פינת הפנאי - מתחת לחגורה

זהו , עכשיו יש הוכחה רשמית. הוכרזתי קבל עם והמשפחה הפרטית כ"מכשפה".:)))
היום נועד להיות יום עמוס במיוחד לנסיך יש אימון, יש תיגבור למבחן, ויש פגישה חשובה.
וכמובן, שכולם באותה שעה.
הנסיך החליט שעל תיגבור למבחן הוא לא מוותר, ובשום פנים ואופן לא מוכן אפילו לחשוב על ביטול האימון, ובמיוחד שעוד שבועיים יש אליפות הארץ. החליט שיתמרן בין לבין. ילך לתגבור,יחתוך ב6 בערב, יזעיק את "הנהג בוס הפרטי " דהיינו החוקי. ופגישה...לא נורא,יהיה בפעם אחרת.
מאתמול מלחמת גוג ומגוג אצלנו בבית. אני על הפגישה לא מוכנה שיוותר, אימון מסכימה שחשוב. ואת התיגבור ישלים בכוחות עצמו. ואפילו התחייבתי לשבת ולסכם ביחד איתו. גייסתי את בנות השכבה שהתנדבו לסכם עבורו, להעביר במייל, לבוא ולהקריא . וחוץ מלצקת לראשו ממש הכל הכל מוכנות לעשות. (וכמובן שהמניע העיקרי הוא לא השכנוע שלי , אלא מראהו של הנסיך).
ויכוחים,שרובם בפונים . היות ואני לא נמצאת בבית. החוקי מתחפר מעדיף לא לנקוט עמדה. יודע שיחטוף , ולכן בחר את עמדת האו"ם.
התגבור נועד להיות בשעה 4 אחה"צ עד השעה 6. הפגישה בערך שעתיים וכמובן בין 4 ל- 6. והאימון משש וחצי .
משעה 8 בבוקר . התחלתי בשמירה אישית לוחצת. פונים שלי . הודעות מסומסות מבנות השכבה. ונאדה..
אוף, איך יצא לי כזה עקשן , מעניין ממי ירש את זה?
אגרתי כוחות, שמרתי את הבומבה האחרונה לשעה 3 בצהריים. תיכננתי לשוחח עם המחנכת והמורה המקצועית, להסביר להן את השיקולים שלי , ושהן יפעילו עליו לחץ איטי מתון .
והנסיך, גור ערמומי , מכיר את אמאל'ה שלו. כבר הודיע לי בשעה 2 שלא אעז לערב כוחות חוץ. כי אז הקרב לא הוגן. נו...שוין, אז אמר. בקרב זה כמו בקרב מגייסים את כל הכוחות. כל האמצעים כשרים להשגת המטרה.
כמובן שהמתנתי עד הדקה התשעים. תכננתי בשעה 3 להתקשר ...וכך כשיגיע לתגבור , ייאמר לו שניתן לוותר על נוכחותו. ובנות השכבה ופלוס המורה ישלימו לו את החסר.
המתנתי ו....
בדיוק בשנייה בה עמדתי להתקשר ....קיבלתי פון מהנסיך.
הודיע לי חגיגית "את מכשפה". שיעור התגבור בוטל, נדחה למחר .
עכשיו יוצא לפגישה ומשם לאימון.
השתכנע שידי לא היתה בביטול שיעור התגבור, אבל סבור ובטוח שאמאל'ה מחביאה את המטאטא באיזו פינה חשוכה בבית.
חייכתי ,
הבהרתי לנסיך, שאמא היא מכשפה מודרנית ומשתמשת בשואב אבק חדיש.מה שלא סיפרתי שהדבר היחיד שמוחבא בפינה חשוכה בארון זו מזוודת ההפתעות שלי שמכילה שוטים, טנוס ויברטורים, מצבטים, נרות, מחטים ועוד כל מיני צעצועים נחמדים .:)
אבל , מה זה משנה, מה שחשוב שזכיתי להכרה רשמית כ"מכשפה".

