לא מזיק, ברובו

אני קורא פה בלוגים של אנשים, לא מעט

לעיתים מגיב, לרוב לא

אבל תדעו לכם שאני עוקב, קורא אתכם, מסמן לי מנטאלית את החביבים עלי לשם חזרה אליהם בכל פעם שאני רואה פוסט חדש :)

לאחרונה אני נתקל בהרבה פוסטים בנוגע לאנאלי

זה פאטיש מאד מאד משמעותי שלי, ולכן אני לפעמים מזדעדע מהקלות הבלתי נסבלת שאנשים מייחסים לאקט הזה.

תיאורים של חדירה ראשונה, לחור בתול, בבת אחת... אין לי דרך אחרת לומר את זה - מזעזעים אותי.

אנאלי עושים באהבה, בעדינות, לאט לאט, בהדרגה. לא חודרים למישהי בפעם הראשונה לתחת בבת אחת, לעולם לא. זה יוצר טראומה שהיא לא תשכח לעולם, וחוויה רעה מהאקט הזה.

ואנחנו הרי רוצים שהיא תרצה אותו שוב, לא?

אנחנו רוצים שאם, במקרה, היא תיפרד ממך - היא לא תכניס את זה לגבולות שלה, כי היא זוכרת כמה קשה וכואבת החוויה הזו, אלא תבקש אותה שוב ושוב, כי היא זוכרת כמה זה מענג עבורה.

אז בחיאת דינאק, תנו לאקט הזה את היחס המגיע לו.

ותזכרו שהחוויה הראשונה שאתם תעבירו את הבחורה תקבע את היחס שלה לאקט בכלליות.

היום הזה התחיל בבשורה לא הכי משמחת - קיבלתי שלילה מחברה שהתראיינתי אליה ונורא רציתי את המשרה הזו, וממש קיוויתי לקבל אותה.

נורא מבאס, מתסכל אפילו. אני לא יכול לתאר את ההרגשה. אבל זה עבר, ומיד תבינו למה.

דיברנו על זה לפני כן, היא ואני, אבל היום היא אשכרה אמרה שהיא רוצה להפגש ושאבוא אליה. אז נסעתי.

נסיעה ארוכה, אפילו מאד, עם המון תקלות בדרך (בעיקר פלאפון שנגמרה לו הסוללה באמצע הדרך, והייתי צריך להחליף בין הסלולריים - להעביר את כרטיס הסים לסלולרי הפחות טוב).

אבל, Oh boy! היה שווה את זה.

היא מקסימה. ומתוקה. וחמודה בטירוף. וכל כך הרגיש לי נעים לשבת איתה, ולדבר איתה, ולצחוק איתה על כל מיני שטויות, והתבכיין איתה על שטויות אחרות... ולהתמזמז איתה :)
היה לי ממש כיף היום, וזה בעיקר בזכותה. ואני כמעט משוכנע שהיא לא תקרא את זה, אבל אם יום אחד היא תיתקל בפוסט הזה - תודה לך. מתוקה שכמוך. תודה שהפכת את היום הזה ליותר בהיר, ויותר נחמד, ויותר נעים (הרבה יותר...)

נהניתי בחברתך, אני ממש מקווה לא להרוס את זה, ואני ממש מקווה שזה יהפוך למערכת יחסים מהנה ומענגת עבור שנינו. (וקצת מענה עבורך, אבל הי (: ).

בדרך חזרה התקשרתי לאחי, וקפצתי לבקר אותו. ממש עושה לי טוב להתחיל להכניס את אחי ואחותי לחיים שלי. מסתבר שיש בנינו כל כך הרבה דברים משותפים, ותחומי עניין ששנינו מתעניינים בהם. הייתה לי שיחה איתו, של המון עומק מצד אחד, ושל המון שטויות וצחוקים מצד שני. אני ממש, אבל ממש מקווה לא לפשל גם בקטע הזה, ולא להרוס את הקשר שמתחיל להיבנות לי עם אחי ואחותי.

אני לא יודע למה אני בוכה עכשיו, אולי מכל ההתרגשות והעומס הרגשי של היום. אבל אני יודע שהפעם, סוף כל סוף, מזה כמה חודשים טובים - אלו לא דמעות של כאב. אני יודע, לכל הפחות, את זה.

אני רוצה להוציא.

