החיים כשמגדלים תינוק מפלסטיק

"את מציבה את האיקס כאן, מעבירה את זה לשם ואז זה הופך, זה מינוס זה פלוס זה, ואז עושים אינטגרל על כל אלה ואת מגלה את השטח", הבחור הברונטי השדוף מקשקש לי על המחברת בחצים וסימנים,
"אני לא מבינה", אני אומרת. הוא ממשיך לקשקש ולצייר על המחברת בחצים וסימנים עד שאני מגבירה את הקול ואומרת לו, "מה זה יעזור לי בחיים החרא הזה? אני נכשלת וזהו",
הוא שותק.

"פה אתה אמור להגיד, 'לאאאאאאאא את לא תיכשלי! את יכולה תאמיני בעצמך יש לך פוטנציאל', לא?", הוא עוזב את העט ונשען אחורה,
הוא שם את שתי הידיים על הברכיים ואומר לי,
"את באמת תכשלי", הוא מעביר דף בספר ומתחיל להעתיק תרגיל חדש. "סליחה?"
"יש לך אטיטוד פתטי כזה של מרדנית מטומטמת שחושבת שברגע שהיא רק תרצה כל העולם ישתלשל לה לכיס, ועד שלא תתבגרי ותביני שהעולם מתקדם, והבגרויות מקבלות ציונים גם בלי שתרצי, את רק תכשלי. ולא רק במתמטיקה, אלא בהכל. אבל אני לא הולך לשכנע אותך, יש לי אחות מטומטמת כמוך בבית וזה מספיק לי, לא אכפת לי ממך. אני כאן, עושה את מה שאני צריכה בשביל האקסטרא קרדיט וחוזר לתואר שלי." הרצף הוורבאלי הזה נשפך מהפה שלו אל תוך החלל ומכה בי המומה. "שנעבור למעגל?", הוא מסתכל עליי בתמימות כאילו לא קטל את כל העתיד שלי לפני כמה שניות.

"אני לא גרועה במתמטיקה",
הוא מסתכל עליי, "חננה, אל תתחילי, יש הרבה דברים שאפשר לעשות בלי מתמטיקה...את יכולה....לנקות רחובות... ואת יכולה לכתוב ספר, לא על מתמטיקה ואת יכולה..." הוא מחייך לעצמו חיוך זחוח בזמן שהוא פותר עוד תרגיל להנאתו,
אני חוטפת את העט ואומרת, "את זה שמים כאן וזה כאן, זה ועוד זה שווה זה, מציבים את זה כאן הופכים את זה לזה, מציבים במשוואה, מחשבים את המיתר הזה והזה, עושים פיתגורס והנה".

הוא שתק, ואז הסתכל על התשובה, "מה כתוב פה?" הוא שואל אותי, "זה הY שלי",
"ככה את כותבת Y?" אני שותקת, "זה נכון" הוא אומר.
"ברור שזה נכון" אני אומרת תוך כדי שאני סוגרת את הספר והמחברת ודוחפת אותם לתיק, אני לא אומרת דבר נוסף והולכת לכיוון הדלת, שלחתי יד לכיוון הידית כשהוא נדחף ביני לבין הדלת ואמר, "אני מצטער",
"אתה לא" אמרתי, ופתחתי את הדלת, "חננה אני מצטער, באמת...לא התכוונתי ל.." עצרתי אותו ואמרתי, "אני צריכה לעשן",
יצאתי מהדלת והלכתי כמה שניות בדממה עד שהוא הופיע לידי וביקש לבוא איתי. "אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אני לא מבטיחה להיות נחמדה".

הלכנו ולא החלפנו מילה, טיפסתי על השער בקלילות שרק שלוש שנים במקום הזה יכולות לקנות לך והתיישבתי שעונה על הקיר, הדלקתי סיגריה ושאפתי אותה אל הריאות שלי בקצב.
המוזיקה מהאוזניות שלי הייתה שקטה והסתכלתי על המתרגל מתמודד עם הגדר הזו. הוא הסתכל עליה קצת וברגע שמצא את שיטת הפעולה שלו זה לקח כמה דקות עד שהוא היה לידי.