נכנסת לכלוב, עוברת על רשימת הקשר. משאירה את האתר פתוח. עוברת לאתר נוסף. או ממשיכה לעבוד. חמש ... עשר ...דקות. מורידה את הכלוב, שוב עוברת על רשימת קשר, ונאדא
גורנישיט , אפס..זירו.
הילד לא פה.
הלך לאיזה סידור. משהו שאי אפשר לדחות או לבטל. נו, מה לעשות...במקום למצוא איזה סאב "נורמלי" מצאתי לי אחד שהוא איש עסקים. באמת ..."דולי יודעת לבחור". 😄
מרגישה ש...פשוט חסר לי. לא תמיד יוצא לנו לדבר, שנינו עסוקים מעל ומעבר. אבל..משתדלים להשאיר את הניק במסינגר או באתר. ומפעם לפעם זורקים איזו הודעה איזה אס אם אס.
מעבירים בדיחה אחד לשני , מלגלגים זה על זו (ובזה שנינו אלופים).
התייעצות קלה. מסר חטוף.
האמת, עכשיו כשחושבת על זה...
אנחנו שואבים כח , מעבירים אנרגיות זה לזו.
כשקשה אז מתייעצים. מתבדחים, מספרים....וכהרף עין המשבר חולף.
ועכשיו..הוא לא פה. נו, קשה לי להודות
אבל
אתה פה חסר לי.
אז...חזור כבר.
נו, חולירע קטן, (ממש קטן) רואה את החיוך הזדוני על השפתים . את העיניים הכי יפות בעולם נפקחות לרווחה. ושומעת את החיוך בקול..מה באמת?
אז, כן באמת.
כאילו שלא יודע. יא חתיכת ...ילדון מגודל.
אתה פה חסר לי.

בעקבות הפיגוע היום. הפיגוע נוצר מעבר לנימוקים וגורמים של "שנאה, מלחמה, מחבלים, עויינות וכו.." דברים שלא נכנסת להם. היתה פה רשלנות פושעת, מחדל חמור שהדעת לא סובלת אותו. ורצוי עכשיו לפני (כמו שכולנו מכירים) שיתחיל גל של פיגועי דריסה, עכשיו לעשות סטופ.
השופל נלקח מאתר בנייה סמוך, אתר של הרכבת הקלה בירושלים.
ופה למעשה נעשו שני לאווים ברורים.
1) אין להתיר כניסת זרים לאתר בנייה .חייבת להיות השגחה, שמירה או כל דבר אחר לפני אתר בנייה. ההשגחה למעשה נועדה על מנת להגן על הנכנסים שלא יפגעו מפסולת בנין, מעגורנים, תעלות וכו'. לוודא שהנכנסים מגיעים עם לבוש הולם לאתר בנייה, נעליים מתאימות, קסדת מגן וכו.
2) איסור מוחלט , להשאיר מפתח ברכב עבודה ממונע, לא בשופל, לא בעגורן, אפילו לא במלגזה . התקנה חוקקה למעשה על מנת למנוע משובת ילדים שיתגנבו וינסו להניע . או כל אדם אחר שאינו בעל רישיון מתאים ובעל מיומנות כמתבקש מעצם היותו בעל רישיון מתאים , להניע את אותו כלי.

דהיינו, לו היתה הקפדה על אותם שני חוקים בסיסים, יתכן וכל הפיגוע היה נמנע.

עצוב לחשוב על זה.

אך , מה שחשוב יותר , הוא להפיק את הלקחים, ללמוד וליישם, על מנת שלא יישנו, ותחזור התופעה

תוספת - מחקירה ראשונית של האירוע עולה כי נהג הטרקטור, בן 30 ממזרח ירושלים ובעל עבר פלילי, עסק בעבודות עפר באתר בנייה ברחוב יפו. מה שמביא אותי למחשבה העגומה , בנוסף לכל מה שכתבתי לעיל ש: על מנת להוציא רשיון לנשק יש להמציא אישור על היעדר רישום פלילי ...אבל , להוציא רשיון על טרקטור (להבדיל מרכב ציבורי) אין צורך בכלום.
נקודה למחשבה..

אי אפשר לאכול את העוגה.
ולהשאירה שלמה.
אי אפשר להוציא מילה
ולהחזירה בחזרה.
אי אפשר לעשות דבר
ואחר כך להצטער.

פשוט
אי אפשר.

