פינת הפנאי - מתחת לחגורה

אתמול היה יום יפיפה . הסיור הוכתר בהצלחה .
מסע קניות קטן . הוא ירד במשקל . חידשנו לו מעט את הקולקציה .ניצלתי את ההזדמנות ללוק חדש.
להחליף לו מעט את התדמית המחויטת. 2 גינסים . איזה טוסיק יפה שזה עושה לו .
לא התאפקתי וצבטתי אותו בטוסיק בחנות. המוכרות חייכו במלוא פה . והוא הסמיק אבל נראה מרוצה .
2 חולצות ספורט אלגנט. טרניניג , 4 תחתונים הדוקים. כשבחרתי התבונן בי עם חיוך חרד, חשש שמא ארצה שימדוד שם. כשיצאנו החוצה התוודה שכבר ראה בעיני רוחו איך אני מוליכה אותו לאורך החנות ושואלת איך זה? ,
עניתי שאני "הבן אדם הכי מתחשב שקיים" , אבל ....חן חן על הרעיון , כנראה שייושם ברגע שיחלים.
הרכין ראש שלא אראה את החיוך . ואמר ...אוף, אני והפה הגדול שלי .
כמובן שקניתי גם לי חולצה מכנס, ואיך לא 3 חוטיני. בכלל , לא זוכרת קנייה שלי שלא כללה משהו מהלבשה תחתונה.
העפנו הכל לרכב . סיימנו במסעדה נחמדה . אפילו נאלצנו לבקש שיארזו לנו, העמיסו כמויות על הצלחת.
את זה סיימנו בערב , בחדר .
בפרטיות מוחלטת. שנינו אחרי מקלחת , עטופים בחלוקים. הדלקתי נר . והיה ממש נחמד אחרי זה להתכרבל ביחד על המיטה , לראות סרט ופשוט להרדם ביחד.

הוא בדרך הנכונה . עוד קצת ...וחוזר לעצמו.

היום מוציאה אותו ליום כיף. מתכננת להגניב אותו מעט החוצה . שינשום אוויר צח .
הכנתי כרית ברכב . דאגתי לכדורים אם יהיה צורך. נהיה רק בקרבת מקום .
התייעצתי עם הרופא שלו ועם דודו. נתנו את הסכמתם.

חייב להתאורר מעט . כל היום שם זה פשוט מדכא. למרות שמדובר בבית החלמה , ולא סתם בית החלמה
סטייל 5 כוכבים. ארוחות גורמה , חוגים, הרצאות, פזיוטרפיה , יוגה, הליכה קבוצתית. בקומה הראשונה חדר כושר , הקרנת סרטים. מסך בכל חדר .

אבל בכל זאת...ריח של בית חולים.

הפרחח שלי מאושר . אבל ...העלמתי לו את הפון , שלא יתחיל להתקשר למשרד ושוב יסחף לעבודה.

הולכת לארגן אותו ..

וואלה , הייתי צריכה לדעת זאת מראש.
הפושט הצליח לארגן הכל כרצונו. הרגע התקשרתי . כולי מלאת דאגה . מבררת מה שלומו ?
והוא ...יחד עם דודו , צופים בערוץ 24 . האחות לידם . ובמקום שתגער בהם. מצטרפת לשירה. והשלישיה מזייפת במרץ.

אני לא אתפלא , אם שני האדיוטים עוד יארגנו שם ערב שירה בציבור.

הולך לבד . בלי עזרה.
הצלחנו אפילו להגיע לבית הקפה בקומה הראשונה . התיישב ונראה מאושר .
ליקק את המוס שוקולד שהובטח לו . היה מגיע לו . אפילו הרופאים נדהמו מההתקדמות שלו. אומנם זקפו זאת לזכותי . אבל האמת ...שכל הכבוד לו. יש לו כח רצון אדיר .
בבוקר כבר הורידו את הקטטר .
מקלחת עדיין לא לבד . אבל זה שטויות . בקצב שלי בעוד יומיים כבר יוכל לבד . בינתיים מושיבה אותו על כסא , מתחת למקלחת ובעדינות מתיזה מים על הגב , מסבנת לו את הרגליים ,מרכינה את ראשו לאחור על מנת שאוכל לחפוף מבלי שיגיעו מים לאיזור הניתוח .
מתעקש שרק אני אקלח אותו . חמור קטן :), סומך רק עלי .
וידאתי שבבית החלמה תהיה אמבטיית ישיבה .
נהניתי לראותו מאושר לאחר המקלחת, שטוף , נקי , ומדיף ריח רענן.
לאחר המקלחת , עיסיתי לו את הגב החסון , גילחתי אותו בעדינות . ועם האפטר שייב שהוא אוהב , גם נראה והריח כמו לא עבר ניתוח לב .

