"יום שלישי אנחנו נפגשים", זו היתה הוראה מפורשת. "תגיעי בין 19:00 ל-20:00" ככה הוא דרש.
כל היום הייתי במכללה, מפרזנטציה לפרזנטציה, מנסה לסכם את מה שנאמר בכיתה אבל עסוקה מידי ב-SMSים.... קצת משתעשעת, קצת מתרגשת... קצת מנסה לדמיין מי הוא?, מה יהיה הערב?.
לילה לפניי שלחתי לו סיפור קטן על פגישה אחרת, חצי דמיונית, חצי מורכבת מחלקי דברים שהיו בעברי, פגישה מפתיעה, מרגשת. משהו שלא חוויתי מעולם בהרכב הכתוב וספק אם הייתי עומדת במה שאני עצמי תיארתי באותן שורות. אבל לא דאגתי, זה רק סיפור, רק פרץ דמיון במכתב אחד באי מייל, כך שלא צריך לדאוג מהדמיון, אפשר להרחיק איתו לכת, הדמיון רחוק מהמציאות... .
כל היום היתה אווירה נינוחה, הוא האדון, אני השפחה אבל האווירה היתה רגועה, היה מצחיק אפילו. כל הנסיעה לכיוון הייתי רגועה לגמרי, שמחה שסוף סוף אני אפגוש אותו, אחריי כל השיחות כבר חיכיתי לראות מי הוא?, מי זה האדם שהצליח לגרום לי לעשות מה שהוא אומר מבלי שראיתי אותו עדיין?!
המשכתי בנסיעה. שומעת מוסיקה, נשענת לאחור, עוצמת עיניים, מדמיינת איך יהיה. מתרגשת קצת.. בכל זאת הוא האדון שלי. מה הוא יחשוב? מה הוא יגיד? הוא יהיה מרוצה? אני אהיה מרוצה?
התכנון היה שהוא יגיד באיזו תחנה לרדת מהאוטובוס.. שם הוא יאסוף אותי, נלך לשתות משהו, נשוחח, נכיר קצת.... ואז נמשיך, אם כל הצדדים יהיו מרוצים כמובן, אז נמשיך. לקראת התחנה האחרונה הוא התקשר, אמר איפה לרדת, "אני מקווה שאת מוכנה" הוא אמר. "אני מקווה" עניתי לו. לא מבינה למה אני צריכה להיות מוכנה, אפילו לא מתחילה לדמיין מה מצפה לי שם. פתאום הוא דיבר בטון אחר. הרגשתי קרירות, אולי זו היתה סתם קשיחות שפענחתי כקרירות כזאת שלא ציפיתי לה רגע לפניי הפגישה הראשונה. דקה לאחר מכן קיבלתי SMS, "תשלחי SMS כשתרדי מהאוטובוס ותחכי להוראות". מה? הוראות מה פתאום?!? הודעה? מה קורה כאן? זה כולה בית קפה או בר קטן איזה הוראות כבר? מלא התרחשויות רצו לי בראש. אבל לא יכולתי לפענח באמת. עדיין לא.
ירדתי מהאוטובוס. כמה חיילים ירדו איתי... עמדנו שם. כולם חיכו לעניינים שלהם. עמדתי שם וחיכיתי לשלי.. שיענה על הSMS ששלחתי. אבל לא היתה תשובה. התחלתי להילחץ, לדאוג, יש מצב שהוא הביא אותי עד לשם ועכשיו הוא מבריז לי? לאן הוא נעלם? למה הוא לא עונה?
פתאום ההודעה הגיעה. "תתקדמי לכיוון דרום ותתחילי לרדת בשביל שפונה מזרחה". מה עכשיו? מה זה השטויות האלה? למה הוא לא בא לכאן כבר ואוסף אותי וזהו??!?!
מה זה דרום עכשיו? איפה אני נמצאת בכלל? מנסה לחייג אליו, אין תשובה. לחוצה, מנסה לנשום עמוק, להתאפס רגע, היגיון.... באתי מכיוון דרום- האוטובוס המשיך צפונה.. התקדמתי למה שהיה נראה לי דרום, זיהיתי את השביל שפונה מזרחה, הוא היה חשוך, מפחיד, לא מזמין בכלל. נעמדתי שם... מנסה לתפוס אותו... שיענה כבר!!.... אין תשובה. שוב הודעה. "תסתכלי על השער שלידך, מחכה לך שם הפתעה, תיקחי אותה ותתקדמי על השביל" אני מתקרבת לשער, רואה פיסת בד שהיתה פעם לבנה כרוכה סביב השער. זו בטוח לא ההפתעה שהוא התכוון אליה תיארתי לעצמי. חזרתי לעמוד במקום, חצי מואר, עוד יש שם אנשים, אני יחסית בטוחה שם.