קשר אמיתי נבנה על יסודות של אימון . של ביטחון והבנה. הנוסחה המנצחת היא שילוב של הבנה, השלמה הערכה אהבה והכי הכי חשוב.
כבוד
נכון שבסשנים אני קורעת אותו לחתיכות. מקלפת את עורו רצועות רצועות. מפספסת ומנמרת עם הסכין החדה והמשוננת. מצליפה להנאתי, יוצקת שעווה מותכת על הפצעים הפתוחים.
מבצעת חפירות ארכיאולוגית לתוך ישבנו הצר המתוק והסקסי. הכל נעשה בפראות ובחוזקה.
נכון גם שנהנית הנאה אדירה מהשפלות מילוליות. בכלל יש לי אוצר מילים חבלז"י. כל רוכל בשוק יכול ללמוד ממני .
לדוגמה:
שק צואה,
בואש,
טינופת ,
זבל,
סתום,
כלב מסריח.
צואת סוסים.
ועוד...ועוד...הרבה
הדבר הכי כייפי , הכי יפה ושהכי אוהבת.
ברגע שנגמר. הגוף הענק פרוש ברפיון. זרועות מושטות לצדדים , רגלים מתוחות(הוא פשוט ענק ).על העיניים היפות יש מעין דוק של לחלוחית. מבחינה בתחילת הספייס הדוהר.
ואז...
מטפלת בפצעים, חובשת, מרגיעה . מלטפת , מנשקת ,מרגיעה ומנחמת.
אוספת אלי, מחבקת חזק.
מביטה על התופעה המופלאה הזו.
על הנכס המתוק .
ויודעת
שהוא
שלי.

שלי לחלוטין, ללא מורא, ללא סייגים. נותן ומעניק את גופו בשלמות עד הסוף.

ו...גם הוא יודע...

שאני
שלו.

אנחנו יכולים לריב, להתווכח. לא לדבר, להתעלם זה מזה.לפצוע במילים קשות. להתאכזר זה לזה.

אבל...חייבים זה את זה.

....

הושגו תוצאות מעולות. בעוד חודש אליפות הארץ .