לצערי , עוד מעט חייבת לנסוע . רציתי להשאר איתו בלילה . אבל לא יכולה . סיכמתי עם המחלקה שמעבירים לי דיווח כל שעתיים. נראה לי שינשמו לרווחה כשישתחרר , פוחדים ממני פחד מוות .הבהרתי להם שלא מעניין אותי מי עוד נמצא , וכמה עבודה יש להם, ומה הנהלים וכל הבלבול מוח שלהם. אני מצפה לטיפול הכי טוב . ואבוי אם אשמע ש....., לא סיימתי את המשפט , ארשת הפנים שלהם הבהירה לי שהבינו את המוטל עליהם.

הלוואי שמחר כבר יגיע , מתכננת להגיע עם הרכב שלו . למרות שלא אוהבת את הגודל והפאר שלו . אבל יהיה לו יותר נוח .

זהו...זזתי...

הועבר למחלקה.
תודה לאל , יצא מטיפול נמרץ.
ועכשיו....מתחילים .... ללכת.

על מנת להחלים, להחזיר את הלב למתכונת רגילה.
לפעימות סדירות .
נאמר לו שצריך ללכת .
והרבה ללכת.

אין בעייה .
ברגע שנאמר לו .
כבר מדדתי את המרחק מהמיטה לדלת.
מהדלת למחלקה.
מהמחלקה למעלית.
מהמעלית ללובי.

התחלנו לפסוע.

אני כבר מרגישה שהוא פחות נשען עלי .
מתחילים לאט לאט .

קבעתי יעדים.

ובשביל שיהיה מעניין. גם הבטחתי פרס על כל מטרה שמשיג.

כמובן שהפרחח מגלגל עיניים . ומנסה לסחוט חמלה מהאחות .
שום כלום. לא יעזור לו שום דבר.

פזרתי כיסאות לכל אורך המסלול שקבעתי . ברגע שמרגישה שמעט מתעייף. מרשה לו לנוח.
ובכל פעם , מורידה כיסאות. מגדילה בהדרגה את המרחק .

הצלחנו להגיע למעלית. ועכשיו בתור פרס . מאכילה אותו לבן.

נראה לי שהוא מתחיל להבריא . כבר התחיל להתלונן על האוכל.

הבטחתי לו שאם ממשיך כך . מחר יקבל מוס מוקצף של שוקלד שוויצרי.
התבונן אלי מלמעלה למטה . בעיניים הכחולות והמבריקות . ושאל אם זה כולל את הקצפת .
כשעניתי לא . גלגל מבט מיוסר לדודו. נאנח ואמר שאומנם ציפה שההחלמה תהיה קשה . התכונן לכך. אבל הבטיחו לו פיזיוטרפיה ואחות חיננית ונחמדה .תיאר לעצמו שאטול חלק פעיל בתוכנית השיקום. אבל בחלומות השחורים ביותר לא האמין שאגייס את האחות , שתעמוד מנגד וכל עזרתה תתבטא בתרועות עידוד כאשר "המכשפה הפרטית שלו" מצעידה אותו עוד צעד ועוד צעד.

יש לי תחושה שדודו יודע הרבה יותר ממה שאני חושבת . דודו חייך חיוך ענק . ואמר ....אל תדאג , איך שאני מכיר את דולי . עדיף שתעשה כרצונה , אחרת כורכת מסביב צווארך את הקולר ומצעידה אותך על 4.

כשהתבוננתי מופתעת ,שניהם פרצו בצחוק . דודו צחוק ענק . והחוקי שעדיין קשה לו . חייך מפה לאוזן .
מעניין....נראה לי כשיחלים . אנהל איזו שיחה קטנה עם שני הפושטקים.

