אני תמיד מקשיבה יותר בפעם הראשונה. לא למילים, לגוף.
אני מקשיבה לרעש שהגוף עושה כשיורדים לברכיים, לנשימה שמשתנה כשאני נוגעת.
אני מקשיבה לחיוך הנבוך כשאני מסבירה למה אני מצפה ולאינטונציה שמתרככת כשעונים לי.
אני מקשיבה לאוויר שנלקח בשנייה לפני שהלשון פוגשת את כף הרגל ולאיך שהוא יוצא, ברגע שהיא נוגעת.
אני מקשיבה לחיכוך של העור ולשינוי הקצב כשבודקים מה נעים לי יותר.
אני מקשיבה לנשימה שקצת נרגעת כששוקעים ברגע ולאיך שהיא מואצת כשמגיעים לירך.
אני מקשיבה לשאיפות האוויר, לנסיון להריח, לאסוף כל רמז על גירוי.
אני מקשיבה לריצוי כששואלים אותי אם אני אוהבת כשעושים משהו מסויים, לרצון ללמוד איך להיות מספיק טוב.
אני מקשיבה לגרגורים של הנאה, של ריגוש מלגעת, מלהיות.
אני מקשיבה לנשימה שנעתקת ממש לפני שהלשון מרגישה את הרטיבות שלי ולאוויר שנכנס דרך האף, להריח.
אני מקשיבה עד שאני שוקעת בהנאה שלי, מתעלמת מכך שיש מישהו להקשיב לו באותו הרגע.
אני עוצמת עיניים ואוזניים בידיעה שהלשון שלמטה מקשיבה לי, במקביל.