"אני באמת מצטער", הוא אמר, מתנשף קצת.
"אתה לא באמת מצטער", אמרתי, "ואני לא באמת נפגעתי. סתם הייתי צריכה סיגריה".
"אם את טובה במתמטיקה אז למה עשית את כל זה?" הוא אמר הסתכלתי עליו קצת ושתקתי. "את יכולה לקבל מתרגל גם בלי להיכשל, את יודעת."
שתקתי קצת ואמרתי. "עכשיו אתה אומר לי את זה?!?!?!" התרעמתי, קמתי והתהלכתי בעצבנות, שאפתי את הסיגריה ובהיתי מבט כועס באריחי המדרכה.

הוא צחק, "את באמת כועסת?", שתקתי. הוא קם ואמר, "טוב, אני הולך. יש לי שיעור. אבל רק שתדעי שאני באמת מצטער". הוא התקרב אליי,
והיד שלי נחתה על הלחי שלו בדיוק כשהוא התכוון ללכת. "מה? בשביל מה זה היה?",
"אתה לא באמת מצטער?"
התקרבתי אליו ונישקתי אותו. "אני רוצה אותך", הוא צוחק ואמר, "ככה את מתחילה עם בנים?", "אתה אוהב את זה",
אני שמה לב לבליטה במכנסיים והוא מסמיק.

"זה קצת פתטי אתה יודע," אני אומרת לו, "כן. אני יודע",
אני מושכת אותו אליי מהחולצה והחזה שלו לוחץ על החזה שלי, השפתיי שלי מרפרפות על הלחי שלו, "אז אתה כלבלב בעצם?",
"אל תקראי לי ככה" הוא דחף אותי, "את סתם ילדה קטנה, לכי תראי דרגון בול או משהו.", אני מכבה את הסיגריה, ואומרת "בוא לכאן",
הוא מסתכל לצדדים ומתקרב אליי,
"אתה הולך לענות על השאלה שלי?",
"מה אני עושה? את ילדונת, מטומטמת, מעצבנת, מרדנית שחושבת שהיא יודעת הכל...אל תדברי אליי ככה, את יודעת, אני המורה שלך בערך",
"בערך." חזרתי אחריו, "בערך זו מילת המפתח. אז אתה כלבלב בעצם?"
"את מוכנה להפסי..." הוא התחיל להגיד, הרמתי את קולי ואמרתי, "מה אתה מפגר? תענה לי!",
"כן" הוא אמר באוטומטיות, הוא קצת נבהל מעצמו והתחיל ללכת במעגלים, הוא התיישב במקום שממנו קמתי וקבר את ראשו בין ידיו, "כן" הוא אמר שוב.

"את לא תספרי, נכון?", אני מסתכלת עליו ברחמים, "מה את הולכת לעשות עכשיו?",
אני מתקרבת לעברו, ושולחת יד אל בין הרגליים שלו, הבליטה שלו ממלאת את הכף יד שלי וככל שאני מהדקת את האחיזה אני מקרבת את פניי אליו בעוד שהפנים שלו מתעוותות בכאב,
וכששפתיי נוגעות באוזניו אני אומרת, "קודם כל, לפני הכל, נלמד אותך להתנצל".

"בחייאת ראבק, די לבכות...", אמר הגבר שלי שזפזפ בתחנות בטלוויזיה בעודו שוכב בנוחות על המיטה ואני על הרצפה לידו פרושת איברים,
איפה שהוא בין ערוץ אגו לחדשות הוא הקדיש מזמנו לצבוט אותי, לראות שלא איבדתי הכרה מהקור. "אני לא בוכה, אדוני",
הוא התרומם מעט והסתכל עליי, נוכח לדעת כשכלבתו שוכבת משועממת על הרצפה ומשחקת אנגרי בירדז באייפון. "אה." הוא אמר,
הוא התהפך על הבטן והמשיך לבהות בי כמה דקות.

"איזה שלב את?" , הוא הניח את ראשו על מפרקי הידיים שלו והסתכל עליי, לפתע הגבר החסון שלי שעד לפני כמה שעות פתח לי את כל החורים בגוף נראה לי קצת כמו ילדת בית ספר קתולי,
"אדוני אתה מוזר ככה" ,
"איך ככה? חתיך?"
אני צוחקת קצת. "נפסלתי בגללך",
"נפסלת כי את זונה מטומטמת, אל תאשימי אותי",
"צודק אדוני".