מתברר שאי אפשר היה להמלט מכך. אחרי מליון בדיקות, ומליון נסיונות. ומיטב הרופאים. וכל מה שרק ניתן לחשוב ולעשות.
אז...זהו.
הוחלט שהחוקי חייב לעבור ניתוח.
אתמול עבר את הניתוח. מיטב הרופאים. כמובן שפרטי.
דודו , החבר מילדות. והרופא הצמוד הצטרף לצוות המנתחים.

שלוש שעות של המתנה מותחת.
בהן פסענו הלוך ושוב .
וכולם פחדו לגשת אלי .

הניתוח הסתיים בהצלחה . הוחלף מסתם.
התברר שאין צורך במעקף.
הועבר לטיפול נמרץ. היה יממה שלמה מורדם ומונשם על מנת לא לחוש בכאב .
מסכנון שלי , מחובר למליון צינורות.

היום כבר דיברנו איתו . וכמובן שכבר קנה לו מעריצות .
כשנכנסנו אליו היה אחרי מקלחת , הוציאו חלק מהצינורות .
האחות האכילה אותו מרק צח.

מחר כנראה שיועבר למחלקה .
והלוואי , הלוואי שביום ראשון או שני ניסע לבית החלמה .
לקחתי חדר זוגי , להיות איתו . שבועיים רצופים. השגחה רפואית 24 שעות.
פזיוטרפיה .

בדקתי את החדר , חבל"ז . מסך טלויזיה ענק . אינטרנט (איך לא , הרי לא יוכל להתנתק , מכירה אותו). אוכל גורמה. 6 ארוחות ביום.

אבל עד שנגיע לזה , יש לי עוד יומיים שלושה קשים.

רק שיעבור בשלום.

נטרפתי מדאגה .

לראשונה חשתי פחד נוראי, שמא חלילה , יקרה לו משהו.
הרגשתי יד קרה שלופתת אותי .
לשמחתי ולמזלנו , הוא חסון, בריא , כושר מעולה .
והובטח לנו שתוך פחות מחודש , חוזר לעצמו.

ביום הניתוח העסקתי את עצמי . נסענו ביחד . העברתי איתו את ההמתנה . הסכים שרק אני אגלח אותו . ברור שהתלוצצתי , והעברתי דחקות על חשבונו. ועל הכוסית היפה והחלקה שלי .
כשהועבר לחדר ניתוח , על כיסא גלגלים. הוא סירב להיות על מיטה. הלכתי לצידו. אחזתי בידו. הרגשתי איך הוא אוחז בחוזקה. הגענו עד הפתח, משם כבר לא נתנו לי לעבור. התכופפתי , חיבקתי . התנשקנו . ליטף את שערי . חייך את החיוך הממזרי שלו . פקד על דודו לשים עלי עין. לא לתת לה לדאוג . הורה לדודו לדאוג לכך שמיד אחרי הניתוח אסע הביתה .אמר שאין טעם להשאר .
הבטיח שאין מה לדאוג . הוא מבטיח להתאושש . והכל יהיה בסדר .

ברור שמה שרצה , כך היה . אחרי הניתוח דודו התלווה אלי .
הגעתי הביתה .
הנסיך הלך להתקלח . יורשת העצר והפיצי התחילו לארגן חבילות למחר .

פתחתי את המקרר ....ופה נשברתי .

החוקי עורך קניות ביום חמישי . לפני שיוצא לקניות. מרוקן את תכולת המקרר . שוטף סירים. ממיין ירקות . מכין את המקרר לקניות העתידיות. ביום שני התלוצץ ואמר ....נו, כנראה ...שהשבוע תיאלצי לעשות זאת.
ואני , עם החיוך הרע שלי . אמרתי...מה פתאום? תעשה זאת לפני שניסע לניתוח.
ברור שהתלוצצתי . מי בכלל התכוון לכך.

פתחתי את המקרר , מבריק , נקי, הפריזר מלא בבשרים. המקרר עמוס בדברים שאני אוהבת.

הרגשתי את המחסום נפרץ. ודמעות נזלו .

שיעבור כבר הזמן . כל כך מתגעגעת אליו.

