ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

החיים כשמגדלים תינוק מפלסטיק

אל תשחקו אותה אדישים, אנחנו יודעות שאתם מתים לדעת.
לפני 7 שנים. 29 ביולי 2017 בשעה 21:59

המילים נפלו ממני כמו שקי בטון מספינה שוקעת. אני כבר לא יכולה יותר, אמרתי, כבר לא נותר ממני דבר, מלבד המרדף מהמבט שלך, שיחתוך אותי עד לעצם, אבל לא יגרום לי לדמם. הייתי רוצה שתהפוך לסיפור יפה יום אחד, אבל לא תהיה לעולם. אף פעם לא היית סיפור. לא הייתה לך התחלה, גם הסוף הוא משהו חמקמק שמעולם לא השגתי, רק הרים, גבעות ועמקים של אמצעים מתמשכים. הרגלים, אבני בסיס, זיונים בחושך. אהבתי אותך, כמו שמחלימות מאנורקסיה נרבוזה אוהבות לאכול, כמו שבוגרי "יורדים בגדול" אוהבים ספורט, כמו שחתול רחוב אוהב חיסונים. לקחת אותי יד ביד מהחושך אל העמימות ושם נותרנו ביחד, ישובים, אוהבים, נצמדים. אחד לשניה, כמו שום דבר, כמו הכל. 

אהבתי אותך, תמיד אוהב, אף פעם לא אהבתי אותך, כשאזכור אותך, זה כבר לא ישנה בכלל. 

 

לפני 7 שנים. 27 ביולי 2017 בשעה 16:50

תמיד כשהכל קורס, אני חוזרת לכאן. אני רוצה לפתוח את הדלת ושתעמוד במפתן. תבחן אותי מלמעלה למטה ותהנהן בסיפוק. אני רוצה שתכנס ואני אכין לך קפה. אתה תאמר קצת שטויות, אגיד לך שאתה טועה. אתה תמיד טועה, ואני, אני תמיד אומרת. אני רוצה שתנשק אותי בלחי, שניה לפני שאתה דוחף לי אצבע לכוס, ואני רוצה, אני רוצה שתגיד לי את כל מה שרצית בנסיעה הביתה. אחרי זה, אחרי זה אני רוצה לדחוף אותך מעלי, לירוק לך בפנים ושתכעס. תרדוף אחרי לחדר השינה ותאמר לי שזהו, זהו, נמאס לך. אתה כבר לא יכול. אתה תקח את המעיל, אבל לא תצא מהבית. לא יכול יותר עם המשחקים שלך, את לא מבינה? אני רוצה שתתקדם חזרה, כי אתה לא יכול ללכת. וכשתגיע אני אבעט בך בצלעות. אני לא חזקה, אבל המקום הנכון משדר את הכאב החד שרציתי. אתה מתרגז, אתה נהיה אדום. אני מתחילה לפחד שאני כבר לא משחקת. כן, אני מפחדת. אני רוצה שתקח את הידיים שלי ותצמיד אותם למיטה ותגיד לי, תבקשי סליחה. אבל אני לא אבקש. אתה תסובב אותי ותקלף לי את התחתונים ותרצה לחדור אלי, אבל תחכה, לשניה הזו, שבה אני מצמידה את עצמי אליך, כי גם אני מכורה, לא יכולה. כמה דקות אחרי שכבר נכנסת, אני אבעט אותך שוב, שכחת איפה אתה. גם אני, אבל אני מנצחת. כמו תמיד. 

אתה תגיד לי כך ואני אשיב לך, בסוף, בסוף אתה תשן לידי, על הרצפה. לא אשמתך, דחפתי אותך ונפלת. 

לפני 7 שנים. 24 ביולי 2017 בשעה 22:26

עוד לא מאוחר מדי, אבל מאוחר מספיק. אני מחפשת משהו, עוד לא יודעת מה. תהיו נחמדים אלי, אני תמיד אומרת.

אני כבר לא אותה ילדה, 

אף פעם לא הייתי

 אז בעצם 

אם הייתם אומרים לי אז

עדיין הייתי. 

לפני 12 שנים. 10 בדצמבר 2011 בשעה 15:25

אני שוכבת על המיטה הורודה שלי, מקובלת בצורת עובר והפנים אל הקיר. לא מזמן התעוררתי ושוב העייפות מנכרת בעיניי, כמו מחטים קטנות על העפעפיים שלי, דוקרות אותי ולוחשות לי, "לכי, תשני, תשני כבר...תחלמי".

העיניים שלי עצומות, אם מישהו היה מסתכל עליי כרגע מבחוץ הוא כנראה היה בטוח שאני ישנה שינה עמוקה. פניי שלוות,
בתוכי אין שום דבר.

הריח של השמפו מגיע אל האף שלי, זה מרגיע אותי. ריחות טובים מפיחים בי מצב רוח טוב.
הגוף שלי רדום, מרוקן מאנרגיה, האצבעות שלי לא נאחזות בשום דבר וכל האיברים בגופי רפויים,
התודעה שלי לעומתו ערה לחלוטין לכל המתרחש בבית.

אני מקשיבה למישהו, אחד מדיירי הבית, מהלך אל השירותים, הכפכפים שלו מתחככים ברצפה, הוא גורר את הרגליים שלו, השירותים צמודים אל החדר שלי והדלת שלי לא סגורה לגמרי.
אני יכולה לשמוע את הצליל של החגורה שלו נפתחת, ואז את הזרם האינטנסיבי של השתן זולג אל האסלה ומכה במים שבתוכה. משהו בצליל הזה דוחה אותי ומסקרן אותי.