הלב מתחיל כבר לדפוק. הוא עדיין לא עונה, אני לחוצה, כל ההודעות האלה, הפשוטות, נראות לי פתאום לא מובנות, אני לא מצליחה לעקוב. ואז הוא מתקשר... דיי כעוס, מה אני לא מבינה בלעשות דבר פשוט כמו למצוא את ההפתעה על השער.... התקרבתי שוב לשער, הוא איתי על הקו, מסביר בדקדוק, בסבלנות מאופקת... מצאתי את ההפתעה שלי.
קולר היה כרוך בפינה למטה, חצי מוסתר... הוצאתי אותו ולקחתי. הקולר שלי, חייכתי לעצמי, רק חצי חיוך, הדאגה והחשש היו חזקים יותר מהשמחה שקיבלתי עכשיו קולר מהאדון שלי.
"תתחילי להתקדם בשביל, כשתעברי את האזור המואר את רשאית להלביש לעצמך את הקולר" אז לזה הוא התכוון כשהוא שאל אותי אם אני מוכנה.
מתחילה להתקדם.... שביל עם אדמה חשופה, אבנים, סימנים של מכוניות שעוברות ושבות שם. ואני, בנעליי עקב גבוהות מתמודדת עם הליכה בשביל הזה. בחוסר נוחות, דאגה וחום שהתחיל להתפשט לי בגוף, עוצרת את עצמי מלחשוב. ומתקדמת. כי ככה הוא אמר. מקווה שהאינטואיציות שלי לא מטעות אותי, מתחילה בדרך אל עבר הלא נודע ומקווה שמה שיקרה לי בסוף לא יהיה טעות, שלא תהיה אכזבה, ששום דבר רע לא יקרה. מקפיאה את המחשבות. מתקדמת........ חושבת על הסיפור מהלילה לפניי ומבינה שהדמיון לא כזה רחוק מהמציאות כפי שחשבתי. הנה, בלי לרצות ובלי להתכוון הבאתי את הדמיון שלי לכדיי מימוש.
"את רואה את הסימנים הלבנים?" הוא שאל... מידי פעם ראיתי פיסות נייר קטנות פזורות לאורך השביל. כמו ילדה טובה ניסיתי לעקוב אחריהן, היה קשה, הן לא היו פזורות בעקביות. המשכתי להתקדם לאורך השביל. הלב דופק, פועם חזק, מתגבר עם כל צעד.
ההליכה קשה, העקבים שוקעים בחול, החצאית לא מאפשרת לי לעשות צעדים גדולים, אוחזת בקולר שעל צווארי ביד אחת ובפלאפון ביד השנייה. "איפה אתה?" אני שואלת אותו בחשש, הכל סביבי חשוך, אני לא רואה כלום, רק שטח פתוח, שום סימן לאף אחד במרחק רב ממני. "אל תדאגי, אני שומר עלייך" הוא אמר בביטחון מלא. אבל הביטחון שלו לא תרם לשלי. המשכתי לדאוג, הלב המשיך לפעום חזק ובכל זאת המשכתי להתקדם מסתכלת כל מה שניות אחורה לוודא שאף אחד לא עוקב אחריי, שאין שם אף אחד, ששום דבר לא יקרה לי.
ממשיכה להתרחק מהאזורים המוארים, שומעת אותו בטלפון, מנסה להקשיב אולי בין הדממה אני אשמע את הקול שלו לא רק בטלפון אם הוא קרוב מספיק...
נושמת, חושבת לעצמי בשקט כשהוא מעברו השני של הקו, אני ממש אמיצה או ממש מטומטמת? איך הערב הזה ייגמר?!.