לא יודע אם קיטור, או רפש, או סתם גועל נפש. אבל אני רוצה להוציא, לשחרר, להשתחרר מזה, ולהמשיך הלאה.

יהיו שיגידו "אז היא לא רוצה אותך. אז מה?" אבל אותי זה מעצבן. מעצבן ומבאס.

אני לא משוכנע אם זה כי בא לי עליה, או כי היא מושכת אותי במיוחד, או כי פשוט בא לי על מישהי להכרבל איתה בלילות ולהיות איתה כרגע.

זה חסר לי. את זה אני יודע בוודאות.

אני כותב את זה פה, ולא באף מסגרת אחרת כי הסיכוי שהיא תקרא את זה, ותבין מי אני, ותבין אני מדבר עליה - הוא אפסי.

אבל באסה לי עכשיו. וחרא לי. ולא בא לי כלום. לא בא לאכול את ארוחת הצהריים שאני בונה עליה מאתמול (המבורגר תוצרת בית, עם חזה אווז וגבינה מעל ובצל מטוגן).

לא רוצה לבכות, לא רוצה לשקוע בזה.

אבל מטומטם שכמוני, הרגשתי את זה מלכתחילה הרי. האינטואיציה שלי הרי אמרה לי שלא יקרה פה כלום. אבל אני, כמו האידיוט שאני, המשכתי להיאחז בתקווה הקטנטנה הזו שאולי כן. ויכול להיות ש...

אז אני לא יודע מה אני מוציא פה. האם אני מוציא רפש? האם אני מוציא קיטור?

אני בעיקר מוציא את החרא הזה מהמערכת שלי כדי שאוכל לתת לזה להעלם ולהמשיך את חיי.

אבל כואב לי, כואב לי ואני לא יודע למה. זה הסוג הכי מחורבן של כאב. כזה שאתה לא רוצה, אתה לא יודע אפילו מה המקור שלו. אז אתה לא יודע איך להתמודד איתו, איך לגרום לו לעבור.

סעעמק!! טוב?

*לא, השיר הזה לא מתאר כלום חוץ מהמצב המחורבן שלי כרגע*

אמרתי כבר שאני לא כותב כשעצוב לי.

והיום...

אין לי מילה לתאר.

זה לא יום עצוב, זה לא יום דכאוני, בכלל לא.

אבל אין לי צבעים היום. מרגיש לי לא טוב (ולא רק בגלל שאני משתעל כמו רווקה בת 68 שמעשנת נובלס מגיל 6). מרגיש לי ריק.

מרגיש לי אפור.

אפילו לא אפור, סתם לבן כזה, חסר צבע וצורה.

אני מניח שיש ימים כאלה, ואי אפשר לנחש מתי הם יגיעו. אבל אין שום סיבה הגיונית.

אין סיבה לזה שהיום הזה יהיה יום "לא שמח" עבורי.

ההסבר היחיד שאני יכול למצוא נעוץ במשהו שחבר קרוב (כבר לא) אמר לי פעם, מן תיאוריה של "שימור האושר" שהוא העלה.

הוא אמר שלכל Up יש Down שתמיד בא מיד אחריו. ואתמול בהחלט היה לי Up. היה לי יום נהדר אתמול.

Oh well, אני מניח שהיום הזה מפצה על "יתר" האושר שהיה לי אתמול.

אין פואנטה לפוסט הזה.

אני מניח שהבנתם כבר.

כמו ליום הזה, שאין לו פואנטה.

ואני רק מחכה שיעבור. שיגיע מחר.

מחר יהיה יותר טוב.

חייב להיות.

שולטת נוספת ואני מעוניינים למצוא נשלטת חמודה להתפרע עליה יחד

למעוניינת - ניתן להשאיר פרטים פה, או בחלון שיחה פרטי בצ'אט (כשאני שם).

כמובן שנקבע פגישה במקום ניטראלי, את תראי עם מי לך יש עסק, ואנחנו נראה עם מי לנו יש עסק.

ואז נקבע מתי ניפגש שוב :)

במידה וכל הצדדים יהיו מרוצים (כן, גם דעתך חשובה) - האידיאל הוא שזה לא יהיה מפגש חד פעמי.

