לחוד. כבר חשבתי לבטל את החופש אבל רונית הציעה שניקח את הזמן לעצמינו. הייתם צריכים לראות את החיוך שלי. את הבוקר פתחנו בדרום תל אביב מצטידות בשרשראות עגילים וצמידים. עכשיו רונית במסע קניות באחד הקניונים בזמן שאני מתפנקת בהדרכת איפור  ב  MAK. אחר כך נשב לאכול ונקנח בבחירת פאה חדשה (הפעם שיער טיבעי). ציינתי כבר שאין ולא תהייה עוד שותפה כמו רונית. בורכתי ואני מודה לה על כך יום יום, גם כשיש חילוקי דעות ואני רוצה לפרוץ את הגבולות אני משתדלת להרגע ראשונה. אני יודעת שיש דברים שידרש עוד זמן לרונית להפנים ולהבין. טוב חייבת לסיים.

סופש נעים לכולכם

דנה

בחמישי הייתי פקעת התרגשות. תכננתי דייט ראשון עם יקירה מכאן. זה התחיל בטיזינג המשיך בהרמה להנחתה, שיחת טלפון וקבענו לחמישי ערב מוקדם. אבל כמו כל דבר בחיים שלי גם זה צריך להיות קשה. הרכב שלה נתקע, הלך היום.  ואז מגיעה נפילת מתח וחזרה לשיגרה. מתנחמת בכך שכשסוף סוף זה יקרה, זה יהיה מתוק הרבה יותר. היום שיניתי את כל התכניות שלי כדי להסיע את הקטנות שלי להצגה בחיפה. ממש עכשיו הן מבלות באולם ואני... אני החלטתי שחבל לבזבז את כל הביגוד והאביזרים שהעמסתי לרכב בחמישי ואני במוד לפיצוי. אז עליתי לכרמל, עצרתי בסמטה חשוכה ועליתי על א' עם טייץ עקבים חולצה שחורה עם מחשוף עמוק חזיה מרופדת בסיליקון (שלא תבייש אף אחת מקורית) פאה בלונדינית קולר אדום ושפתון בורדו. מתופפת על העקבים לבר הקבוע שלי בצפרירים1. השעה מוקדמת, הגעתי לפני הבלאגן אבל הפעם באתי בשבילי. רוצה להרגע ולא צריכה באמת שותפים למרות שלא מתנגדת...

מתפנקת במנת חצילים שאתם חייבים לטעום ומתענגת עם עצמי. עוד מעט זה נגמר. קפיצה קטנה לאימא (ברוררר שמחליפה בגדים לפני) אני רוצה אותה בחיים לעוד כמה שנים ואחר כך לאסוף את הקטנות.

מאחלת לכולכם סופ"ש לוהט ושקט

אוהבת

דנה

משהו שקראתי כעת אצל שוקה, "גדולתו של האדם אינה נמדדת בכמות המשרתים שיש לו, אלא בכמות האנשים שהוא משרת"

