half-way contempt

אני אוהבת את הלבד שלי, מאוד. אם לא היה לי לבד לא הייתי מצליחה לגדל את עצמי, לקדם, לפתור דברים, לגלות דברים.
בכל יום יש לי לבד, כשהוא בעבודה, כשאני יוצאת עם עצמי, כשאני רצה. לפעמים הלבד שלי מתעצם וכבר למדתי על עצמי שאלו התקופות בהן אני תמיד אשנה משהו, אטע רעיון חדש בראש שלי.
הוא טס ביום רביעי האחרון ולמרות שהבטחתי לו שחמישה ימים אני חוגגת את העובדה שאני לבד ורק אחר כך אתחיל להתגעגע אתמול הוא כבר היה ממש חסר. אני לא מצליחה שלא לחשוב כמה עוד מתגעגעות אליו וכמה הייתי רוצה שהן תחלוקנה את זה איתי (אבל גם הוא וגם הן פחדניות (: ).
מדהים אותי, אדם לא זוגי שכמוני, כמה הוא הפך להיות חלק ממני, כמה הוא ניכס חלקים ממני אליו. מדהים אותי יותר כמה חופש זה נותן וכמה בדיוק בגלל זה אני רק רוצה יותר.
לצאת לריצה עם אזניות מנתקות, בחמש וחצי בבוקר, כשהעולם ישן והוא ביבשת אחרת נתן לי בוסט של לבד לחצי שעה.
אני אוהבת את הלבד שלי, שיחזור כבר.