תודה רבה מראש

מוסטלי :)

חלום שחלמתי, שבמקרה אני זוכר אותו בצורה חיה לגמרי, ולפרטים

התפרצה בעולם מגיפה, אבל לא מגיפה נורמאלית אלא מגיפת ערפדים. הם מסתובבים ברחובות, נושכים, ניזונים, מטילים אימה על אנשים. ומשום מה, אני מגיע עם הדרך היחידה להתמודד איתם, יריה אחת בראש ושתיים בלב - והם מתים, מתים ולא קמים יותר. זה הכל, בלי כדורים כסף, בלי מים קדושים, בלי מוט עץ בלב - כל אלה לא עוזרים, ואנשים ניסו אותם. רק השיטה שלי עוזרת.

יותר מזה, יש לי סוג של "כוח על" שגורם לי לזהות אותם בטרם הם חושפים שיניים. אז יוצא שאני זה שגם מזהה אותם ראשון, וגם יודע להתמודד איתם בצורה מושלמת.

ואני מסתובב בעולם, כאשר מזמינים אותי לכל מקום להתארח ולהרצות, ואני מרצה איך לזהות ואיך להתמודד, רק שאני מעולם לא מצליח להסביר ממש איך לזהות, כי אף אחד לא רואה את הסימנים שאני רואה.

ואז מזמינים אותי לכיתה בישראל, שנראית כמו כיתת הרצאות באוניברסיטאות של חו"ל - כזו שהמרצה עומד בתחתית הכיתה, ליד לוח, והסטודנטים יושבים במבנה עולה, הראשונים הכי נמוכים וכך הלאה.

ואני מנסה, שוב, להסביר איך לזהות. מסביר על הסימנים שאני רואה, וכמובן, שוב, אף אחד לא רואה אותם. ואז אני מזהה אחת שהיא ערפדית, אני קורא לה לקדמת הכיתה, ומיד יורה בה - אחד בראש שניים בלב. היא כמובן שניה לפני חושפת שיניים ומזהה את עצמה כערפדית. ומיד לאחר מכן קול כלשהו אומר לי את השם "Pru" (למי שמכיר את "מכושפות" - זה השם של האחות הבכורה, זו שגילמה אותה שאנן דוהרטי). מיד לאחר מכן אני מזהה את הערפדית השניה, קורא לה לקדמת הכיתה, היא מיד חושפת שיניים ומזהה את עצמה - וחוטפת אחד בראש שניים בלב, והפעם אני אומר בקול רם "Pipper" (האחות השניה מ"מכושפות"). ואז מישהי פשוט מחייכת אלי, חיוך מלא שלווה ורוגע, חיוך של אושר אמיתי. היא מתקדמת לקדמת הכיתה בעצמה, ואומרת לי את השם השלישי, "Phoebe". אני מיד יורה אחד בראש שניים בלב, והיא לא מתה. אני הלום טיפה מהמצב, מבולבל לחלוטין, אבל יורה שוב אחד בראש שניים בלב, והיא שוב לא מתה.
אני שואל אותה "איך לעזאזל את עדיין בחיים?"

ואז התעוררתי, החלום נגמר, ואני נותרתי עם השאלה - איך לעזאזל היא לא מתה?

הפתרונות האפשריים:

1. זכורה לי בת קול, בשניה שהתעוררתי, (ואני מוכן להשבע בחיי על זה - אני זוכר קול נשי שאומר את זה) שאומרת "I'm immortal". אני לא יודע מה זה אומר, אבל זה מה שאני זוכר.

2. היא "המקורית", כל מי שמכיר קצת ערפדים יודע שאת הערפד המקורי לוקח יותר כדי להרוג מאשר את אלו שהוא יצר.

מוזר לי!

מוזר לי שאני זוכר את החלום הזה, מוזר לי שאני זוכר כל כך הרבה ממנו (אני יכול לתאר כמעט במדויק כל אחת משלושת הבחורות). והכי מוזר לי, הקול הנשי ששמעתי בשניה שהתעוררתי. יותר מוזר אפילו זה שזה לא הקול של הבחורה השלישית. טוב, זאת ספקולציה, אני לא זוכר שהיא בכלל דיברה אלי, רק שהיא כל הזמן חייכה את אותו החיוך. חיוך, אגב, שבדרך כלל כובש אותי לגמרי, בדיוק סוג החיוך שממיס לי את המוח וגורם לי להתאהב - כזה חיוך היא חייכה. והיא הייתה אדמונית! פאקינג כליל השלמות!