התהפכתי על הגב, ובהיתי בתקרה. הוא חזר לשכב במיטה ואז אמר, "כלבונת שימי את הראש כאן" הוא טפח על המזרון כמה פעמים, ואמר "נו",
הנחתי את הראש במקום ההוא ואצבעותיו חרשו שערי, גב היד שלו שעד לא מזמן הייתה כל כך עמוק בכוס שלי שהוא יכל למעשה לקטוף לו כלייה, כרגע ליטפה אותי בעדינות,
עבר בעדינות על קווי המתאר של פניי, של שפתיי שעד לא מזמן צרחו לעזרה אלוהית ואת שמו,
על עיניי שנעצמו חזק מהפחד של ההלומה העתידה לבוא, ואז נפתחו כשהוא אמר לי בליווי סטירה ללחי שעכשיו הוא מנשק,

"בואי, תשכבי לידי" הוא אומר לי, ואני עושה כן.
אני מתרוממת, אין שום בגד לגופי חוץ מגרב אחת. הפטמות שלי זקורות מהקור, ועורי עור ברווז.
"תרימי ידיים",
"כן אד.."
"תשתקי"
כפות ידיו הרגישו כמו גיצים על עורי, כשהם עברו וליטפו את כל החבורות בשלל הצבעים, הליטוף העדין שלו כאב לי כמעט כמו הצלפה, כאילו המגע הוונילי על העור המצולק הבדס"מי שלי גרר איזו תגובת נגד,
אבל הם לא דוחים אחד את השני,הם מתמגנטים אחד לשני.

עד לפני כמה זמן, הוא לקח אותי יד ביד לגיהנום, הוא חדר אליי וכשהביצים שלו הלמו בעור שלי הלב שלי האט את הקצב שלו, המוח שלי הלך לקופסא הקטנה שלו ונרגע, הניח בצד את כל מה שיש עליו לעשות, את הדאגות, הצרות המחשבות,
החוסר ביטחון המנכר הזה בעירומי שאני איני יכולה להיות בנוח בתוך מקדשי, הגוף שלי, כרגע אני לא צריכה לדאוג לזה יותר,
כי המקדש שלי מחולל והוא בבעלותו של מישהו אחר.
ובשבילו אני מספיק. ובשבילו אני הגירסא הכי טובה שיש של עצמי.
הוא קרע אותי לאלף חתיכות קטנות,
אחרי זה עבר לגוף שלי,
השפיל אותי,
גרם לי להרגיש האדם הכי קטן בעולם, שהדרך היחידה שלי להתקיים היא אם אני אמשיך למצוץ כאילו המקור חמצן היחיד על הכדור זה הזין שלו,
הוא שכנע אותי בעליונות שלו, הוא קנה אותי (ולא בזול בכלל) ואני הייתי שייכת לו. הייתי כבולה אליו, אבל האם הכבלים האלה באמת נחשבים כשאני לא רוצה ללכת לשום מקום?

ועכשיו, הגיע הזמן לחזור הביתה. שכבתי לידו כשצלקות המסע מעטרות את גופי, והוא אותי וונילי.

בינתיים.

לא יודעת למה המשפט הזה השפיע עליי, הרי אני נרקוצ'טית מוכרת ושמעתי הרבה משפטים מהרבה אנשים, ודווקא המשפט הזה נשאר בי. קינן בי.
"אני לא מאמין לעלילה" הוא אמר,
פתאום התוודעתי לכל הרגעים האלה בהם ישבתי ובהיתי בחלל ובמחשבתי עפו שיאי התרחשות של עלילה יתומה מאמצע וסוף,
אני רוצה להאמין שכל מי שאוהב לכתוב מכיר את זה, שנוחתת עלייך ההשראה בצורת רעיון בצורת הוויה,
ואין באפשרותך לכתוב, אז אתה אומר לעצמך, 'תזכור' וזורק את הגרעין הזה אל מאחורי המוח במגירת תיוק,

ואז כשאתה מתיישב לכתוב אותה, נדמה כאילו אתה מנסה לתפוס משהו שהופך לעשן ומתפוגג בין האצבעות שלך,
זה קטע מוזר עם עלילה,
צריך להיכנע לה. ברגע שהיא מבזיקה במוח לצד המוזה צריך לתפוס בה ולכתוב אותה למציאות כי אחרת היא בורחת. אחרת היא מרגישה לא רצוייה ומתחבאת.

