"תזמין חדר לתשע בבוקר", כתבתי לו, "חשוב לי שתהיה שם כורסא". ידעתי שהוא יחייך כשהוא יקרא את ההודעה. הוא אוהב שאני יושבת וצופה בו.
כשדפקתי על הדלת הוא ענה ב"רגע" נרגש. אני אוהבת את השניות האלה, אני מחוץ לדלת, מחכה, יודעת שהוא עושה סידורים אחרונים. והוא בצד השני, עוטה על עצמו את כיסוי העיניים ומוודא שהוא זקור מספיק בשבילי.
כשאני נכנסת אני מרגישה אותו מביט בי למרות הכיסוי וזה מבט מלא רגש וחשש. אני אומרת שלום קצר ונכנסת לחדר, מעבירה יד מרפרפת על הזין המספיק זקור שלו והוא נרעד ופולט אנחה קטנה.
אני מתיישבת על הכורסא ומסתכלת עליו. לאט לאט העמידה הבטוחה שלו משתנה, הכתפיים יורדות מעט, הרגליים זזות באי שקט, הראש זז מצד לצד. לאחר דקות ארוכות אני אומרת "בוא" קצר והוא מתחיל לחפש את דרכו אלי עם כיסוי עיניים בחדר לא מוכר. הוא נתקל בדברים ואני מצחקקת, החיוך שלי גדל כשהוא אומר "אני מרגיש מטופש".
אני אומרת לו לעצור וניגשת אליו. מספיק שאומר "למטה" והוא יורד לברכיים, אני מניחה יד על הראש שלו ואומרת לו שפשוט יצמד אלי וככה נגיע בחזרה לכורסא.
הוא חובק את הרגל שלי ואני מרגישה את הזקפה שלו רועדת, מתחככת בי. זאת דרך מאוד קצרה, מהדלת לכורסא וכשאני ממקמת אותו מולה ומתיישבת הוא אומר "חבל שלא הזמנתי חדר גדול יותר, ארמון, הייתי רוצה להצמד אליך עוד".
"תאונן" אני אומרת והוא שולח יד לזין שלו. תוך כדי ליטופים ארוכים הוא מבקש ממני לדבר, אולי לגעת, לשמוע אותי. אני שותקת והוא ממשיך. הוא מתחיל ללהג על דברים שהוא רוצה לעשות איתי, בשבילי והמגע שלו הופך אינטנסיבי יותר. "לאט", אני אומרת, "ובלי לדבר". קשה לו בלי לדבר, המבוכה משתלטת עליו.
הוא מאט את הקצב ושותק. אני יושבת וצופה. רואה את התסכול על השפתיים שלו, רואה איך החזה עולה ויורד קצת יותר מהר כשהגירוי שלו עולה, רואה טיפות ראשונה יוצאות ממנו.
אני מבקשת ממנו לאונן מהר יותר ומניחה את כף הרגל שלי על הפנים שלו. הוא נבהל מהמגע הפתאומי ולא לגמרי מבין מה לעשות, אין לו פוטפטיש כך שהאינסטינקט לנשק לא קיים. אני אומרת לו שפשוט נעים לי ככה, שיוציא לשון וזהו. אני רוצה להרגיש אותה על כף הרגל שלי אבל שלא ילקק.
אני מתארת לו אותו. גבר על הברכיים עם כף רגל על הפנים. הלשון שלו בחוץ והוא מתחיל לרייר, הרוק שלו זולג לו על החזה ובין הרגליים שלו, על השטיח, רואים טיפות קטנות של פרה-קאם.
הוא מאונן מהר יותר, הנשימות שלו מתקצרות ואני מורידה את הרגל מהפנים."תחזירי", הוא אומר, "בבקשה?" אני שותקת והוא מאונן מהר יותר.
הוא מרוכז בעצמו ואני רואה את האורגזמה נבנית, אני קמה בשקט ונעמדת ליד הדלת, צופה בו מתקרב לקצה.
"אני יכול? בבקשה?" ואני לא עונה.
"מותר לי לגמור? את מרשה?"
אני עונה "כן, יכול. ביי". ואני תוהה אם הוא פלט ממש בשנייה שטרקתי את הדלת מאחורי או שההבנה שיצאתי הרגה את הרגע.
לפני 7 שנים. 24 ביוני 2016 בשעה 7:59