הציטוט מפי הכומר ג'ון האגי

למחרת הביקור אצל המטפלת הרגשנו טוב והקדשנו את הבוקר לעצמינו. באמצע הזיון רונית החלה לפנטז בקול כיצד אני לוקחת אותה ומשגלת אותה בשירותים של הבר, מחוץ לרכב במגרש חניה שומם ועל שולחן פיקניק בכרמל. היא יודעת עד כמה זה מדליק אותי ומביא אותי אל הקצה ואני מתאמצת ונלחמת להמשיך ולהביא אותה לעוד רצף ארוך של גמירות. עבור רונית אלו רק פנטזיות שמתבלות את הסקס שלנו. עבורי זה סשן שאני חייבת לממש. עבר עוד יום והגיע שישי. בדרך כלל אני פוגשת את רונית כשהיא מסיימת לעבוד ואני בדרך לעיסוקי. עוצרים במגרש חניה די עמוס מחליפים חוויות ועדכונים שוטפים, כמה נשיקות, נפרדים ונפגשים שוב רק בערב. הפעם שלחתי לה הודעה שתשאר אחרונה בעבודה תשטוף היטב את גן העדן שלה ותמתין לי במגרש. אבל רונית לא מוכנה לקבל ממני הוראות והכיוון הזה לא מצא חן בעיניה אז היא ויתרה על השטיפה אבל המתינה לי. כשהגעתי סימנתי לה להכנס לרכב שלי ונסענו. היינו קרובים לאזור חקלאי וחיפשתי מקום חצי מוסתר בין מטעים וכרמים. עצרנו מתחת לנקודת תצפית, שמענו את קולות הרכבים מהכביש הראשי אבל היינו מוסתרים. אם מישהו יעבור בקרבת מקום יהיו אלה התילנדים שעובדים שם. רונית שכבר הבינה מה היעד הצהירה שאין סיכוי שהיא מתכופפת על מכסה המנוע ונותנת לי לזיין אותה כך לאור יום. זכרתי את המשפט של המטפלת על החרדות אז שלפתי הצהרתי משלי שאני מוכן לוותר לה הפעם אבל אין סיכוי שאנו עוזבים את המקום לפני שאני מקבל את מציצת חיי. רונית הסכימה ורצתה להתכופף לכיווני אבל לי היו תכניות אחרות. יצאתי מהרכב פתחתי את הדלת שלה ואמרתי לה , עכשיו את יכולה להתחיל. חצי נבוכה רונית הפשילה את מכנסי ואת התחתון ומולה עמד לתפארת הזין היפה שלי. הוא באמת יפה. לא מפלצת אבל יפה חזק ונותן עבודה. רונית החלה למצוץ ולשפשף ואני התנחמתי בידיעה שאם מישהו יעבור ליד ויראה אותי מחוץ לרכב, יבין בדיוק מה קורה פה. מכירים את המשפט כשהזין עומד השכל בתחת? זה תופס גם אצל נשים. הסיטואציה הזו הדליקה את רונית ואחרי שתים שלוש דקות של מציצה ושפשוף היא יצאה מהרכב, הפשילה מכנסים ותחתון ודרשה בתקיפות, "זיין אותי עכשיו. לא חבל לבזבז כזה זין?" והתכופפה על המושב שלה כשהתחת בחוץ. בלי לשאול שאלות קיטבג חדרתי ותוך שניות רונית מגיעה לרצף של אורגזמות ומרטיבה את הבגדים המופשלים. לאחר שנרגענו והתנקינו רונית הודיעה לי שגם בשבוע הבא היא רוצה את אותו הטיפול. ואני, אין מאושרת ממני. עברנו שיעור ראשון בטיפול בחרדות בלי ללחוץ ובלי לכפות. תזכירו לי על אילו עוד פנטזיות רונית דיברה??....