אני מקשיבה, הוא שוטף ידיים. יוצא מהשירותים והלך אל המטבח, הצלילים כושלים מלהגיע אליי במרחק כזה. השקט עובד עליי, גורם לי לחשוב שאני יכולה לישון
כשלפתע דלת החדר שלי נפתחת בחוזקה,
היא מתנגשת בתוך הקיר ויוצרת צליל צורם,
אני קופצת בבהלה קצת, אבל לא מסתובבת, אין טעם להתעורר.
טוב לי במצב הביניים.

זו בטח האישה, נכנסת אל חדר הכביסה שכדי להיכנס אליו צריך לעבור בחדר שלי. אני שומעת את הצליל של התהליך,
את הפתיחה של המכסה של המכונה,
עד התלייה,
חסר לי צליל מסויים. חסר לי הצליל של הבד נמתח כשמנערים אותו קלות באוויר כדי להעיר אותו וליישר אותו, לא.
היא מטומטמת.
היא תולה את הבגדים כמו שהם, ואז הם מתייבשים כמו סמרטוט. לפחות את הכביסה שלי אני עושה בעצמי.

אני מחייכת לי,
אני שונאת כל כך וזה גורם לי לחייך.

אני חושבת כל כך הרבה, זה היה שבוע כל כך קשה,
והנה עוד שבוע יותר קשה ממנו בפתח.

צליל קטן מגיע לאוזניי, הפעם מהפלאפון. הודעה חדשה. אני לא יודעת מה הניע אותי להסתובב סיבוב מלא במיטה, ושלחתי יד אל האייפון, ריבוע כחול קטן שואל אותי, "ממצב נשמה?"

"פעם הבאה כשאתה חרמן ובאלך לשלוח הודעה נטולת הקשר, בבקשה תכתוב כמיטב המסורת, 'ערה?', בסדר?" הקלדתי. שלחתי.

לקח לו איזה רבע שעה לענות. הילד הזה פלורוסנט, עד שהוא מצית.
"בערב, אצלך? יש לך בית ריק?" אני נזכרת בכל הרעשים,
הדלתות,
הכביסה,
כותבת לו, "לא".

"טוב, אז אצלי. תהיי מוכנה עוד שעתיים, תבואי כוסית",
"יש לך איזה מנתח פלסטי להשאיל לי?"
"סתמי, ביי".

אני מסתובבת, פותחת את הטלוויזיה,
יום שבת.
תובנות,
הכנה,
רק לא מנוחה.

לפני 12 שנים. 10 בדצמבר 2011 בשעה 1:11

"אני רוצה שתתני לי אותך" הוא כותב לי,
הוא ממשיך לכתוב, אבל הראש שלי עדיין מתעסק במשפט הזה,
אני מתערבת איתכם שהוא יודע שאני עדיין חושבת על זה,
בגלל זה שאר המשפטים אחר כך תפלים, כן, הוא כזה חכם.
הוא לא יודע שאני יודעת, אבל אני יודעת.
אני מודעת לכמה בחירת המילים שלו מדוייקת, לכמה כל מילה שהוא משרבט לי היא מחושבת,
הוא, הוא לא סתם זורק לי משפטים עם סימני קריאה, לא.
זה לא המצב.

מה שקורה פה, קוראים יקרים, זו תוצאה מחושבת להחריד של העובדה שהוא עבד ושקד על לימודיו, והכין סיכום שלי. הוא הדגיש את השורות שלי בירוק, את כל הנקודות החלשות שלי הוא סימן בעיגול,
את הדברים שמחרמנים אותו הוא הדגיש עם קו למטה, זה לא כזה חשוב,
אבל הכי בגדול הוא סימן עם כוכביות את הדברים שגורמים לי לבכות.

הוא יודע. הוא יודע אותי.
אני מקצוע קל, מטומטם. כזה שכולם בוחרים כדי לקבל רבעון חופש. אני באה לו בקלות, אני לא מדירה שינה מעיניו, אני עוד אחת מהפוסטמות שלו והוא קורא אותי כמו ספר פתוח.

טוב, בסדר, נו,
יאללה נוותר לו.
אולי לא?
לא, איזה לוותר?!
הוא הכריז מלחמה.

"הסוודר הזה משמין אותך" הוא אומר לי, "עושה אותך גדולה כזו. מרחיב"
הוא מפרט בתיאורים על כמה שזה לא מחמיא לי והוא יודע, אני רואה את החיוך הזחוח הזה שלו שעל אפי וחמתי מרטיב אותי כמו איזה זונה בשקל,
הוא יודע שאני מתפתלת בתוך עצמי,
החזות הקרירה שלי לא עובדת עליו, נו, חננה, את לא עובדת עליו, תשברי כבר
יאללה,
את נשברת?
תקרסי. תבכי. תתלונני. תגידי לו שהוא רשע ומטומטם, תתפוצצי כבר!

אבל לא, אני יושבת בשקט. על פניי אותו חיוך זחוח.
אני במלחמה.
אני מתה להפסיד.

"אני יודע שאת רוצה. למה את לא מבקשת?" עוד פעם זה? לא נמאס לו?
אל תסמיקי, מטומטמת. אל תהיי מפגרת. זה מה שהוא רוצה.
טוב, אז תתני לו.
לא! אל תתני לו, אוף את פתטית.
את גם מדברת לעצמך.
לא יודעת מה יותר נורא. באמא שלי שאני לא יודעת. ואמא שלי זה חתיכת תיק. אוקיי, בסדר.
טוב,
את מסמיקה. את יכולה להיחלץ מזה כשידך על העליונה. תחייכי.
יופי, מפגרת. לפחות לעצמך את מקשיבה.
"מבקשת מה, אדוני?"
פוסטמה. את משחקת לו לידיים. את תפסלי בסוף.
תפסלי כבר.

"לאונן" נו, אוף...כלבה מפגרת, ברור, ברור שלאונן. גם את זה הוא קרא,
זה כאילו יש לו איזו גישה למוח שלי,
כמו הסרט המפגר הזה עם ג'ון מלקוביץ. נו מטומטמת, תתרכזי. אל תתפזרי.