השעה 6 בבוקר, מזנקת מהמיטה. במהירות למטה . כוס תה, 2 פרוסות עוגת בראוניס. מניחה על הצלחת שהוא אוהב. מפית מקופלת. וספל חלב עם דגני בוקר. מניחה על השולחן. עוד כמה דקות ירד יורש העצר , יאכל. יארגן את התיק . ואקפיץ אותו למקום ריכוז ההסעה.
עד שירד, מגיחה החוצה , פותחת את הממטרות. מתחמקת בזריזות מהמתזים. חוזרת הביתה.
שם כבר נמצא הפרעוש בולס את ארוחת הבוקר. מסכנון קטן , לפני תחרות אסור מנות גדולות. נצמדת לתפריט של התזונאי. מנחמת את עצמי ואותו גם יחד. שבקפיטריה יש ארוחת צהרים חבלזית. וליתר ביטחון גם יש כמה כריכים וחטיפים לדרך חזרה. בכלל, אם מדברים על הדרך חזרה. המיניבוס מזכיר מזללה נוסעת. כל הנבחרת בולסת. טורפת, זוללת.
כולם רתוקים לתפריט קפדני , אשר מותר לחרוג ממנו רק לאחר תחרות. ואז....כמויות המזון במיניבוס , יכולות לכלכל ברווחה יחסית 5 משפחות ממוצעות במשך שבוע ימים לפחות.
ממש לא ייאמן , כמויות המזון שהנסיך וחבריו מסוגלים להכניס. איך הם עדיין נשארים רזים וחטובים לאלוהים הפתרונים.
מתיישבת לידו, לוגמת את הנס קפה מחלב מלא. מכרסמת עוגיה.
שיחת מוטיבציה , לא שזקוק לזה במיוחד. הוא נלהב , עירני . מספר לי על המשחים בהם הוא אמור להשתתף. מתכננים בפעם המאה את מחנה האימונים שאליו עתיד לצאת בחודש הבא. מספר לי על המסיבה אתמול. נהנה עד הגג,,,ועוד פגש מישהי..תיאם איתה למחר .
מארגנת לו את הכריכים, ביסלי, במבה, 2 חטיפי אנרג'י. 2 בקבוקי שתייה.
בדיקת ציוד אחרונה. ולדרך.
מתמקם לידי, חוגר את חגורת הבטיחות. התיק מוטל לאחור . תיק...ממש הגדרה מדוייקת. צמידן יותר מתאים. ים של ציוד . 2 משקפות, 2 בגדי ים, 2 מגבות (חייבים תמיד להצטייד בעוד זוג ספייר למקרה ביטחון).. חלוק , שמפו, קרוייטר. מקדם הגנה . בגדים להחלפה. קפקפים. ו...הרבה הרבה אוכל :).
אמא, את מחכה עד שההסעה יוצאת. נכון?
ברור , ומה ? וכי חשבת אחרת.
שאני אוותר על הטקס הקבוע? בחיים לא.
מגיעים, כולם כבר מחכים. נגשת לחטוף שיחה עם המאמן. מוודאה שעת חזרה צפויה. וכמו כל יידשע מאמא טיפוסית. מבררת היכן אוכלים צהרים. ושלא ישכח להזכיר להם שחייבים לשתות.
הנסיך נבוך, מסמיק. לא נעים לו. ניגש אלינו.
נו, אמא די . אני כבר ילד גדול.
גדול? בחיי שכן. המאמן שמלווה אותו כבר הרבה שנים. פעם הנסיך הגיע לו עד המותניים. והיום ...לא יאומן , הם באותו גובה. שניהם מיתמרים מעלי. מביטים כלפי מטה ומחייכים לעומתי.
איך צמחת לי במהירות שכזו? מתי הספקת?
המאמן מרכז את הנבחרת סביבו. כולם נמצאים .
מפטיר , זזנו..
להגיד ביי , ולדרך.
טקס ראשון.
מחבקים לצד ימין, מחבקים לצד שמאל. מחבקים באמצע.
נשיקה בלחי ימין, נשיקה בלחי שמאל. נשיקה על המצח.
עולה להסעה.
מתיישב ליד החלון.
בגלל המיזוג החלון סגור. אבל לא נורא.
נצמד לזגוגית.
ההסעה מתחילה לזוז.
ו...החלפת נשיקות באוויר מתבצעת.
עד...שהמיניבוס נעלם.
ואז...הפון הראשון..
השני יהיה לפני המשחה הראשון.
השלישי אחרי המשחה.
וכך הלאה.
כשהכל מסתיים, שוב פון. עולים למיניבוס פון.עידכון.
אז מניחה לו לנפשו. יודעת שמתחילה ה"זלילה הגדולה".
ופון אחרון..חמש דקות מהבית.
חמש דקות מהחיבוק .
נו...יאללה שיגיע כבר.
מתגעגעת כבר .