בשנה האחרונה יש ביני ובין רונית תהום פעורה בשאלה עד כמה דנה מתכוונת להחשף ובפני מי. עמדת המוצא של רונית היא בפני אף אחד ועמדת המוצא שלי היא כמו בסצינה מהסרט מתחת לאף " בא לי לעמוד על השולחן ולהגיד אני הרצל בן טובים דפקתי הקופה". אז אפשר לספור על שתי ידיים את האנשים שיודעים לקשר את דנה לזה שמאחוריה אבל אני רוצה עוד. השיחה האחרונה שלנו נגעה לקטנות שלנו. היתה לנו הרגשה שהן יודעות משהו. אין מצב שהן לא חיטטו בארונות ומצאו פריטים מחשידים. אז פנינו למטפלת שאנו כבר מכירים ואוהבים רק כדי לברר מספר פרטים. לשנינו היה ברור שנצטרך לחשוף בפניה את דנה אם היא עדיין לא נחשפה כבר. אני השתוקקתי לפגישה הזו. יכול להיות שהגדולה שלי כבר גילתה את דנה ואנו סתם מתאמצים להסתיר אותה. ואם היא כבר גילתה אז עדיף שהיא תקבל את הידע מאיתנו ולא תחפש הסברים ממקורות מפוקפקים. כדי לקצר רק אומר שהיתה פגישה מדהימה. היא שמה מראה לשתינו. כרגיל מה שאנו לא מוכנות לקבל מבת הזוג אנו מבינות מקבלות ממנה. בסוף הפגישה לא חזרנו הביתה. ישבנו לארוחה במקום שקט והשווינו מי קיבלה יותר חיזוקים מהמטפלת. זה היה ערב של השלמה. בסופו גם החלטנו שאנו רוצים להמשיך להיפגש איתה ושהיא תלווה את ההתפחות ביחסים במשולש הזה. מי היה מאמין שהגבר הקשוח שיודע הכל שלא מבין את אלו שפונים ליעוץ זוגי ולא מצליחים לדבר ולהסכים בינם לבין עצמם, ימצא עצמו יושב ומשתפך ורוצה עוד. בעצם זה כנראה לא הוא אלא דנה, או שדנה מצליחה לעגל את הפינות החדות בגבר שמאחוריה. משפט אחד שהמטפלת אמרה לרונית היה שדנה כעת באמצע התפרצות הר געש ויקח קצת זמן להרגע ומשפט שהיא אמרה לי היה שלא ניתן להלחם בחרדות של רונית. חרדות הן לא משהו נשלט, אבל ניתן ורצוי להתמודד איתן עם הזמן. ועם זה אפתח את הפוסט הבא.

עשרים וחמש שנים אני מכירה את חמתי. אוהבת אותה מעריכה אותה ומתעצבנת ממנה. נשיקות על הלחי היו שמורות לערבי חג. לא הייתי מאלה שנמרחות בחיבוקים ונשיקות. אבל בזמן האחרון אני רק רוצה להיות לידה. מחפשת תירוצים להגיע אליה. הלילה אפילו חלמתי עליה. היא עולה לקומה השניה להגיד שלום לנכדות. אני בדיוק יורדת. היא עוצרת לידי, שואלת לשלומי, נשיקה על הלחי וחיבוק. אני מחבקת ביד אחת את מותניה ונצמדת לא רוצה לשחרר. זה היה חיבוק של נצח לא משהו לנימוס בלבד. מקווה שהיא הבחינה בשוני. ולחשוב שרונית חשבה שיותר גרוע כבר לא יהיה....

בשבועות האחרונים רונית החליפה את האיום הקבוע " אם אמא שלי תדע, אתה מת" בחשש " אם אמא שלי תדע, היא תמות".

אין. פשוט אין עליה. לא יכולתי לקוות לבת זוג ושותפה טובה יותר שמצליחה להכיל את כל המופרעות שלי ועדיין להשאר שפויה ולאהוב אותי.

מאוהבת

דנה

 מכירים את השיר killing me softly?

זה מה שהרגשתי לפני מספר חודשים כשנתקלתי במקרה בבלוג של סיגל (שם בדוי). קראתי סיפור שהיא כתבה ולא הצלחתי להבין איך ומתי היא חדרה לראשי ופשוט כותבת את המאוויים הכמוסים שלי והפנטזיות שרק רונית זכתה להכיר. בגדול אני מעדיפה לקרוא כאן ובאתרים נוספים סיפורים ארוטיים על פני סרטוני פורנו. כן אני מוזרה, אבל כבר לא מתביישת לאמר בקול שאני אוהבת את הרגשות שלפני ובמהלך הסשן יותר מאשר את האקט עצמו. ולכן במרבית הפעמים מאוד התאכזבתי מסיפורים שנכתבו ברמה מאוד רדודה. אפשר לאמר שנשקתי הרבה צפרדעים כדי למצוא סיפור ראוי. ואז הגיעה סיגל. להגיד שהסיפורים גירו אותי יהיה  underestimate. אני התרגשתי והצטמררתי ובכיתי בערך כמו שקורה לרונית כשהיא רואה "נשים קטנות" או "ג'ין אייר".