"תגידי לי, את משוגעת?" הוא מתרעם, "אל תצעק", אני אומרת לו. ראשי מונח על הברכיים שלו ועד לפני דקה צפינו בשלווה בתוכנית מטומטמת נטולי דאגות,
אני מתרוממת ומיישרת אליו מבט.
"פתאום נזכרתי באתמול" הוא יורה לכיווני, כנראה שכמה שניות אחרי המשפט הזה הוא קולט כמה הסיטואציה מוזרה, אז הוא קם בזריזות אל המקרר, הוא מהלך בעצבנות לאורך החריצים שיוצרים הבלטות. קוראים לזה טיפטופ.

"פתאום?" אני אומרת,
"פתאום" הוא חוזר אחריי.
הוא נעמד בקצה השני של החדר, ידיים לצד הגוף. "פתאום" הוא אומר שוב וקולו מהורהר.
"בוא נשחק" אני אומרת לו, "אוף אל תתחילי עם השטויות שלך", הוא אומר, ברצפה נוצרים קווים ארוכים מבין הבלטות, אני עומדת בקצה אחד והוא עומד בקצה האחר.
"נו...בוא נשחק", אני מניחה רגל אחת לפני השנייה במין צעד-עקב-צעד, בדיוק כמו שמהלכים על חבל, "טיפ" אני אומרת ומחייכת לו.

"מה את רוצה?" הוא אומר, "עכשיו אתה צריך לעשות טופ", אני מתחילה להסביר לו, "בסוף המשחק, זאת אומרת באמצע הקו אנחנו ניפגש, ואם אתה דורך על הרגל שלי אז ניצחת, ואם אני דורכת על שלך, אז ניצחתי",
"אני מכיר את המשחק הזה" הוא אומר, "זה של ילדים"
"זה המשחק שלי."
"טוב, את ילדה"
"טאף שיט, אז אתה עושה טופ?"

הוא מהלך לכיווני בזהירות, "מאיפה את הדבר הזה מאתמול?" הוא אומר לי, "לא אהבת?"
"מאמי...טופ"
"טיפ"
"זה לא שלא אהבתי, זה פשוט מוזר."
"מה מוזר?"
"כל הדברים האלה שאת רוצה שאני אגיד לך, אני אוהב אותך זה לא עובד ככה..למה, ריבונו של עולם אני לא יכול למצוא בחורות נורמליות?"
"טיפ"
"את לא הולכת להגיד משהו?"
"תשחק", הוא מתקרב עוד צעד לעברי, ולמרות שהמרחק הפיזי ביננו הולך ומצטמצם, כל מילה שהוא מוציא מהפה שלו מרחיקה אותי יותר ממנו.
"זה הקטע שלי, קוראים לזה...קוראים לזה שליטה"
"אני יודע איך קוראים לזה", הוא עושה עוד צעד לכיווני ואומר, "מה את מוצאת בזה?זה סתם מוזר"
"אתה יודע, נכון, כשאתה הולך ככה צעד אחרי צעד, אנחנו הולכים על רצפה יציבה, אבל בכל זאת אתה מרגיש שאתה עומד ליפול, שהדברים זזים...נכון?"
"כן, משהו כזה" הוא אומר, ומתקרב עוד צעד.
"אז כשאתה מזיין אותי, ואז שם את האצבעות שלך סביב הצוואר שלי ולוחץ, או שאתה מסובב לי את הפטמה כל כך חזק עד שאני מייחלת שלא תהיה לי פטמה בכלל,אני מרגישה את הכאב והנפילה כל כך, למרות שזה רק אתה, ואתה קרקע יציבה, והכל בסדר",
כבר כמעט ולא נשארו צעדים, אני מרגישה אותו קרוב אליי, נשימתו קצובה ומהירה, היד שלי מלטפת את הבטן התחתונה שלו ועוברת לבליטה המתפתחת בין הרגליים שלו,
אני מקרת את השפתיים שלי אל האוזן שלו ולוחשת, "מאמי?"
"כן?" הוא עונה לי,
"ניצחתי."


(מוקדש לחננ'לה השנייה, הסולמייט שלי. אל תקראי, לכי ללמוד)

כפות רגליי מטופפות על הבלטות המיושנות המהדרות את חדרי וזרמים של חדים של קור משתלחים באלימות בברכיים שלי, אני כמעט ויכולה לשמוע את קולה המעושן של הגננת שלי, 'חננה, באמת, תלבשי כבר את הנעליים המחורבנות האלה. את תתקררי! אני לא צריכה את אמא שלך על הראש שלי...' .
אני לא באמת יודעת איך היא הצליחה להתגנב אל תודעתי ב11 לפנות בוקר ביום חורפי שכזה, אבל זה מה שקרה.