בסדר, טוב. אני כאן. אני בפוקוס! אני בפוקוס.
פוקוס בתחת שלי. טוב מה עכשיו?
כן, אה, לאונן.
רגע נבדוק.
יופי, אני נוטפת. גם כן את. את הכי חלשה שיש. מה יש? זונה של מילים? את באמת אפס.
את יודעת למה אפס?
כמו המאמץ שצריך להפעיל כדי להשפיע עלייך. אפס.

"אני יכולה אדוני?" תגידי לי,
באמת עכשיו,
את מטומטמת?
יש משהו בקופסא?

היד נכנסת, כמו טטל'ה,
את בכלל חושבת?
נו, בטח שאת חושבת
את מדברת לעצמך כבר שעה מפגרת. אם את עושה את זה בקול ולא במחשבות, אני הייתי דואגת. את, כאילו אני, כאילו את. אל תהיי קטנונית.

גמרתי.
הפסדתי.
יופי.
לנצח זה למכוערים.

לפני 12 שנים. 7 בדצמבר 2011 בשעה 22:17

הלילה זו הפעם הראשונה מזה כמה שנים שהוא מרגיש שפתאום אולי יש טעם. בזמן שהוא לועס מספר מדוייק של פעמים, הוא מעביר עם הלשון את כל העיסה שנותרה מצד לצד ובאותו זמן הוא דוחס כמה שיותר לתוכו, במהירות שכזו, שאם כל זה לא ייכנס בכמה דקות הבאות, רוב הסיכויים שזה יצמיח שוב רגליים ויברח לקיבינימט.



בעצם, אין טעם. אחרי שהוא סיים את המנה. הוא מהרהר בזה שוב, מצקצק בלשונו ומנסה להעלות בזכרונו את הטעם ואז קובע חד וחלק, שפשוט אין טעם. הוא קורא למלצר ואומר לו, "סליחה אדוני, אבל אין טעם", המלצר מסתכל עליי, מצמצם את עיניו, הוא מתכופף קלות אליו ואומר חלושות, "מה זאת אומרת...אין טעם?" , "תגיד, אתה לא שומע אותי?! אמרתי שאין טעם!" המלצר ההמום תלש ממנו את מבטו שנפער לאור נימת הטון הכועסת שיצאה ממנו, הסתובב וחזר למטבח.



"סליחה אדוני, אולי תרצה שאני אחליף לך? יש לנו כמה אפשרויות ואני גם יכול להמליץ לך..." הוא ביטל את דבריו בהינף יד שכזה כאילו ממעיט בחשיבות שאין למלצר הזה בעיניו. "אני רוצה לראות את הבוס שלך", המלצר השתנק וחזר על דבריו, "אתה רוצה לראות את הבוס שלי?" , "למה אתה חוזר אחרי?" , "נראה לי שהוא עסוק, אדוני", "ואולי במקום לשחק בניחושים תלך לבדוק?" , "אדוני אני באמת יכול להחליף לך, ולהמליץ לך על כמה אפשרויות מעניינות, אתה אפילו לא תצטרך לשלם!" , "אני מחכה" הוא אמר בשקט. והצמיד את כוס הזכוכית העדינה אל שפתיו הגסות והשבורות מכובד השנים.



"הבוס עסוק" הוא אמר, מסיט זיעה בעזרת ידיו הרועדות שאחזו במטפחת לבנה צהובה, "מה זאת אומרת עסוק? איך עסוק? בשבילי?! אתה יודע כמה עשיתי בשבילו?", המלצר הסתכל עליו, ואת המבט ההמום החליפו שני סימני שאלה עצומים ואדומים, "ואם אפשר לשאול, מי כבודו?", "אני את כל החיים שלי הקדשתי לו, אתה יודע איזה עצוב זה לגלות בשבילי שאין להם טעם?".



"אבל ככה זה, כמו כולם. זה הקטגוריה שלך, פה...פה אין טעם", "אבל אני רוצה טעם", "איזה סוג של טעם אתה רוצה בדיוק?" , "זה לא עניינך, אני רוצה לראות את הבוס", המלצר מחליף את הנימה הרשמית, מתכופף על ברכיו כך שראשו מציץ מעט מן השולחן, "אדוני, כגבר לגבר, אתה לא יכול פשוט לקרוא לאלוהים מתי שמתחשק לך, זה לא עובד ככה", "אני את כל החיים שלי נתתי לו, התפללתי, הנחתי תפילין, אני רוצה לראות אותו, ולהבין איך זה עכשיו, שאני רואה וטועם את הכל מלמעלה, איך זה שאין לזה טעם?", "אני אבדוק מה אני יכול לעשות" , "הוא יכול לפגוש אותך, אבל אתה תצטרך לחכות, בוא אחריי".



הוא גרר את רגליו בהליכה שבוזה אחרי המלצר לבוש השחורים. אני ידעתי שאני לא צריך לבוא לכאן שוב, אין טעם.



לפני 12 שנים. 5 בדצמבר 2011 בשעה 19:59

בדרך הביתה אני עוברת באחת השכונות המרכזיות בחיפה, נדמה שפעם היא הייתה מרכז מסחרי שוקק חיים ומרכז בילוי שנמצא בראש העדיפויות של כל הצעירים בשישי בערב, אבל היום היא ידועה בעיקר בפקקי התנועה המחרפנים שלה, ואולי יוגורטיה בינונית.
השעה הייתה ארבע אחר הצהריים וזו השעה בערך בה נגמרים הלימודים בבית הספר הדתי המקומי. אני לא יודעת מה גרם לפנטזיה הזו לחלחל בראשי מלכתחילה,
אבל אני לא יכולה להסיט מבטי מעלמות החן שמהלכות להן בחצאיות עד הברך,
חולצות תכלת מכופתרות, בלי אפילו כפתור אחר משוחרר לרפואה,
גרביים לבנות משוכות, מסתירות את כל מה שהחצאית כושלת מלהסתיר,
השיער שלהן, נזר תפארתן, בשלל צבעים ומרקמים,
כלוא בקוקו גבוה בקודקוד הראש, מקפץ על גבן בכל צעד.