לנסיך יש מחר , בעצם היום בעוד מספר שעות תחרות שחייה. איתרע המזל וגם לחבר יש מסיבת יום הולדת, ולא סתם חבר , אלא החבר הכי טוב.
מה עושים?
הלך להתייעץ עם החוקי. ברור, ומה? הרי את תשובתי הוא כבר יודע. העכברוש יודע בדיוק למי לפנות.
החוקי מצא פשרה, בכלל הוא אלוף הפשרות. לך למסיבה ואל תישאר עד מאוחר. מקסימום בשעה 12 , תהיה כבר בבית. וכך יהיה לך גם מסיבה , שפשוט לא יכול להחמיץ, כי של החבר הכי טוב. וגם תספיק לנמנם מעט לפני התחרות. ואם נוסיף את הנמנום בהסעה לוינגייט אז מסתדר.
אחרי ארוחת ערב, מקולח רענן מדיף ריח נפלא. שם פעמיו החוצה.
אבל...
משמעת או לא משמעת. יודע שבלי מנה ממני לא יעבור. ועדיף עכשיו ולא אחר כך. כי גודל המנה עומד ביחס ישר למרחק מהאירוע. ככל שמתרחק אז...הכעס גובר.
בא , השפיל ראש.
ניסה את הטקטיקה הידועה של חיוך מתוק , נשיקה בלחי וחיבוק.
לא הלך.
כועסת.
נו , אם לא זה. אז מנסים שיטה נוספת.
העכברוש אלוף השיטות.
אמא, יודע שכועסת (מה אתה אומר?) אבל תביני , חבר הכי טוב. את זוכרת ביום ההולדת שלי,אני בכלל הייתי התחרות , והוא עשה הכל. הגעתי הכל היה מוכן. כמה עזר וטרח ועשה, אז...לא יכול לאכזב אותו .
לא הולך, כועסת.
נו, מוצא אחרון. שיטת ההגיון הצרוף.
התאמנתי בבוקר, אימון נוסף ב6 בערב היה. נחתי . אחזור מוקדם. מבטיח לך , יהיה בסדר .
מתאמץ, מתחנחן כולו , מביטה ומבינה שבאמת איכפת לו, הפרעוש לא שחושש ממני, אבל לא אוהב שאמא מצוברחת.
אם כך, הגיע הזמן להעביר מעט מהתובנות האישיות של אמא.
ילד, תקשיב. כאשר יש לך משימה, אז לא עושים כמעט, בערך, לא בצד ולא על יד. נותנים את המקסימום. משקיעים את הכל. מהסיבה הפשוטה , לא להרגיש חרא בסוף, שאולי יכולתי לתת יותר, אולי אם...? ואולי ...ואולי...? הבנת? שתבין, לא איכפת לי מה התוצאה שתביא, לא מעניין אותי אם תשבור שיא, וממש לא מזיז לי עוד גביע או פחות גביע. הדבר היחיד שרוצה לדעת , שעשית את המקסימום. שבסוף התחרות תהיה תשוש ...ומרוצה. כי נתת את הכל. ולא רק בתחרות, בכל דבר בחיים. הדבר החשוב ביותר , הוא לעשות הכל, ללכת לקראת המשימה. ואז...ממש לא משנה התוצאה. מה שחשוב זו ההרגשה האישית שלך. כי האכזבה שמא לא השקעת את כל מה שיכול. שמא לא כל הפוטנציאל שלך בא לידי מימוש. האכזבה הזו , זו התחושה הכי מחורבנת בעולם.
הקשיב. הפנים. עשה את הפשרה שלו. בשעה 11 וחצי אני בבית. אמאל'ה שלי , את הכי צודקת בעולם. ואני אוהב אותך הכי בעולם.
יצא , כמובן בריצה. לפעמים נדמה לי שאין אצלו מצב ביניים של הליכה. או עמידה או ריצה :).
ו....בול! 11 וחצי הפרעוש התייצב בבית, אפ למיטה , כיבוי אורות.
פשושון קטן של אמא, אלה הם החיים. אין מה לעשות.שמחה וגאה בו.
מאחלת לו בהצלחה מחר .

בא לי , להטילך בפראות על שולחן עץ חשוף. לאזוק את ידייך ורגלייך באזיקי פלדה לוחצים. לאספם ביחד ולחבר בשלשלת לטבעת מתכת בתקרה. רוצה שגופך יהיה מתוח כלפי מעלה, ישבנך מופנה ומוגבה לכיווני.
לחסום את פייך , לא בגאג אלא בפלסטר עבה ומתוח.
לתקוע דילדו ענק בישבנך, ללא חומר סיכוך.
לא באיטיות אלא בתנועה חדה , מהירה וכואבת.
לעבור עם סכין חדה ומשוננת לכל אורך הזרועות המתוחות מעלה. על הכתפיים הרחבות. הגב הזקור. על הרגליים הארוכות.
להצמיד את הביצים בתפירה מדוקדקת.
להצליף על העור המדמם .
לטפטף שעווה רותחת על הפצעים הפתוחים.
בא לי ..