כשאני חושבת על זה, באמת הכל התחיל שם בגן, כשכל הילדים נצמדו לרגליים של ההורים שלהם ואני פשוט ברחתי פנימה,היה לי זמן לבהות היטב בכל המגפיים היקרות האלה שלהם, והגרביים, עם הפפיונים, הייתי 40 סנטימטר של כעס, מה הקטע המחורבן של הפפיונים האלה,
וכן, אי שם בגיל 5 ידעתי את משמעות המילה מחורבן. אז התיישבתי על הרצפה, ושלפתי את הגרב האפורה שלי, עם הנעל האפורה שלי, ושמתי בצד. והלכתי יחפה.

התיישבתי ליד השולחן הנמוך של העפרונות הצבעוניים ומשם יכלתי להסתכל על העקבים של הגננת ולמדתי להפנים לתוכי את הרעשים הקצובים שהם עושים על רצפת הפרקט של הגן. גם דפיקות הלב שלי יישרו קו עם הקצב המשמים הזה. הלוואי והייתי יכולה להמיר את הצליל הזה למילים, אבל אני מניחה שזה בלתי אפשרי.

כמה שנים אחר כך, היום. אני נעמדת מול המראה, הגשמים מרעידים את החלון והרעשים האלה מהשמיים שאני פוחדת מהם הרבה יותר ממה שפחדתי כשהייתי 40 סנטימטר של כעס ואני בחולצת שרוול קצר שמגיעה עד שליש הירך. יחפה, וקר.

עקבי הגננת התחלפו בעקב שחור של נעליי אלגנט גבריות של אחד הלקוחות של אבא, והצליל של הגומי מקיש על הבלטות כמעט ולא נשמע,
הוא מחיש את צעדיו וחושק את שפתיו ובכלל לא יודע שיש ילדונת בחדר שקר לה.

הידיים שלי קפואות, והפטמות שלי זקורות, והתחת שלי כאוב, וכשאני מקפלת אחת מהחולצות שנפלה מערמת הבגדים שעל הכיסא, הבד מלטף את העור ושולח גל זעיר של חום שמעלה חיוך על שפתיי ובעוד אני מקפלת את שאר הבגדים לארון, אני חושבת על אמש,
ומעבירה את האצבעות שלי על הסימנים הכחולים שהשאירו הידיים שלו, והם מצמררות אותי כמו נטיפי קרח המאיימים לחתוך אותי.

"אני רואה שאת מרופדת" הוא אמר לי, "אתה רומז שאני שמנה?" הוא אפילו לא מחייך, "לבשת את כל הבגדים האלה" הוא תופס בכובע של הסווצר, ומושך את הגומי של המכנסיים כך שכשהם חזרו להתנגש לי בעור זה הרגיש כמעט כמו הצלפה, אבל בכלל לא."אבל לא מצאת את האנרגייה לשים גרביים או משהו?" הוא מסתכל על הרגליים היחפות שלי בתמיהה.
"אתה רוצה לשתות משהו?", אני שואלת, מהלכת לכיוון המטבח וכבר מרתיחה מים, מוציאה כוס שקופה קטנה,את הצנצנת של הסוכר והקפה. שחור. לא עזרו התלונות שלי שקפה שחור זה לממורמרים, הוא המשיך לשתות את זה בעקשנות. ונשאר ממורמר.

"למה את שואלת אם את יודעת את התשובה?", הוא התיישב ליד השולחן ושרבט מילים לא מובנות על סיפור שהתחלתי, "למה את כותבת על דף ולא במחשב?", אני מביאה את הקפה ומניחה אותו לידו,
"למה את המארחת היחידה שמביאה קפה בלי עוגיות?" הוא צוחק.
"סיימת?" אני שואלת,
הוא שתק.
"אין עוגיות. אין פה כלום",
הכוס עושה את מסלולה את השפתיים שלו, אני רוצה לנשק אותו. אבל לא זזה ממקומי. "זו השאלה שאת בוחרת לענות עליה?".