אתמול הייתה אליפות החורף בשחייה. מאות מתחרים מהארץ ומחו"ל.
הנסיך ביקש שאצטרף. אומנם הגיע איתו חבר , אבל...רצה גם את אמאל'ה לידו. :),
קצת פוצי מוצי , וכמובן שהלך לו.
יציאה בשעה 6:00 בבוקר , לא נורא .
אני נוהגת , השנים הצליחו להירדם למרות מוסיקת הבום בום המחרידה , שהנסיך הכין מראש.
חיכיתי לרגע שיירדמו , ומיד החלפתי למוסיקה נורמלית .
וכך הגעתי בכיף לצפון .
הערתי את 2 המגודלים. רק עבורם צריך היה לבנות רכבים חדשים . על מנת שיהיה מקום לרגליים להכנס.
נכנסים, תופסים מקום, מתחילים לרוקן את כל הציוד .
מגבות, חלוק , קפקפים, משקפת , כובע .
אמא...עכשיו לא אוכלים.
אתה לא, אני כן.
אוףףף...אני אתגרה.
סבבה. כך תשחה מהר ..וגם נחזור מהר.
אמאל'ה...את אמורה להיות לצידי.
תמיד לצידך...אבל...רק שתדע, הכנתי בגט עם נקניק וחמוצים , מריח חבל"ז.
והבריון המגודל שהגיע איתנו. נועץ שיניים בבגט , מזיל ריר לכל הכיוונים ומהלל את הבגט.
זבל, גם אתה נגדי.
נגדך? ממש לא, אני עם האמת הנצחית. פסטרמה וחרדל זה שילוב מנצח .
רעים.לפחות תלעסו בשקט.
הכי כיף זה להרגיש כל לעיסה ולעיסה.
מצמוצי שפתיים, ואנחות עונג .
בצחוקים ובדיחות הדעת מגיע המקצה של הנסיך.
יאללה קדימה .
הוא למקפצות עם המתחרים. ואנחנו ממול עם המצלמה .
מדליה ראשונה .
יפה ילד. עוד 2 מקצים , 2 מדליות והביתה.
ואז...ניתן לך אוכל.
אני הורג אותכם. הגעתם לעודד לחזק. לא לאכול לי מול הפרצוף.
זה אוכל? כולה קינוח ....חטיף אנרגייה . הממממ.....טעים....חבל"ז.
מפעם לפעם מגיע מישהו לטפוח לו על השכם. מסתבר שאחד מכיר פה את השני. ולמרות הצבא , הוא עדיין בענינים. וחזק בענינים.
זהו מקצה שני, תורך.
הוא למקפצות ואנחנו לעמדת הצילום.
יפה...ישששששששששש. עוד מדליה.
מצלמים על הדוכן, נראה כל כך יפה . שרירי חסון , גוף שחיין מחוטב . העיניים הירוקות בוהקות .
טוב...עכשיו לנוח ברכב . לצבור כח , עוד שעה וחצי מקצה אחרון.
ואז...אוכל?
אז אוכל..
שני הבריונים נחים .
חוזרים לאולם .
מקצה אחרון.
בדרך למקפצה , פונה אליו מאמן של נבחרת שחייה ומציע לו לעבור אליו . הילדון מהנהן לעומתו בראש , סימן של אחר כך , לא עכשיו. פוסע למקפצה בקלילות , אני רואה איך כל המבטים נעוצים בנסיך היפה שלי . זינוק ו............כמובן, איך לא ? מדליה נוספת.
חלוקת מדליות . צילום אחרון . צילום נוסף עם 3 המדליות . טס למקלחת . חוזר מקולח מדיף ריח סבון , ומטיף ריר מזה רעב.
איפה הסנדויץ שלי ?
ושנינו...בחיוך מאושר .היה טעים ...
אמאלה.....את רעה . ואתה....אתה חבר? אתה ...ופה נעצר . לא מקלל ליד אמא . אבל...כשנגיע , נועל אותך בתא המטען. משחרר אותך רק כתוכל לעבור דרך חור המנעול.
רגע. מה עם אבא? איך זה שלא התקשר ? יש לו סידורים לכן לא הגיע , אבל עכשיו...מה קורה איתו .
ו2 המפלצות שקרויות אחותי . אחת מלידה עם רוע לב טבעי ומורש. והשנייה שהצליחה לסגל לעצמה במהירות את הגנים. איפה הן?
כנראה שעסוקות .
הילדון שוקע בריפוד של הרכב . מותח רגליים ונאנח. אין אוכל, אין משפחה, אוףףףף....מה יהיה הסוף.
פתאום אורו עיניו. יש מסעדה בהמשך. אולי נכנס , איזה לאפה עסיסית, שווארמה מתובלת. מה אתם אומרים?
הממממממ.....יודע מה? סבבה. אנחנו שווארמה , ואתה סלט בריאות. אתה צריך לשמור על כושר.
חחחחחחחח....איזה הבעה . חבל שלא צילמתי .
נכנסים למסעדה .אני פוסעת ישר קדימה למרכז המסעדה. ושם סביב לשולחן עמוס כורע תחת שלל הסלטים והמעדנים. מי מצפה לו ?
כמובן כל המשפוחה . החוקי שעשה הכל לסיים את הסידורים , וטס להגיע לצפון. יורשת העצר והפיצי .
ואפילו את החברה התורנית אספו בדרך.
הנסיך מאושר עד הגג . חוטף צפחות מכל הכיוווים. מחייך לכל עבר , לא עונה .
פיו עסוק בלעיסה וגריסה .