אז... זהו :)

אז זה לא חדש לכם שאתמול חגגתי יום-הולדת 32

ואיזו חגיגה זה הייתה, ואוו

היום (אתמול, אבל לא נתקטנן) התחיל בצורה מזעזעת, בדיקה שהייתי אמור לעבור לא יצאה לפועל בגלל התעקשות מטופשת של קופת החולים בה אני חבר. קפצתי לדירה של ההורים, והדבר הראשון שאבא שלי עשה היה לצרוח עלי על משהו שלא עשיתי כבר המון זמן, ולא להקשיב להסבר שלי.

בערך שעה, אולי קצת יותר אולי קצת פחות, לאחר מכן הוא התקשר והתנצל והסביר שהכל בא ממקום של אהבה, ואכפתיות כלפי, ושהם (ההורים שלי) רואים שאני במצב רע וזה הורג אותם לאט. אז הסברתי לו שאולי אני במצב רע כרגע, אבל אני בעליה ובשיפור מתמיד, ודווקא עכשיו הם יכולים סוף סוף להרגע כי המצב שלי ממש משתפר, ושזה נורא פגע בי שביום ההולדת שלי הדבר הראשון שהוא החליט לעשות היה לצעוק עלי ולהכנס בי.

מכאן ואילך - היום רק הלך והשתפר.

פגישה שהייתה אמורה להיות בערב התבטלה, כי היא הייתה עסוקה כל היום ולא ענתה לי, אז אני הנחתי (בטעות כמובן) שהיא לא מעוניינת וקבעתי תוכניות עם החבר הכי טוב שלי - הלכנו לדאנג'ן

אני פשוט אגיד את זה - זו הייתה אולי המסיבה הכי טובה שהייתי בה בחמש (או ארבע, מתי נסגר הליין בפתח תקווה?) השנים האחרונות!

מלא אנשים שאני אוהב היו שם, ויצא לי לבלות מוקף אהבה וחברים טובים. והיא! Fuckin' ah כמה שהיא מדהימה! שתינו יחד, צחקנו יחד, יצא לי לבלות ערב מהנה ומענג במחיצתה, וזה היה אולי הדובדבן שבקצפת. אני מת עליה! היא החברה הכי טובה שלי, האישה שנותנת לי אי של שפיות בים של טירוף, הבנאדם שהכי מבין אותי, ובסבירות מאד גבוהה - אהבה ע-נ-ק-ית!
רק לראות אותה שם עשה לי טוב, העלה לי חיוך על הפנים, וגרם לערב לתפוס כיוון מאד מאד חיובי :)

אז השתעשענו קצת, כן, אני לא אשקר...

נתתי לה להתחרע עלי, כמו שמעולם לא נתתי לאף אחת לעשות. והיא נתנה לי גם... איך נאמר.. ללטף אותה קצת באגרסיביות :)

יצא שגם הכרתי עוד מישהי, וגם איתה יצא לי להשתעשע קצת במבוך 😉 (ולא אוסיף מילה!)

לסיכום :)

תודה לך דיווה, על ערב של שכרון חושים (ושכרון בכלליות, השתכרתי ברמות מטורפות - אבל בקטע טוב, לא איבדתי את עצמי), תודה לכל החברים שפגשתי שם, חברים ותיקים, וחברים חדשים שיצא לי לפגוש לראשונה. תודה לחבר הכי טוב שלי, שלא יקרא את זה, אבל מגיעה לו תודה ענקית - הוא תמיד, תמיד, תמיד (!!!!) שם בשבילי, בטוב וברע, כשחרא לי ובא לי להיעלם וכשטוב לי ואני מאושר. תודה לבחורה ההיא, שאני לא משוכנע אם תקרא את זה, אבל היא בהחלט גרמה לי להרגיש כמו מלך (הו! האירוניה) העולם לכמה רגעים מענגים. ותודה לך, כן, כן, את יודעת שאני מדבר עלייך - תודה שאת קיימת, נסיכה יפה שלי, תודה שאת מבלה איתי זמן, תודה שאת מקסימה ומתוקה.

בשלוש מילים: יומולדת שמח לי!!!

יום הלוואי-ולא-הייתי-נולד שמח לי!!
יאיי!!

*עוד אחד לאוסף*

*אל תטרחו אםילו*

שוב הגשם

יורד

אני בוכה....