"זה כמו בטאקי," אני מתחילה להסביר לו, "יש לך סופר טאקי, זאת אומרת את הזכות לשאול הרבה שאלות, אבל בכל מה שקשור לשחקן שבא אחר כך, הקלף ששמים אחרון זה הקלף היחיד שמשנה", הוא לא יודע אם לצחוק, או לירות אלי איזו הערה שנונה בשקל, או סתם לשתוק,
"תסתמי".

בירכתי על הבחירה שלו. אז סתמתי. הקפה שלו נגמר, וככה זמן המנוחה שלי, הוא מתקרב אליי, ואני יכולה להריח את הבל הפה שלו,
הוא מחכה, אני יודעת בדיוק למה הוא מחכה,
הוא מחכה לתזוזה האחרונה שלי כבן אדם עם רצון חופשי לכמה שעות הקרובות, הוא מחכה שאנשק אותו. אז נישקתי.
הוא משהה את הרגע לשבריר שנייה ובין רגע ידיו מוצאות את עצמן מפלסות מסלולים בשיערי ומושכות אותו למטה,
"התגעגעת?" הוא שואל,
"אתה יודע שכן".

אני נכנעת לחוזק שלו ונופלת על ארבע, הידיים שלי פותחות את האבזם בחגורה שלו כמו קבצן שהרגע קיבל ארוחה חינם במק'דונלס, והזין שלו
מצליף לי בלחי שמאדימה,
השפתיים הרעבות שלי שואבות אותו לתוכי, ואני מתענגת על כל דחיפה שלו לתוכי,
הרטיבות שבין הרגליים שלי מפשירה אותי לאט,
הרגשתי את כל השכבות מוסרות ממני,
אחר כך גם הרגשתי את כל הבגדים יורדים ממני.

למורת רוחי הוא שלף אותו מתוכי, והעיף לי סתירה. הוא לא מרגיש צורך לתת סיבה או הסבר,
"נו, עכשיו אתה סתם משחק אותה קשוח", הוא צוחק אליי ואומר, "את הורסת לי את הדיסטנס ככה",
"מה דיסטנס? כמו בצופים?",
"כן כלבונת, איך ידעת שהחלום הכי גדול שלי זה להיות מדריך טוב בצופים".

אני אוהבת אותו. אבל לא אומרת שום דבר.

--

כל כך קר לי שאני בכלל לא מרגישה את ידית הדלת ששלחתי יד לפתוח, והרגליים היחפות שלי עושות דרכם אל האמבטיה,
אבל נעצרת בדרך,
נשענת על המשקוף, "לא קר לך ככה?" שאל הלקוח,
אבא שלי מגיע מהמטבח ובכף ידו כוס בהירה של נס קפה,
הלקוח פוצע את פיו להגיד דבר מה, ואני אומרת במקומו, "אבא, הוא שותה רק שחור".

"אני יודע שאת לא תמימה" הוא אומר לי, "ומאין לך?" אני מחזירה בתגובה בפנים זועפות וילדותיות, "כי את מפחדת להודות בזה שאת לא". השתיקה שבאה אחר כך לא נשאה עמה חסד לאף אחד מאיתנו, ביננו נפער אי נוחות, מוקף בים של מחשבות.
"אבל אני לא מהבחורות האלה, שתדע לך", פניו משתתקות, קופאות לרגע, מופשרות לדקה, ונשארות במין מצב צבירה חסר הגדרה. "בחורות האלה?" הוא אומר, "-למה את מתכוונת בדיוק, ילדה?", "אוף" רטנתי. רציתי לענות על ההגדרה שלו, לרקוע ברגליים, לדפוק את הראש בקיר ולא להפסיק לבכות.

"אני לא מהבחורות השבורות שלך, אני לא בוגרת במיוחד, ולא מעניינת אף אחד, ולמען האמת זה די דוחה אותי שאתה גדול ממני ב-10 שנים. והיה לי אחלה של אבא. אז אל תנתח אותי", פי נשאר פעור והשפתיים שלי המשיכו לזוז אף על פי שלא נשמע שום דבר. חשבתי שלפני כמה שנים נסענו אני ואמא באוטו והיא הראתה לי ספינה שאליה לב לא שמתי והיא אמרה לי שקוראים לה "אף על פי כן", לדעתי זה שם מוזר לתת לספינה. אבל לא אמרתי לאמא שום דבר.