הן הולכות בחבורות של 2-6 בנות, כמדומני שמעולם לא ראיתי אחת כזו הולכת לבדה. הן הולכות צמוד, מרפקיהן מתחככים אחד בשני כשהן מנסות להידחק במדרכה הצרה,
הקבוצה גדולה מדי מכדי לא להתגלש אל הכביש,אז חלקן הולכות מקדימה ומדי פעם מציצות לאחור ומשחררות עד פנינה ממילותיהן אל אוויר העולם.

אני לא יכולה שלא לתהות,
על מה הן מדברות שם?
על מה ולמה פרצופיהם מרצינים עד כדי שאפשר לחשוב שהם מינ' דנים בכתיבת התנ"ך מחדש?

נדירות הפעמים שאני רואה אותן צוחקות.
וכשכבר יוצא לי להקשיב לשיחותיהן זה כאילו הן חשות בי ומסיבות את נושא השיחה לרכילות בת ימיהן. אני מאוהבת בכל אחת ואחת שם, ונפשי חשקה באחת מן לובשות החולצה התכלת במיטתי. אחת כזו סוררת,
שהמוח שלה עובד ב200 קמ"ש לשעה,
שלא די לה במעט שיש לעולם הסגור שלה להציע,
שבלילה כשאחותה, ושותפתה לחדר נרדמת, היא פותחת את הספר האחרון שקראה ומדלגת ישר לפרק הזה בו הציצה בתיאור אירוטי של עשיית אהבה בין בני זוג וסגרה אותו בלחיים אדומות,

ובעוד המילים האסורות מחלחלות אליה היא משחילה את היד אל בין רגלייה, מתחת לחצאית האפורה,
ובין היער הקטן שהיא לא רואה בו רע היא מוצאת את הכפתור שכולם כותבים עליו,
ובעוד היא מתרגלת לאט לזרמים המשתלחים בגופה, מהבטן התחתונה אל הלב שמגביר פעימותיו,

היא פותחת כפתור אחר כפתור בחולצה התכלת ומשחילה יד אל החזה שלה ומועכת אותו בידיה, מופתעת בעונג שיש לאיברים שעד לא מזמן חשבה שגבולותיהם בהנקה יש להציע.

אני חושבת,
כשאני בוהה בהן,
איך אני מסירה את החולצה לאט, ואני אנשק בעדינות אין קץ את שפתותיהם הורודות התחתונות שרועדות, ספק מפחד, ספק מציפייה,
ואיך הלשון תנצור כל תו בגופן הצנום,
גוף שלא נגעו בו בעבר,
גוף שלא יגעו בו עוד הרבה אחריי,

וכשלשוני תגיע אל אשר חפצה נפשי, היא תשאב לתוכה את כל הרטיבות הניגרת לפי ובדעתי אני אגמור שאלו הם רסיסי התמימות שלעולם אל יושבו לה,

וכשהיא תמתח את גופה, ושדייה יזדקרו,
והיא תרגיש את הכיווצים הזרים בחלצייה, היא תנעל את היריכיים שלה על ראשי, ובידה תדחוף אותי אליה,
היא תופתע מן החייתיות שזה הוציא ממנה,
והרעב הזה שהתבטא לתוכי יהיה מקור לאשמה עוד שנים רבות.

אני מכירה מעט מאוד אנשים, או סוגי אנשים
שמסוגלים לבנות בתוכי פנטיזה ולהצית את דמיוני עד כדי כך,
מעניין למה.

לפני 12 שנים. 4 בדצמבר 2011 בשעה 21:23

מיד כשזה קרה כל הערוצים פרצו במבזק. שדרנית החדשות נשבעה וחזרה ואמרה שלא צריך להיכנס לפאניקה, שפתייה האדומות הפיקו מילות הרגעה,״יש צוות מדענים מובחר שריחף ישר לחללית האם שבליבת כדור הארץ ולא יושב אפילו לרגע...״, בדיוק כשהיא הרחיבה בהסברים על כמה ולמה קולה התעמעם ברקע שקעתי במחשבות.

תהיתי איך המנחה נדיבת החזה מתאפקת מלצחוק בעוד יש כ״כ הרבה כפלי משמעות במשפט שלה. זו לא הפסקת חשמל פשוטה למען השם, כוח הכבידה הפסיק לעבוד! זה אבסורד שהיא מעיזה להיות רצינית. שקלתי בכובד ראש לכתוב מכתב למערכת ולהרביץ בה קצת הומור.
מסביבי הכל היה תלוש מציאות ותלוש קרקע. אנשים התעופפו באוויר, דברים עלו למעלה ולא חזרו לעולם, העצים נתלשן מן הקרקע ישירות מן האדמה והיוו סכנה, משפחות שלמות היו קשורות בחבל אחד לשני שמא יאבדו בחלל והאמהות אחזו בתינוקהם בחוזקה. אנשים איבדו כל כיוון, כולם מזמן זנחו את חלום הילדות לעוף והאנושות כולה זעפה פנים והתלוננה. אפשר להבין, בכל זאת, זו כבר פעם שלישית החודש.

