Raw Ethnography

מעולם לא נפגשנו. אין לי מושג איך היא נראית, או נשמעת. לא אכפת לה איך אני נראה. 

היא הבלוג הראשון שעקבתי אחריו. היא האדם הראשון שגרם לי להבין שיש פה גם אנשים שווים. 

היא הצ'אט-פרטנר, ומכאן גם החברת-כלוב, הראשונה שלי. היא הציעה לי את הניק שלי בכלוב, ואימצתי.

היחסים שלה עם הפרטנר הם אמנות בעיני. כך גם כתיבתה שמספקת הצצה על המתרחש בחייהם.

שנינו חובבים את אותו שחקן טניס, ששימח אותה הלילה, מאוד. ואני הרגע גיליתי, ושמחתי בשבילה, מאוד.

נתראה בשבוע הבא בפלאשינג מדו'ז בניו יורק סיטי, דארלינג. אולי הפעם אקנה גם לך כובע מצחיה לבן כזה, יפה, עם הלוגו. 

אף פעם לא חשבתי או שאלתי... הצעצוע אוהב טניס???

}{

אחרי גל חום מאסיבי של 36-37 מעלות, שמיים מסנוורים ומדרכות לוהטות, הגיעו קבוצות של ענני סטרטוקומולוס ואלטוסטרטוס שצבעו את האופק באפור כהה. הטיפות החלו לשטוף את העיר ונראה שהוקל למדרכות. הטיפות הפכו לגשם, שהפך למבול של ממש. המדרכות שוב הביעו מורת רוח, עת שהוצפו בנהרות של מים בשלהי יוני, בתוספת שיירת מכוניות ארוכה שהפכה את סלוניקי לכמה רגעים לקהיר.

וכאילו רוחם של כל היהודים שחיו פה פעם מרחפת כפאנטום מעל פני עיר הנמל, השבת הביאה איתה רגיעה בחום ורגיעה בגשם. הכל שקט, המים שטוחים כמו פלטה, הציפורים מצייצות להן במקהלה והשמיים שוב כחולים-עמוקים כסוג של פשרה בין הצהוב הבוהק לאפור האפלולי. מעולם לא ממש התחברתי ליהודותי, אבל עם כניסת השבת אני באמת מרגיש את הפאנטום של כל אלו שהיו כאן, בהמוניהם, ואינם עוד. בכל זאת, זהו הנמל היחיד בעולם שהושבת במהלך השבת, עקב הרוב היהודי ששרר בעיר אחרי גירוש ספרד ועד לשתי מלחמות עולם.

אבל מה לנו ולמלחמה. שלום של שבת, שבת של שלום.

שמישהו יספר למדרכות שעוד רגע קט מתחיל פה סוף-שבוע גאווה בעיר. מסיבת רחוב הלילה, מצעד מחר. אולי עכשיו אני מבין למה מדובר בעיר תאומה של תל-אביב וסן פרנסיסקו.

מיאסו.

ההתרגשות. הפרפרים. הציפייה. החיוך. הריקוד. השמחה. השחרור. הצמרמורת. העונג. האהבה.

הפנטזיות.

הפחדים. הטראומות. העצבים. הפגיעה. התסכול. העלבון. הדמעות. העצב. הבדידות. המחשבות. הלופים.

הסיוטים.

ברגע אחד של קתרזיס, עוצם עיניים ומרגיש את הכל ביחד. חזק.

לא מתחרט על כלום. לא מצטער (כמעט) על כלום. לא הייתי מוותר על כלום.

אני אוהב להרגיש חזק.

רגעים בהם אני מרגיש קצת סוטה:

מרפד את הבטן, לוקח רטלין כדי לעבוד היטב כמה שעות. מחכה שיעלה ובינתיים שולח יד למטה ומלטף. מפה לשם מתחיל לאונן. גומר אחרי שעתיים. מלטף שוב. מאונן שוב. גומר אחרי שעה ומשהו. נרדם. מתעורר. "אופס"...

