הלכתי בעיר חורפית והוא דיבר איתי בטלפון ואמר לי שהוא יזכיר לי, כי הוא בטוח שפעם ידעתי כמה אני יפה, מיוחדת ואהובה.
שהוא צריך אותי מאושרת שמחה ועם החיוך שלי, זה שעושה לו טוב לראות.
שפחד זה לא חלק ממערכת היחסים שלנו, אנחנו מתחזקים זוגיות שהבסיס שלה הוא אחר.
ורציתי להגיד לו שאני לא יכולה אחר, אני רגילה לפחד, שזה יהיה אפל, חסר התחשבות, שזוגיות זה לא חלק ממה שאני יכולה להביא לעולם הזה, שאלו לא קלפים שאני יכולה להביא לשולחן.
את אוצר, את מבינה הוא הסביר לי, את הדבר הכי יקר לי ואני אשמור עליך בעיקר מעצמך.
ורציתי להגיד לו שאני לא יכולה להכיל את העדין והמתחשב והנעים לפני שהמבול מגיע.
אני צריכה ישר את המבול, סוער, שוצף, מטביע, מכביד, מפחיד וקודר.
הוא המשיך לדבר ואני הקשבתי לקול שלו, שאני כ"כ אוהבת, שלוחש לי דברים מלוכלכים וגסים וגורם לי להרגיש הכי נורמלית בעולם עם כל הסטיות שלי, שחשפתי בפניו.
נכנסתי לחנות מזדמנת, עמדתי שם מול המראה, בין שרשראות כסופות ועגילים וראיתי, ראיתי מה שהוא הצליח לראות ששכחתי.
שאני יפה, מצחיקה, מרתקת, זוהרת ובעיקר שאני ראויה לכל כך הרבה טוב, בעיקר לזה שהוא סוחף אותי אליו.
אז חייכתי לעצמי והרגשתי מה שלא הרגשתי מעולם, שיש שם מישהו שיודע בדיוק מה אני צריכה ואיך להביא אותי לשם.
לא בכח, לא במניפולציות, לא בלגרום לי להרגיש נחותה או פגומה.
בפשטות, הוא פשוט הוא.
אז ארזתי את עצמי היטב נכנסתי למושב שליד הנהג, נתתי לו את המפתחות למכונית האדומה הזאת שהוא בנה לנו, שמתי על המפתח מחזיק מפתחות של צ'יפס😜
ואמרתי לו שאני כל כך שלו, לא אכפת לי לאן, העיקר שניסע יחד.
🍟❤️