בונבון מתוק שלי . גאה בו. 3 מדליות . כבוד !!.

אני אוהבת את מזג האוויר הזה. אין כמו רוחות, גשמים עזים , קור חודר לעצמות.
ברגעים כאלה אני פשוט פורחת.
ואם יש מוסיקה טובה ברקע , אז פשוט נפלא.
מוסיקה שמתאימה היא כל השאנסונים העתיקים. כל המלנכוליה העתיקה והמשובחת.

כשהחברה שלי היו קטנים , נהגנו ביום שישי בצהרים , להגיף את הדלת . לסגור ולפתוח שוב רק במוצ"ש.
היינו מוציאים מזרונים לסלון, מכינים סרטים מעולים. זה היה עדיין לפני תקופת הכבלים. וכולנו היינו שם.
קמים רק לצרכי אוכל ופיפי.

השיחות הממושכות לתוך הלילה .נמנום ושיחה תוך כדי.
נזכרת בערגה ברגעים הקסומים של אז.
כולנו מכורבלים זה ליד זה.
הנסיך מתרפק עלי , יורשת העצר מצד שלי , וכולנו מכבידים על החוקי . שכמובן נהג לערוך השוואות בינו ובין הסמיטרייר . קונן וקיטר , אבל לרגע לא הסכים לעבור לפינה אחרת.

אולי אעשה מהדורה חוזרת השבת .
יכול להיות נחמד.

הידד לפרופסור יובל ירון

ביום רביעי הבא יתקיים הכנס של מכון פוע"ה "גניקולוגיה והלכה" על בעיות רפואיות והלכתיות של נשים, ללא השתתפותן של גניקולוגיות או של נשים מרצות בכלל. מכון פוע"ה – ("פוריות ורפואה על פי ההלכה") מתמחה במתן ייעוץ, בהכוונה ובסיוע לזוגות עם בעיות גניקולוגיה ופוריות. זהו מכון ציבורי המתוקצב על ידי ממשלת ישראל.

פרופ' יובל ירון ביטל את השתתפותו בכנס. להלן מכתבו:



לכבוד הרב מנחם בורשטיין,



אני מודה לכם על ההזמנה להרצות בכנס פוע"ה אך לא אוכל להופיע בו מהטעמים הבאים:

1. כפי שכתבת בתגובה לתקשורת: בהוראת הרבנים הכנס אמנם יהיה פתוח לגברים ולנשים, אולם הישיבה תהיה בנפרד, ויתר על כן, ובאופן מוצהר – שהמרצים בכנס זה יהיו גברים בלבד. בעת שהסכמתי לתת את הרצאתי לא הייתי מודע להוראה זו, שאם כן – הרי שמלכתחילה לא הייתי נותן את הסכמתי. הגישה שנשים מנועות בעיקרון מלהיות מרצות עומדת בסתירה מוחלטת לערכים עליהם התחנכתי. הקביעה שנשים אינן יכולות להיות מוזמנות כמרצות בכנס לרפואת נשים הינה גם אבסורד מהבחינה המקצועית וגם הדרת נשים במלוא מובן המילה. וזאת דווקא בתחום שבו יש לעמיתותיי – רופאות הנשים והגנטיקאיות – הרבה מה לומר ולתרום, לא פחות מאשר לנו, הגברים.