כשהכדור זז מצירו לפני כחודשיים אותה המנחה בדיוק נשבעה וחזרה ואמרה שלא השתנה דבר, שזה תהליך תקין לחלוטין, שפעם במילארד וחצי שנים הכדור נדחף קצת הצידה אז אין סיבה להיבהל וכמו בני אדם, הנחנו שאם משהו משודר בטלוויזיה הארצית כנראה שהוא נכון .
עד אותה עת לא היה דבר רע על כדור הארץ. כלומר, הרגילים היו רגילים. עוני, מחלות, זיהום, לא משהו שהדיר שינה גלובלית. החמצן היה חמצן, האדמה הייתה אדמה, הדשא היה ירוק, האוכל היה מוצק וכוח הכבידה היה כוח הכבידה.

האנושות כולה הייתה שבויה של השגרה ומי שכבר הצליח להימלט ממנה, או שהתחרפן או שנהיה כותב. הם כבלו עצמם למילים. מכיוון והיו היחידים שחופשיים, הם הרגישו חובה לתאר במדוייק ובאובקטיביות את האנושות, כדי שהדורות הבאים ידעו איך לחיות, והשמיטו בשיטתיות את הדרכים לברוח. אומללים היו חייהם של כלואי השגרה כי נשמתם התעוורה, איבדה את היכולת להסתכל אל המרחקים ואומללים היו חייהם של הסופרים כי לא מצאו שום דבר ששווה שיעשה, כי מהפרספקטיבה שלהם, שום דבר לא שווה דבר, הם היו שרויים בנצח של הבנה. נדמה שהאומללות הייתה חלק אינטגרלי בהיוולדו של כל אדם ואין דרך באמת להימלט ממנה, רק הרבה אמצעים לשנותה לדברים יפים.

ובגלל כל אלה היה הגיוני שמסביב לעולם אנשים יצאו לרחובות וצהלו, משהו בסגנון 'משנה מקום, משנה מזל' אז אם כל כדור הארץ שינה מקום, המזל חייב להשתנות איך שהוא.
כמעט כל האנשים הבוגרים היו במסיבה כל שהיא, שתו לשוכרה, עשו סמים, כתבו מוזיקה, הכותבים שהשקיפו מבחוץ, כמעט וגם הם השתכנעו שמשהו השתנה, אבל אז זה קרה בפעם הראשונה.

כולם פתאום היו באוויר. זה קרה במהירות האור, זה כאילו התעתקנו לשמיים. האנושות כולה דממה לכמה שניות עד שנקלט ובהדרגה כולם התחרפנו, צרחו, בכו, ריחפו באוויר הלוך ושוב בניסיון למצוא תשובות וחזרו יתומים ממענה, התמונה הייתה עגומה כאשר כולם נרגעו והחדשות דיווחו על הנזק. מיליונים נהרגו כשראשם נחבט במכוניות ובעצמים כבדים ועוד כמה מאות אלפים מתו מהשינוי מלחץ האוויר ועוד כמה אלפים מתו מהתקפי לב והפרעות קצב. נגרם נזק עצום לרכוש, והדברים היחידים ששרדו היו בסיסים כבדים של מבנים. השדרנית נשבעה וחזרה ואמרה שזהו יום אבל לאנושות. שזו מפגע עולמי והנזקים אינם נתפסים, קולה רעד כשהיא אמרה "תשתדלו, לא להיכנס לפאניקה" והיה בהיר ונהיר שהיא בקושי מאמינה לעצמה. האבל הקולני סיים את השגרה. היא קרסה, נפלה, הרסיסים של החיים שהכרנו היו הדברים היחידים שנפלו סביבנו.

כמה שעות אחר כך זה נפסק, הנפילה הייתה כל כך פתאומית וכה חדה ששלושה מיליון בני אדם נוספו למאזן ההרוגים.
מה שמוזר, זה שכל הדברים חזרו למקום מהם עפו. השדרנית שוב נשבעה וחזרה ואמרה,שהכל חזר לקדומותו,והאנשות נשמה לרווחה כל כך בחוזקה שכמעט והזיזה את כדור הארץ בסנטימטר נוסף.
ושוב, החמצן היה חמצן, האדמה הייתה אדמה, הדשא היה ירוק, האוכל היה מוצק וכוח הכבידה היה כוח הכבידה אבל אחרת. כל צעד לפתע נהיה מחושב, כולם החלו להיזהר באיפה הם שמים את הדברים שלהם, אמהות אחזו בילדים שנשארו להם, כל אחד דבק באהובים אליו,
הנפילה למטה פיזרה את הערפל והבהירה מה חשוב.

זה קרה מאז עוד כמה פעמים, האנושות השכילה מטעותיה ומספר ההרוגים בכל פעם הצטצמם משמעותית, אף אחד לא נכנס לפאניקה, כולם רק התרגזו. זה הפריע להם באמצע הבישול או העבודה.
גם הפעם חשבנו שדבר לא השתנה, כולם השתדלו לכבול עצמם למה שהוגדר נקודה בטוחה מעל מזרון עצום בכובד שמבטל את הריחוף, הוצבו כאלה כל כמה מטרים בכל מדינה נאורה. במדינות העולם השלישי אנשים המשיכו למות,
הם מתו גם קודם. למה שזה ישתנה עכשיו?

גם הפעם הבחורה מהחדשות נשבעה וחזרה ואמרה שהפעם, "אין, הפעם זו הפעם האחרונה. המדענים קרובים לפיתרון ו...", גם באוזניי כמו באוזני רבים היה קולה של השדרנית כרעש לבן. האנושות למדה שלא כל מה שנאמר בחדשות הוא נכון רק כי נאמר בחדשות, שמדענים טועים ושדברים עפים. מסתבר שבשביל שבני אדם יבינו לקח חשוב, מיליונים צריכים למות. אבל הפעם היה משהו שונה, זה הרגיש אחרת,
הנפילה עמדה לקרות כל רגע, כולם הרגישו לחץ מוזר בחזה.