רצף המילים שלי לא נראה כאילו הבהיל אותו, והרגשתי כאילו נכשלתי במשימה.
רציתי שהוא יחזור לדבר ולא בדיוק אכפת לי אם הוא יגיד שטויות או דברים שהם אמת, רק הקול שלו שכמה שאני מתגעגעת אליו.
איך מצאתי את עצמי יושבת מול גבר שגדול ממני בעשור, נותנת לו להתפלש בכל החרא שבנשמה שלי ועוד נהנת מזה שהוא יוצא מלוכלך ומטונף ומשאיר לי לנקות אותו, לחבק אותו, להגיד לו שזה בסדר, שהכל בסדר עכשיו.

הוא הרבה יותר גדול ממני, אבל הוא נותן לי להיות מעליו, ולא רק בזיון אלא בהכל, הוא מודה שאני הרבה יותר חכמה ממנו, ושאני לא ראויה לו, הוא לרגליי ומצד שני אני מכורה לקול שלו ולעור שלו ולמילים שהוא לא מוציא מהפה, אבל אני רואה לו בעיניים.

אבל כשאני מתקרבת לגעת בו, אני לא מצליחה. הוא עומד שם ונראה מוצק, וכשאני נוגעת הוא נמס לי מתוך האצבעות, אני מנסה לאסוף את החלקים של האשליה אבל הם קלים מדי, מתרוצצים ועפים ונערמים הרצפה שגבוהה לי בהרבה, ובקצה שלה יושבת האמת.

"כמה יומרנית את!" אני צועקת לה, "מה זו הסמליות הזו פתאום?" אבל היא לא עונה לי דבר, יושבת ושותקת, חסרת צורה, חסרת מילים, ומלאת צורך.
צורך לצחוק לי בפנים כל פעם מחדש, להרוג אותי בזריחה ולהחיות אותי בשקיעה, ולמלא אותי באותיות עד שהן יוצאות לי מהאוזניים ומהאף ומדממות לי מהעיניים על כל המיטה והספר והסדינים והמקלדת, והיא ממשיכה לצחוק לה כשהכל מלא באותיות ומילים ומשפטים ובה.
הכל מלא בה. הו, אלוהים כמה שהיא קרה. מספיק רק כיסא או שניים וכמה סנטימטרים ולהניח אצבע על היישות הזו וכולך קופא, הצמרמורות מקשטות את הגב שלך וזוחלות לך מתחת לעור, וכל הספקות מתדפות ממך ובורחות ממך כמו מאש..........

אתר הכלוב. צ'ט.
22:00 לפנות לילה.
יום כיפור.
צום (לא באמת)
בכללי מחוברים 109 אנשים בודדים.
אם כבר לבד אז שיהיה מלווים אלפי אותיות עם סימלונים מכוערים של שפתיים בגוון זנותי ופרחים אדומים שמריחים כמו קור. (או בתנועה, גם זה הולך)

להתחיל לכתוב זה עניין מורכב.
זה עניין מורכב
ומסובך
קשור בתוך עצמו, בעיקר קשור למישהו אחר. למישוהיים אחרים, ולמה שהם יכולים להציע.

יש פה איזה משהו מתחת להכל, מתחת ללבן על גבי שחור, מתחת לכל הפוזה הזו, בכלוב, בבדס"מ, יש פה איזו משהו, אני בטוחה, שלא תעזו להגיד לי שלא.

חננלה 2 אומרת:"....ה'אני אפרק אותך וארכיב מחדש' זה ה'יש לך אש?' של עולם הבדס"מ..", אני צוחקת.
זה נכון?
איך לא באלי שזה יהיה נכון.

יש בי חשק למשהו אמיתי,
"אני רק רוצה משהו כנה", גם את זה היא אומרת. היא בלילה של תובנות, אני בלילה של מילים.
כל הגלגלי שיניים של הנשמה שלי סתומים, תקוע בהם משהו, זה אותו המשהו שיש כאן מתחת להכל, מתחת ללבן על גבי שחור, מתחת לכל הפוזה הזו בכלוב, בבדס"מ, זה אותו המשהו, אני בטוחה, שלא תעזו להגיד לי שלא.


התחלתי לכתוב.
מעניין אם אני אצליח להפסיק.
אני אדם שנוח להתמכרויות.
מי מעוניין להיות ההתמכרות הבאה שלי?