"את רואה את עמוד החשמל לפנייך?" הוא שאל. הצלחתי לזהות עמוד חשמל גדול בחשכה. הוא היה נראה כל כך רחוק. ההליכה עם נעליי עקב בתוך החול הרך היתה מתישה וקשה יותר ממה שהיא אמורה להיות. הלב דפק חזק, נשמתי נשימות קצרות, ספק מתקשה מההליכה, ספק מתקשה מהלחץ. ממשיכה להתקדם. כאילו משהו חזק ממני מושך אותי קדימה, כאילו מעבר לכל הפחד משהו בי יודע שאני צריכה להגיע לסוף המסלול הזה. אולי מה שרציתי לי באמת יהיה בסוף. ממשיכה להתקדם... מגיעה סוף סוף לעמוד החשמל. השביל מתפצל...
"ליד העמוד מחכה לך שקית, תשתמשי בכל מה שיש בה ורק אחריי שאת מסיימת תקראי את המכתב שמונח מתחתיה" הוא אומר, השיחה מתנתקת, הסוללה שלי נגמרה, הטלפון אמור להתנתק בכל רגע. לא עכשיו, רק לא עכשיו, לא כשאני באמצע שום מקום ולבד. הלב דופק מהר יותר.. והשקית הזו, איזו עוד הפתעה תהיה לי שם.
ניגשת לשקית, היא עומדת במרכז גבעת חול קטנה, אני מתקשה לטפס עליה עם העקבים האלה. חם לי.... פותחת את השקית. אני רואה בקבוק וודקה, כוסות עם קרח ופחית רד בול. מתחתיה היתה פיסת נייר מקופלת. כל כך רציתי לקחת קודם כל את המכתב, לקרוא. סקרנית כל כך. אבל לא!! הוא נתן הוראות מפורשות ובין אם הוא רואה אותי או לא אסור לי לאכזב ואסור לרמות. מכינה לי כוס, שמה הרבה וודקה, כמעט את כל הכוס, אולי האלכוהול ירגיע אותי קצת? שותה כמעט בלגימה את כל הכוס... אני צמאה, חם לי, אני לא מרוכזת, לא מסוגלת לשתות יותר. הנחתי הכול שם על גבעת החול. לא סיימתי את הוודקה כפי שהורה לי אבל גם לא הייתי מסוגלת. הייתי חייבת להמשיך. הושטתי את ידי, לוקחת את המכתב. פותחת, חשוך, קשה לי לקרוא, אני רואה את כתב היד שלו... האדון שלי כתב לי מכתב.
"לזונה שלי" ככה המכתב התחיל. כבר הבנתי שזה אמור להיות מכתב עידוד, זה כבר נתן לי הרגשה טובה אבל דפיקות הלב לא הפסיקו ולא נחלשו. קראתי בקושי, בתוך החשכה... "אם הגעת עד לפה, זה אומר שאת בדרך הנכונה". נשמתי נשימה עמוקה. מקווה שאני באמת באמת על הדרך הנכונה. "... מתחילה ברגל ימין, מוכנה לתת מעצמך עבור האדון שלך... אני יודע כמה זה קשה ומפחיד ואני גאה בך שלמרות כל זאת את כאן. את כבר לא רחוקה. דפיקות הלב ימשיכו להתעצם.... מיד נתראה זונה שלי".
הוא צדק, דפיקות הלב אכן התעצמו. הוא כבר ניתק. אני לבד, מתקדמת בחושך על השביל שהוא הורה לי... מנסה להאיר עם הפלאפון את השביל אבל האור לא חזק מספיק. השביל נמצא בין שיחים גבוהים, מלא רעשים של חיות קטנות, צרצרים וכל מיני יצורי לילה, כאילו היתה שם תפאורה שלמה רק כדיי להעצים את הפחד שלי. הולכת. צעדים קטנים ומהירים. חצי נחושה חצי חוששת, כל הזמן מקנן בי הרצון הקטן להסתובב, לברוח. מה אני צריכה את זה בכלל?! אבל ממשיכה. נושמת עמוק וממשיכה. משהו נוגע לי ברגל. אני זזה בתנועה חדה, כמעט צורחת, מאירה על הרצפה, מה זה כבר יכול להיות....