לפתע בטלוויזיה, מדען אחד כפות למצלמה התקדם במנהרה ארוכה, כבר זמן מה אומרים שהמקור לנפילות הגרביטציה הוא במרכז הכדור, שכשכדור הארץ זז הוא העיר כוח כל כך עז שבעוצמתו מסוגל לבטל את כוח המשיכה. בתחתית המסך הייתה תמונתה המוקטנת של השדרנית וקולה היה ברקע. "זהו דוקטור אלגור והוא הרשה למצלמתינו להצטרף אליו במסעו אל היעד, דוקטור אלגור סבור שבקצה המנהרה שאותה אנחנו רואים כרגע על המסך, נמצאת התשובה לאסונות הגדולים שפקדו את הזן שלנו לאחרונה...",

המנהרה הייתה ארוכה וחשוכה, ערפל כבד שרר בה, "דוקטור אלגור" אמרה השדרנית, "יש לך משהו להוסיף בתגובה?",
דוקטור אלגור היה מן הכותבים. חייו היו ריקים ממעשה ויש אומרים שהתגלית הייתה המחיר כשרצה להיפטר מן העיפרון ולחזור לשגרה.
"כן, אנחנו מקבלים תדרים חזקים מכאן, ואני יכול לאמוד את המרחק כ12 מטרים מן היעד...", הדוקטור המשיך והלאה בפרטים וכש12 המטרים הגיעו לקיצם, כל בני האדם היו מרותקים למסך הטלוויזיה.


צליל צורם חדר את אוזניהם של כל האנשים, הערפל הקשה עלינו לראות את התמונה, אבל ככל שעברו השניות, התבהרה התמונה והצליל נקלט יותר ויותר. "דוקטור אלגור! דוקטור אלגור!" צעקה השדרנית,
"בבקשה, כל העולם צופה בך עכשיו, תספר לו, מה אנחנו שומעים", דוקטור אלגור מחה ממצחו זיעה, הוא גירד בפדחתו ואמר, "ובכן, שדרנית יקרה...הצליל הזה, הצורם, הוא בכי".

השדרנית צחקה ואמרה, "בכי...טוב, דוקטור, לא ייתכן שזה בכי. זו חייבת להיות טעות..." התשובה שקיבלה,
הייתה מקוטעת. זרם הסאונד נקטע, כנראה שהעומק אליו הגיע היה יותר ממה שהטכנולוגיה יכולה לשאת. בכל צעד שעשה אל מקור הבכי, התבהרה התמונה וכשהגיע לבסוף נשארה האנושות המומה.

על המסך הופיעה ילדה. לבושה שמלה ורודה קצרה, כבת 12, על קודקודה שתי גומיות. היא בכתה ובכתה, צעקותייה העבירו צמרמורת בגוף כולם והזעזוע היה בלתי נסבל. בכל גל של בכי נסחפה האנושות עוד כמה סנטימטרים מעלה,
דוקטור אלגור נחזה כמנסה לגשת אל הילדה אבל דבר לא עזר. בסופו של דבר, הוציא אקדח וירה בה.

הדוקטור בכה. הוא ליטף את הילדה בעוד היא מדממת בזרעותיו למוות וכשנפחה את נשימתה האחרונה, נפלה כל האנושות חזרה אל הקרקע, בדיוק למקום ממנו עפה, והשדרנית נשבעה וחזרה ואמרה שהכל נגמר.
אלגור חזר רועד מן המהנרה אל אלפי צלמי חדשות שהיו רעבים בשם כל האנושות לדעת את השתלשלות האירועים. אף אחד לא העז לפקפק בהחלטתו להרוג את הילדה וכי מה שווה נפש אחת הרוגה למען הצלתם של מיליונים?

גופתה של הילדה נותחה אלפי פעמים בניסיון למצוא הסבר הגיוני. איך היה בכוחה של ילדה קטנה להעיף את העולם ואיך הגיעה למקום אליו הגיעה ואיך קשור תזוזת העולם מן המסלול אל כל הדברים.
מדענים וחוקרים מכל קצוות העולם נרתמו למשימה, אבל כל ניסיון עלה בתוהו.

במשלחת המחקר הרביעית אל קצה המנהרה, נמצא פתק שנכתב ככל הנראה בידי הילדה. "אני לא מוצאת את אמא", היה לשונו.
אלגור גירד בפדחתו כמו שעשה כל כך הרבה פעמים מאז המקרה עד שנוצרו בה צלקות ממשיות ואמר,
"ככל הנראה, הילדה הרגישה כל כך לבד. המקום המיוחד בו שהתה, העצים את הרגש הזה, ותזוזת כדור הארץ העניקה לו חוזק מיסטי,
כולנו עפנו, בסה"כ כי רצתה הילדה למשוך תשומת לב, היא רצתה שימצאו את אמא שלה, היא רצתה שכולם ידעו איך זה להיות בלי כיוון",
לאחר מכן הושלך דוקטור אלגור לבית חולים לחולי נפש בטענה שזהו הסבר מגוחך, והמרדף לאחר פתרון גרם לו לאבד שפיותו.



גם בסופו של סיפור זה אנו מבינים שהאנושות לא למדה דבר, אלגור הגיע לתשובה זו כי נשמתו ראתה רחוק
ואילו בכדור הארץ,
החמצן היה חמצן, האדמה הייתה אדמה, הדשא היה ירוק, האוכל היה מוצק וכוח הכבידה היה כוח הכבידה.