All I need's a little time
To get behind the sun and cast my weight
All I need's a piece of this mind
I can celebrate
All in all there's something to give
All in all there's something to do
All in all there's something to live
With you
With you

All I need's a little sign
To get behind the sun and cast this weight of mine
All I need's a place to find
And there I'll celebrate
All in all there's something to give
All in all there's something to do
All in all there's something to live
With you
With you

All I need

מי מאיתנו לא מכיר את Suicide Girls. ה-בית של הפריקיות, השרוטות, הסטלניות, המקועקעות והמחוררות.

רק מה, איכשהו התגלגלתי לאתר שלהן, שם צפיתי במעין סרטון פרומו-פורנו שמסביר מי הן ומה הן. אח"כ צפיתי בכמה עשרות תמונות מהגלרייה. 

תרגום מהיר של הנאמר בסרטון, כשברקע הבחורות "ההתאבדותיות" הלוהטות עושות פוזות בעירום:
"נמאס לכן מההגדרה המקובלת של יופי? אנו ב-suicide girls מחויבות לחגיגה של נשים סקסיות ומדהימות, שלא עונות להגדרות והדרישות של החברה [...] אנחנו לא מנסות להיות כמו כולן... אנשים חושבים שאנחנו מוזרות, דפוקות ויצורות, אבל אנחנו חושבות שזה מה שעושה אותנו יפות. ביחד, אנחנו אוסף הבחורות הכי סקסיות ומסוכנות שאי פעם היה!"

אז איפה הבעיה? למה לא שמתי את הלינק לאתר ב"לינקים המועדפים"? 

מבט נוסף על הסרטון והתמונות גילה לי כמה דברים - לא ראיתי אף שחורה, אף מלאה\שמנה... ואני שואל - למה? רק לבנות ורזות יכולות להרגיש סקסיות על אף השונות החברתית שלהן? ואיפה בעצם מתבטאת אותה שונות חברתית שכה נחגגת באתר, בכמה קעקועים או בפירסינגים? בעירום? להפך, ללבנות יפהפיות ורזות יש בעיניי פריבילגיה הרבה יותר גדולה "לסטות מהנורמה", לעומת כאלו שבאופן א-פריורי מקבלות מבט מדיר - למשל, שחורות, מלאות, או קבוצות שוליות אחרות.

קצת מגוחך בעיני שמדובר באתר על מיאוס בהגדרת מודל היופי, אבל באותה עת משעתקים אותו באמצעים אחרים. "לא מנסות להיות כמו כולן"? נכון במובן מסוים, אבל גם שגוי במובנים אחרים. וחבל. איפה ה"ביחד" שהובטח? 
אי אפשר להציג את עצמך כסוטה, במובן הליטראלי של המילה, כלומר בשוליים, נושא בסטיגמות על הכתפיים - ובד בבד לשים אחרים\ות בשוליים, כאלו שזקוקים בדיוק לכוח הזה. הגיוני שאין שם אף אישה שחורה? הגיוני שאין אף אחת עם ציצים נפולים? לא נראה לי...
לי אישית מפריע שכל ה-suicide girls (הבאמת מדהימות), כולן לבנות, רזות, יפהפיות ומהממות עם ציצי עומד ותחת קטן. ממש מפספס את הנקודה בעיניי, וחבל.
מצד שני, כמובן שאינני מופתע. לא סתם הסרטון מסתיים במילות גאווה על כמות העוקבים, הגולשים, המנויים... "יותר מפלייבוי". מעניין למה...

וואו, שנתיים, באמת?

בתקופה האחרונה גיליתי והתחברתי לכמה קלישאות מוכרות. כעת אפשר לצרף את "איך הזמן טס", לדברים כמו "אהבה זה כואב", "מה שצריך לקרות יקרה", "הזמן יעשה את שלו" וכיוצא באלה.

הרבה קרה בשנתיים האלה.

והנני, שוב, כאן.

אולי הפעם באמת אחייה את הבלוג, הרי זה תמיד הרגיש כמו קצת פספוס. אדם שמתפרנס מכתיבה כמעט עשור וכל כך נהנה מבלוגים של אחרים, מדוע לא לנסות לחלוק קצת, ולגלגל מילים וחוויות לטקסט דרך נקישת אצבעות על המקלדת?

שיהיה בהצלחה.

חורף חמים לכולם <3

ניסיון נוסף, והפעם זה על אמת.

שיהיה אביב מקסים לכולם <3