זה שיח, רק שיח שהעלים שלו נטו לשביל. הפחד חזק כל כך. הלב פועם, דופק. קשה לי לנשום. פתאום אני רואה רכב. הכול חשוך... מתקרבת... לפניי האוטו יש שמיכה שחורה פרושה על העשבים. מסתכלת לתוך האוטו. לא רואה כלום. לא יודעת אם יש מישהו בפנים, אולי אני מדמיינת, אולי....... מתקרבת לרכב. לא רואה כלום לא מוכנה לפתוח לבדוק. חוזרת חזרה לשביל. מתקשרת אליו. הוא לא עונה, הוא מנתק את השיחה שלי. מנסה שוב. כלום. הנשימה שלי קצרה אפילו יותר. עוד רגע אחד ואני פורצת בבכי. הלב, פועם כל כך חזק. אני לא עומדת בזה יותר. שיענה....
לפתע אני שומעת קול. רואה דמות. "על ארבע" הדמות אומרת. אני לא מסוגלת לזוז, בקושי לנשום. אני מתכופפת. מתקפלת. רואה את הדמות השחורה מתקרבת אליי. בחור צעיר, גבוה, לבוש כהה. מסתכלת, לא רואה כלום אבל מנסה לפענח את הצללית. אולי הוא מחזיק משהו ביד? מסתכלת ממש מתאמצת, מרגישה שאני כמעט לא נושמת בכלל. עוד דקה אחת ואולי הייתי מתעלפת שם לגמרי מרוב פחד. מה יקרה לי כשהדמות הזו תגיד עד אליי?! כבר לא מרגישה כלום, איבדתי לרגע קשר עם המציאות הדמות כבר ממש ליידי...
הוא רוכן לעברי, נותן לי נשיקה על הלחי ומושך אותי לעמוד על הרגליים, ברוך, בעדינות. הוא מחבק אותי, מלטף לי את השיער. הגוף שלי רועד בידיים שלו. אני מתחילה לבכות בשקט. נותנת לכל הלחץ להשתחרר. בקושי מחזיקה בו, רק הוא מחבק, מרגיע, נותן לי נשיקות קטנות. אני עדיין רועדת בידיים שלו. "את יכולה לחבק אותי" הוא אומר. אני כורכת את הידיים שלי סביב הגוף שלו. מניחה את הראש שלי על החזה שלו. נותנת לדמעות שיורדות מעצמן פשוט לצאת, מנסה להסדיר את הנשימה ושמחה שכל המסע הזה השתלם, שום דבר רע לא קרה. בסוף הדרך חיכה לי האדון שלי. בדיוק מי שרציתי שיהיה שם.
החיבוק הזה המשיך כמה דקות ארוכות. עד שהרעד בגוף נחלש, עד שהנשימה נרגעה. "הכל בסדר?" הוא שאל. הנהנתי לחיוב. "תני לי לקחת לך את התיק" הוא הוריד את התיק מהגב שלי "גשי לשם, שימי את הכיסוי על העיניים ותעמדי על 4" שמתי לו ביד את הפלאפון ואת המכתב שהוא כתב לי שהחזקתי ביד כל הדרך. ניגשתי לפינה שהוא הכין. ירדתי על הברכיים. לא היה לי נח לי בכלל, אבל עשיתי בשקט מה שהוא אמר. שמתי את הכיסוי על העיניים ונעמדתי על ארבע, כפי שאמר. חיכיתי. שמעתי אותו הולך סביבי. דלת האוטו נפתחה. לא הצלחתי לפענח את כל הרעשים אבל ישבתי בשקט וחיכיתי. הוא התקרב אליי. קשר לי את הידיים חזק מאחוריי הגב. היה קשה לי לזוז, לא נח. הוא משך לי חזק את השיער וחזר שוב על המשפט מהאוטובוס שהלם לי בראש כל הדרך כמו מנטרה: "אני מקווה שאת מוכנה". לא הגבתי. מה זה משנה בכלל. הוא כופף אותי קדימה והרים את הישבן שלי וחשף אותו מתחת לחצאית. הוא התחיל להצליף לי בישבן עם היד שלו. לאחר מכן עם חגורה. אנחות כאב קטנות נפלטו לי בשקט. בכל זאת אמצע שום מקום, לא רציתי להרעיש. כל הזמן קיוויתי שאף אחד לא יעבור שם.