לפני 12 שנים. 29 בנובמבר 2011 בשעה 12:39

"שמעי מותק, וואלק באייימממממאאאא שלי שאת הדבר הכי חמוד שראית כאן כל היום נראה לי", הבחור הזה שם יד מעל הכתף שלי ורוכן לעברי בעוד שאני נשענת לתומי על קיר לבנים בתחנה המרכזית.
הרהרתי כמה שניות באיך להגיב לאירוע החריג הזה, בחנתי אותו כמה דקות והרי לכם סיכום הנתונים:
בחור צעיר כבן 24-25,
לראשו כובע סיכה לבן עם סימן ההיכר של נייק,
טרינינג לבן של אדידס ומעליו של קבוצת כדורגל,
ג'ינס בהיר משופשף בברכיים,
מבנה גוף רזה ואולי הייתי מרחיקה לכת ואומרת אפילו שדוף,
שחום בכאילו (יענו לבן, אשכנזי צהוב מת, (למה מה קרה גם אני יודעת את השפה שלהם),שמבלה את רוב שעותיו בים)
וללא ספק,
ערס.
קריקטורה של ערס, מבחינתי אפילו הובכתי קצת בשבילו כמה שהוא קלישאה.

"באמת?" אני אומרת לו ומחייכת חיוך רחב שיניים. היד שלו ירדה והוא עיקם את פרצופו כלא מבין, הוא ציפה לאיזו עקיצה שנונה בשקל שכמובן היה שומע מאיזה פרחולה שיש לה רק חצי אונה מתפקדת וגם היא כולה מרוכזת בקולקציה החדשה של הדוכן הזה שמוכר לה טייצים מנומרים במחיר מופקע,
אבל הייתי נחמדה. ממש נחמדה. כל כך נחמדה שהאנרגיות שלי יכלו לרפא סרטן ואולי אפילו מספיק נחמדה בביל להמשיך לדבר איתו.

"כן.. מותק, באמת" הוא אומר, משהו בקול שלו פתאום נהיה פרוורטי, "טוב, אז תנשק אותי", הוא מחייך, "את צוחקת?",
"תגיד, אני נראת לך צוחקת?", הוא מקרב את השפתיים שלו אליי ובשנייה האחרונה, בדיוק כשחלפה במוחי המחשבה אולי לזרום, אני מזיזה את הפנים והוא נשאר מופתע.

"יו איזה קטע מסריח נשמה..",
"זה בדיוק מה שאני חשבתי." אמרתי בעודי מסניפה את האוויר בהבעת פנים נגעלת.

טוב,
אני לא עד כדי כך נחמדה.

לפני 13 שנים. 24 בנובמבר 2011 בשעה 13:24

מהקצה השני של המסדרון הסתכלתי על המתרגל שלי, יהב. זה לא באמת השם שלו כמובן, אבל חיפשתי משהו שיבטא אותו, אגו גברי גלום בתוך גוף שדוף ופנים יפות וכמעט נשיות. תווי פנים רכים, אף סולד, עיניים ירוקות ושיער חום אדמדם שמשחזר את האורך שלו לאחר הגילוח הצבאי האכזרי . הוא לבש סריג פסים שחור לבן ששנאתי, (ערס) ג'ינס כחול צמוד שעוד לא הרבה זמן הוא יתחרט שלבש ונעלי אולסטאר, אחת אדומה- אחת ירוקה.

"סליחה? ראיתם איזה ילדה בשם 'חננה'? היא נמוכה כזו, לא ממש ממש נמוכה, ולא ממש ממש גבוהה בעצם, שמנמנה, זאת אומרת..לא שאני חושב שהיא שמנה זאת אומרת..לא חשוב, ראיתם?", יהב נתקל בשלילה מחבורה של כחמש בנות מכיתה י'. יפות. אפילו מרחוק אני יכולה לראות שהוא מסמיק כשהן נוגעות בזרוע שלו ושואלות, "מהה.. אתה חדש כאן כאילו?!".

קצת רציתי שהוא יסתובב ויראה אותי, אבל לא הרגשתי שזה מתאים לגשת אליו. כשאני משחזרת את אירועי המחששה בראש, אני בכלל לא מבינה מה נכנס בי. לא שעולם הבדס"מ זר לי, אבל הייתי נשלטת וזה הכל. הפרידה הייתה קשה, כמו כל פרידה, אבל משהו בעובדה שהוא לא רק היה חבר שלי אלא גם היה אדוני ומושא הערצתי רק צרב יותר, כאילו החוקים הווניליים של הפרידה לא תקפים כאן ואסור לי להיות עצובה או להתנגד, כי הוא אמר ועליי לקבל את רצונו בשקט כמו שקיבלתי את כל הרצונות שלו בשנתיים האחרונות.

והנה, חודש אחר כך, הבחור הזר-מוזר הזה שהדבר הכי אישי שידעתי עליו זה שיש לו חיבה למשפטים בגיאומטריה, שידר משהו כה...כנוע, שכמעט ולא יכלתי להתנגד אליו. כמה שניות לפני שהסטירה שהחטפתי לו, העיניים המצטערות, ביקשו עונש פיזי שיפצה אותי והכנות במבט שלו היא זו שלכדה אותי לבסוף.

רציתי להכאיב לו. רציתי שהוא ירצה אותי. רציתי שהוא יספר לי כל מה שחלף לו במוח אי פעם, רציתי אותו ערום מתחתיי בכל מובן.
"חיפשתי אותך", שמעתי מאחוריי בעת שהנחתי את התיק על אחד הכיסאות עם הריפוד הכחול בספרייה, זיהיתי את הקול שלו מיד, אבל העדפתי להתעלם וללכת לאחד ממדפי הסיפורת ולחפש לי משהו לקרוא. כצפוי, הוא הלך אחריי.
"את רוצה לדבר איתי?" הוא שאל, לקחתי לידי את הספר לוליטה, נבוקוב. בספרייה עתירת התקציב הזו יש 15 עותקים של הספר הזה. כולם חדשים, שזה מצחיק. אבל רק אותי.