התעוררתי הבוקר לעוד יום של עבודה, כמו תמיד. אך הפעם שונה מהרגיל. חשה מוטרדת. הרגשה לא נעימה. ויודעת על מה ולמה?.
יש מספר חוקי ברזל שאסור לסטות מהם.
לדוגמה:
1) לא לשפוט בחופזה.
2) לא לתת לכעס להשפיע על החלטה.
3) ברגע שהגעת להחלטה . אז לדבוק בה.
4) לעולם לא ליצור קשר במסגרת העבודה.
ועוד...
יש עוד כמה , בהזדמנות ארכז אותם.
הסעיפים שלעיל צויינו מתוך כוונה מפורשת.
עברתי על כולם..וכולם קשורים למקרה אחד ויחיד.
וצחוק הגורל...חוזרים אלי כבומרנג.
הצידוק היחיד ודיי צולע שמוצא להגנתי , כי חל מזמן. (אבל אין פה חוק התיישנות).
ובמה דברים אמורים?
לפני כ-8 שנים , בתחילת העבודה הנוכחית שלי . התחלנו בעבודה ביחד. ומטבע הדברים שהתקרבנו זה לזה. תרמה לכך העובדה שבמסגרת העבודה שלי , יש מנהג ש"בשר טרי צריך לטחון".
ושנינו נאבקנו על מקומנו .ו...שרדנו.
בלילות ארוכים של משמרות אינסופיות. אחד סיפר לשני את לבטיו. מאווי נפשו. כמוסות ונצורות.
אני אומנם דיי מאופקת ולא חשפתי הכל. שנים של משמעת לא נמוגות.
אך, לא התאפקתי מהבלעת חיוך כמוס, כאשר סיפר לי הגבר האיתן והחסון על חלומו הכמוס, על רצונו , ועל משאלת ליבו להיות "עבד" . עבד סורר ומורד , אשר העיז לחטוא , להמרות את פיי גבירתו וכעת נענש בחומרה.
סיפר לי זאת בעיניים נוצצות.
ואני....? אולי בגלל שזמן רב בגלל המשמרות בתחילת העבודה, הייתי חשווכת סשן טוב וחזק. או עצם הקירבה הפתאומים ל"אחי בגורל". או האווירה הקסומה של לילה חשוך ואפל במשמרת סוחטת ומעייפת.
הבטחתי ש...בהיותי נשמה טובה, ותוך דאגה כנה לחברי למשמרת . אגשים את חלומו . לא כעת, בכל זאת נמצאים במשמרת ובמסגרת העבודה. אך...בתום המשמרת, על חשבון שעות השינה המצומצמות שלנו. נתמקם באיזה צימר נחמד. נעשה, נסיים ונחזור למשמרת הבאה.
********* על הסשן ההוא , אספר בפעם אחרת בפרוטרוט*********
וכך היה, הגענו לצימר , הבאתי איתי מבעוד מועד את "מזוודת הקסמים". אולי התפלא , אך לא הראה זאת. כאשר הקמתי צלב לתפארת , קשרתיו בידים מיומנות. ובתאווה חסרת מצרים התחלתי להצליף תוך סינון דברי כיבושים. נאצות וגידופים מיטב הג'ורה שלי.
פליאתו הרקיעה לשחקים כאשר הגינס וחולצת הטי הוחלפו למכנס עור צמוד, מגפים גבוהות עקב דק. וחולצה שחורה .
לא הפטיר מילה. (בעצם לא מפליא, פיו היה חסום).
הוענקה לו מילת ותנועת ביטחון. היות ופיו היה חסום. כאשר מטלטל ראשו פעמיים רצופות שמאלה וימינה..."המשחק נגמר" (משחק, וואלה שם נחמד).
הסשן היה סוער , חזק ...הכיל את כל הסממנים. הצלפות , שעווה, בעיטות , חתכים...והיות ולא הובעה מילת או תנועת הביטחון גם ביתוק וקריעת ישבנו הענוג. (כן, בפעם הראשונה).
בהתחלה סוכם כי יהיה חד פעמי , ולא כך היה...היה עוד פעם אחת ..ולמרות תחנוניו והפצרותיו לא הסכמתי לעוד פעם.
לאחר מכן, למזלי ואולי גם למזלו ..כל אחד הלך לדרכו. הוא נשלח מעבר לים.
ניסה להמשיך את הקשר, שלח מיילים.טלפונים,
ידעתי , כיצד להסב את השיחה לפסי עבודה. התחמקתי...

וביום שני הוא מגיע לישיבת עבודה.שנינו באותה עמדה. ונשב באותו שולחן.
החלטתי נחושה לא לגלוש , להישאר במישור של חברים לעבודה.
יודעת גם שאצליח בכך.