הוא הרים אותי מהשיער, עמדתי גבוה על הברכיים, שמעתי את הג'ינס שלו נפתח. הוא חשף את הזין שלו והורה לי לפתוח פה גדול. הוא דחף את הזין שלו חזק לגרון שלי, מהר, היה קשה לי לנשום אבל המשכתי, בלי להתלונן. רוצה שהוא יהיה מרוצה. "תפסיקי" הוא הורה. קיוויתי שלא בגלל שהוא לא נהנה.. הוא שחרר לי את הידיים והורה לי להתקרב למכונית. "תישעני עליה" . עומדת על הברכיים, רוכנת קדימה, נשענת עם הידיים על מכסה המנוע של המכונית, היא עדיין חמה. הוא שוב חשף את התחת שלי, הצליף בו עוד קצת... קרב את היד והחל להתקרב לדגדגן שלי, נוגע בו, מענג, גורם לי לרעוד מסיבות אחרות לגמרי, חיוביות כמובן. "אסור לך לגמור" הוא אמר. היה לי ברור.
הוא הגיע מולי, הכיסוי עדיין על העיניים, התיישב על מכסה המנוע, וחשף שוב את הזין שלו. "את רוצה להוריד את הטבעות? את צריכה להשתמש ביד עכשיו" הוצאתי את הטבעות והנחתי בכף ידו. קיבלתי הסבר מדוקדק והוראות לאיך לעשות את זה בצורה שהכי מסבה לו עונג... "כל פעם שתרצי לענג אותי תעשי את זה ככה". איזה כיף לקבל על מגש של כסף את הסוד לעינוג האדון שלי. עקבתי אחריי ההוראות, להיות התלמידה הטובה ביותר, לענג אותו, וכל אנחת עונג מפיו הסבה גם לי עונג, ידעתי שאני עושה לו טוב.
הפסקתי לרגע, עוד לא הספקתי לעשות כלום וסטירה נחתה לי על הלחי. "אמרתי לך להפסיק?" הוא שאל בכעס... הנהנתי לשלילה והחזרתי את הזין שלו לתוך הפה, נחושה לעשות את זה בלי טעויות. לגרום לו רק הנאה.
הוא גמר לי בתוך הפה... בלעתי הכל, על פי הוראה שלו. נשענתי חזרה על הרגליים. מחכה להוראה חדשה או משהו שיקרה.
"רוצה לשתות?" הוא שאל. הנהנתי לחיוב. בלי קול. הוא הניח לי כוס עם מים קרים ביד. לגמתי את כולה.
הוא עבר לעמוד מאחוריי, הרגשתי אותו ליידי. הוא שוב הורה לי להישען על המכונית. צייתי מיד. הוא שוב גישש את דרכו אל הדגדגן שלי. חיכיתי ליד שלו, אהבתי את המגע הזה. הוא התחיל לעסות לי את הדגדגן במהירות. התנענעתי לו מעל היד, הרגשתי איך אני נרטבת יותר ואיך הרעידות בגוף מתגברות, תנודות של עונג. "אם את רוצה לגמור תבקשי רשות קודם", הרגשתי שזה מגיע, ביקשתי ממנו יפה והוא אישר לי לגמור. גמרתי. כולי רועדת, נושמת אוחזת חזק ברגלו, מרגישה אותו קרוב אליי. כמה שניות אחריי הוא נעמד.
עזר לי לקום. ביקשתי להוריד את הכיסוי מהעיניים והוא הסכים. הסרתי את הכיסוי מהעיניים והסתכלתי עליו מחייך אליי, חייכתי גם אני.
"תקפלי את זה" הוא הצביע על השמיכה השחורה שהיתה על האדמה. הרמתי, ניערתי אותה וקיפלתי. נכנסנו לאוטו והתחלנו את הנסיעה חזרה, את כל הדרך שעברתי לבד בחושך, חוששת בכל צעד נסעתי חזרה איתו ברכב. נושמת לרווחה, מסירה את הקולר ושמחה שעברתי את הדרך הזו ושמחה יותר על מה שחוויתי בסופה.
הגענו לאזור המואר חזרה. נושמת לרווחה. מסתכלת עליו. "נעים מאוד" הוא אמר ולחץ לי את היד במעיין רשמיות צינית מלווה בחיוך. לחצתי לו את היד בחזרה וחייכתי "נעים מאוד".
תודה אדוני היקר :)))
לפני 15 שנים. 4 באוגוסט 2009 בשעה 10:10