כבר אז רציתי להכיר את הדמות שמצליחה לקרוא אותי ברמה כזו. אז היו גישושים ופלירטוטים באדומות אבל סיגל פחדה להפתח ולהחשף. אני מכירה את זה מהבית, גם רונית לא מבינה את הצורך שלי להכיר חברים מהכלוב ולי מאוד קשה להעביר את התחושות שלי אחרי מפגש הכירות כזה. אבל היום זה קרה. נפגשנו באמצע היום כשאני עוזבת את המשרד עם כל התקלות מאחורי ומבטיחה לחזור בעוד שעה וחצי. כל הדרך לבית הקפה וגם בזמן שחיכיתי (רונית, אני יודעת שלא תאמיני אבל הגעתי לפני הזמן) הפרפרים בבטן גמרו אותי ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. כשסיגל נכנסה לא היה לי ספק שזו אכן היא. התאהבתי ממבט ראשון אבל ניסיתי לשמור על איפוק. סיגל בקשה להכיר את הגבר שמאחורי דנה אז הסתפקתי בשפתון חום, צעיף סגול דק ומבושם וצמיד ששמרו על מגע נשי קל שעוזר לי להיות רגישה יותר מבדרך כלל. את תוכן השיחה אני אשמור לעצמנו. רק אגיד שפגישה של שעה וחצי נמשכה בסופו של דבר ארבע שעות וגם זה רק כי היינו חייבות.

אני קוראת כאן הרבה פוסטים של דייטים הזויים ונפילות. אני לא יודעת האם אני טובה בלזהות אנשים טובים באמצע הדרך או שיש בי משהו שאנשים טובים מזהים ומוכנים להתקרב. בכל מקרה יש לי מאה אחוזי הצלחה בלהכיר חברות וחברים חדשים כאן ואני לא יודעת למה מגיע לי כל הטוב הזה.

אני כבר מחכה לפגוש שוב את סיגל ולהשלים קצוות שלא סגרנו ולפתוח חדשים. 

סיגל - הצלחת לגעת בי ברמה שאף אחת לא הצליחה (פרט לרונית) וכמו שהבטחתי לך, אני כאן לעזור אם תרצי. מרגישה שזו תחילתה של ידידות נפלאה....

אתמול בשעת לילה מאוחרת רואה לבד את הסרט החתונה של גיני.

קטרין הייגל היא אחת האהובות שלי ואני נעשית רגשנית ודביקה בכל הופעה שלה. אבל הפעם זה היה יותר מזה. פשוט בכיתי (עם דמעות והכל). בגדול תכננתי דייט עם חמתי בפורים (זו התלוצצות שכבר רצה בינינו בחודשיים האחרונים) ובהזדמנות הזו לספר לה על דנה (בינתיים בגדר פנטזיה כי רונית תוריד לי ביצה לפני שזה יקרה). אני בוכה ואין מי שימחה את דמעותי. כבר במהלך הסרט אני חושבת שממש ארצה להושיב את חמתי אצלי בסלון וביחד לראות את הסרט. אני אבקש זאת כמתנת יום הולדת כי היא חסרת סבלנות ולא תבין למה אני מבקשת את זה. אחרי כן אני אפתח את ליבי בפניה ואתפלל שהיא לא תחוש בליבה. חמתי תהיה הראשונה שתכיר את דנה. למרות שיש לנו המון חיכוכים, אני מאוד מעריכה את יכולתה להבין ולקבל אותי בסופו של דבר.

כעט נשארה מהמורה אחת לעבור. לשכנע את רונית להסכים לכך.

טוב , אם לא שכנעתי אותה לפחות כתבתי את זה....

השבוע בסופר מגיעה לקופאית האישית שלי שחולה לי על התחת. אחרי קצת קישקושים היא אומרת לי

"אפשר מספר? אם לא את האמיתי אז לפחות את מספר המועדון"

כשיש לך את זה, יש לך את זה.

חולה על הקופאית שלי.