בדקות הראשונות הוא פשוט היה על הרצפה, מחבק לי את השוקיים והירכיים, נשען, מלטף, נאחז. זה הרגיש כאילו הוא מנסה להזכיר לעצמו איך אני מרגישה ומריחה, או את המקום שלו.
כשהספיק לנו החלטתי להזכיר לו עוד קצת מהמקום שלו ונתתי לו לבחור עם מה אצליף בו את מספר הימים שלא נפגשנו (60), עם הקיין או הגומי, הוא בחר חצי חצי.
הגומי חדש לו וכואב מאוד, את הקיין הוא מכיר ושונא. הוא ספג יפה את ה-60, מאוד יפה.
ואז החלטתי להמשיך, רציתי עוד להכאיב, עוד מהאיפשור שלו. הוא ביקש שאפסיק והמשכתי והוא נתן עוד ועוד. כל הפוגה, קצרה, התיישבתי קרוב קרוב אליו, נתתי לו להרגיש אותי, להרגע קצת.
הקיין והגומי, על הישבן, הירכיים, כפות הרגליים. הם כל כך מכאיבים ואני כל כך נהנית. הוא זז מתחתיהם, מבקש די, משמיע קולות כאב ואז מגיע הרגע שמגיע כל פעם שכואב לו יותר מדי, הוא באמת רוצה שאפסיק, אבל באמת רוצה לתת לי עוד. והוא מנתק את עצמו. הוא שוכב שם, חסר תגובה, כאילו לא מרגיש. הוא לא זז, הפנים שלו קפואות, הוא לא מגיב, כמו להכות בבובה, רק אחת עם רצון לתת לי הכל.
ואני ממשיכה עוד ועוד, מצליפה יותר, מכאיבה יותר.
עד שאני מחליטה שהספיק לו. הוא הרי החליט לפני זה, שיספיק לו כשאני אחליט.
אחר כך המשכנו עוד.
לפני 4 שנים. 25 בנובמבר 2020 בשעה 0:47