2. בשיחה שקיימתי היום עם הרב בנימין דוד הוא מסר לי את ההסבר שנתתם לתקשורת ואף הוסיף שרבני העדה החרדית קבעו שרופא שיבטל את השתתפותו בכנס "גמור מבחינתם". אינני יודע למה הכוונה, אך אטול את הסיכון ובלבד שאוכל להישיר מבט לעיניהן של אמי, של אשתי, של בתי, של עמיתותיי למקצוע, של קהל המטופלות ויותר מכול – שאוכל להסתכל בעצמי בראי.
אני משער שדברים אלה יגרמו לכם, למארגי הכנס ולמשתתפיו, עגמת נפש. על כך צר לי באמת. במשך השנים שמחתי לסייע לכם בעצה ובהסבר על מחלות תורשתיות, וכך גם אמשיך לעשות בעתיד, אם תבקשו זאת ממני, לטובת הזוגות שפונים אליכם.


עם זאת, אבקשכם להבין כי יש עוד ציבור בארץ שגם לו יש צווי מצפון וקווים אדומים.

בברכה,




פרופ' יובל ירון

הלוואי שלא הייתי הולכת לשם, מתחרטת על הרגע שהסכמתי . יש דברים שעדיף לא לראות, לא לשמוע ובטח שלא לדעת.
החברים של דימה החליטו לבקר אותו . התקשרו לשם וקיבלו אישור . אמרו שמצבו השתפר , ואפילו שיש סיכוי שישוחרר בעוד מספר ימים, כך שאין מניעה לבקרו.
הביקור תוכנן לפני מספר ימים, וכל פעם נדחה מסיבה אחרת . פעם זה היה חולה, ופעם שניה אירוע חגיגי , והיום סוף סוף כשכולם היו ובהרכב מלא , צצה בעייה חדשה . רכב.
הרכב של אחד במוסך, ולשני אשתו לקחה את הרכב . הגיעו אלי , שאלה בפה , ותחינה בעיניים.
למרות הקרבה הגדולה , והדיסטנס נשבר מזמן. אסור לתת רכב למי שאינו מורשה .
אוף איתכם. למה אלי ? לא מצאתם מישהו אחר ?
את הכי בסדר , התחנפו.
לקקנים, לא עובד עלי .
כולם עסוקים,
ומה איתי ? השולחן מתמוטט מרוב ניירת. תמצאו תירוץ אחר .
את טובה,
קישטה, אל תהרסו לי את המוניטין.
בדרך נעצור ונקנה בורקסים.
או, זה משהו. מול טיעון שכזה . אי אפשר להחזיק מעמד.
יצאנו, נכנסו לרכב . בדרך אספנו את אמא שלו . מתלוצצים ובאווירה של כיף הגענו . פתחנו שולחן . והכל היה 10 עד ש....
הרגשתי יד שנוגעת בי מאחור .
הסתובבתי .
דמות של אדם מבוגר ,עם עיניים כבויות .
אבל משהו מוכר .
מוכר ומפחיד עד אימה .

הקב"ן של החטיבה , לפני שנה נעלם, לא נאמר לנו דבר . חשבנו שנסע לחו"ל , עבר גירושים קשים. והיינו בטוחים שנסע לארץ מולדתו לצרפת, למצוא נחמה.

דווקא הוא, האחרון שהייתי חושבת על כך.

הסתכל, לא אמר דבר . הסתובב והלך, כפוף . נראה פי שניים מגילו האמיתי.
לא אמרתי ליתר דבר .
העליזות כבר עזבה אותי .

יצאנו , בדרך בקושי דיברתי . לא גיליתי לאף אחד.

ועכשיו , מרגישה על הפנים.

הלוואי שלא הייתי יוצאת היום.
הלוואי שלא הייתי מגיעה לשם.
והלוואי שלא הייתי יודעת זאת.