"קראת את זה?" הוא ניסה את מזלו שוב, הנדתי לחיוב בראשי. "זה הספר האהוב עליי", אמרתי והחזרתי למדף. הרהרתי בזה קצת ואמרתי שוב, "טוב, לא האהוב עליי. אבל בטופ שלוש שלי, בלי ספק".
"לא קראתי את זה", הוא הודה, זה היה נראה כאילו הוא קצת מתבייש. "אני מצטער". צחקתי ושאלתי,"אתה מצטער כי לא קראת את 'לוליטה'?", הוא לא אמר מילה, "זה חבל. נראה לי שאתה תאהב".

הסתובבתי קצת בין הספרים כשהוא מהלך אחריי והשתיקה עומדת ביננו כמו בן אדם שלישי שלוקח חלק בשיחה. קשה להגיד שהייתי מובכת, אבל היה משהו לא משוחרר בדרך שהוא הסתכל עליי, בעקביות הוא חיפש אישור שלי, שלח את היד רק למדפים שאני כבר בדקתי,הלך במסלול המדוייק שבו אני הלכתי ודיבר רק כשפניתי אליו, זה החמיא לי וסיקרן אותי
וכמו תמיד הגבולות קראו לי למתוח אותם. ביני לבין עצמי אמרתי בואי נעשה ניסוי. (לא הרגע הכי מואר מוסרית שלי, מודה)

"בוא" יריתי, לקחתי את התיק והלכתי הליכה מהירה אל מחוץ לבית ספר, לחלק המת שבין אולם הספורט לעולם הכנסים, שהייתה חצי מחששה וחצי מקום מוכר להתמזמזויות, הוא היה מפורסם בכך שמורים יודעים עליו אבל נמנעים מלגשת אליו. לא הכרתי את עצמי כשולטת עד שפגשתי אותו,
תמיד ידעתי שברמת הרעיון זה משהו מעניין שכיף לנסות, אבל אף פעם לא הייתה לי גישה לאנשים שבסצנה וגם איך שהוא קצת פחדתי מעצמי ומהדברים שזה יוציא ממני.
"תוריד חולצה" אמרתי, הוא עיוות את הפנים שלו כאילו אמר 'נו באמת, פה?!',
"נו," חזרתי קצרת סבלנות. הייתי סקרנית וממהרת. הוא פשט מעליו את החולצה ונכנס יותר לעומק כך שאי אפשר לראות אותו אם עומדים בקצה המדרגות שמובילות לשם. "אמרתי לך לזוז?" הוא הסתכל עליי וחייך, הוא חזר את צעדיו ואמר, "סליחה, גבירתי",
המילה הזו צלצלה לי מוזר באוזן, "אל תקרא לי ככה", רציתי לדעת מה הוא חושב. אז ביקשתי לדעת.
"את מבקשת או אומרת?" הוא עמד חשוף חזה וידיו היו לצד הגב,השמש של יוני השתקפה בעור הלבן שלו, "תענה כבר", צחקקתי. "את חמודה" הוא אמר, "זה כאילו את מפחדת לשבור אותי."
"אתה שביר?"
"יש לך רק דרך אחת לבדוק, רק אל.." הוא התחיל לומר ואז השפיל מבטו ואמר, "רק אל תתעלמי ממני כשאני אומר די".

הוא קצת רעד כשאמר, כאילו חשש שזה לא יהיה מקובל עליי. "על ארבע" אמרתי, מופתעת מהנחישות של הקול שלי בעצמי, והוא עשה. בלי אבל, בלי אם, בלי 'אבל יראו אותי', הוא פשוט עשה. "תתקרב אליי", בעוד הוא מטופף לעברי לא יכלתי שלא לצחוק עליו זה היה כל כך הזוי ואבסורד, וזה הרגיש טוב. העליונות שאפפה אותי והפתטיות הזו שלו. הרגשתי שאני סקסית ויפה וכל-יכולה.

הלשון שלו עברה בעדינות על הכף רגל שלי, השפתיים עוטפות את הבוהן שלי ומוצצת אותה, זה מדגדג אותי.זה מחרמן אותי. הרטיבות בין הרגליים לא מאחרת להגיע. הוא נראה לי שלו, העיניים שלו עצומות והוא כולו מרוכז במשימה.
משכתי את הרגל מהפה שלו ודרכתי על הפנים שלו, זה היה מתבקש, הלחי שלו נמעכה תחת הבהונות שלי והפרצוף שלו הגיב בחוסר נוחות, את הרגל השנייה שמתי על הבטן, וכל כמה שניות לחצתי אותה ושאבתי ממנו גניחת כאב. הרגל שלי נחה על המפשעה שלו, "לדרוך?" שאלתי.

"זה יכאב" הוא אמר לי,
"זה לא מה ששאלתי",
"כן. בבקשה, כן" הוא לחש בשקט. והרגל שלי נלחצה כנגד הזין המתקשה שלו באיטיות מעבירה את משקלי עליו בעוד הוא נושך את שפתיו עד זוב דם ועיניו נרטבות מדמעות מאופקות.

אחרי כמה שניות הנחתי לו, והוא התנשם. ולאחר מכן דרכתי במהירות ובעוצמה על מפשעתו והלכתי צעד אחורה כדי לצפות בו מתפתל. הוא צעק ובכה קצת, אבל חייך.

בהיתי בו בסיפוק וצחקתי, "למה אתה מחייך?" שאלתי, "לא ידעתי שיש לך את זה" הוא ביקש לעמוד ואישרתי. הוא התכופף לקחת את החולצה שלו והנחתי יד על ישבנו שלפתע קרץ לי ואז הוא אמר. "די, לא עכשיו" ואני בכלל לא הבנתי על מה הוא מדבר.

הוא התקרב אליי ולחש באוזני, "היה כיף. את מתוקה.",
יהב נישק אותי בעדינות על הלחי שלי, והסתובב ללכת. "כלבלבי!" צעקתי לו,
הוא הסתובב והתקרבתי לעברו, "תקרא לי גבירתי".

וזו הייתה רק ההתחלה -לה-לה.