אז חלפו שלושים יום מאז שנרצחת בנובה והעולם הזה מזדיין כמעט כרגיל. קצת שירים עצובים ברדיו ורחובות ריקים אבל לא יותר מדי. אבל שתדעי שאצלי הוא עצר. אני לא מפסיק לגעת בכל המקומות שחרטת וחתכת וצבעת ודקרת אותי עם השם שלך. זה מרגיש לרגע כמו כוויה עמוקה ושורפת, ולרגע מציף לי את המוח בשלולית שחורה. אבל תמיד אני מהרהר מה היה קורה אילו היית חורטת בתוכי יותר עמוק, עד העצם. או אילו הייתי שייך לך עד היום האחרון. או אילו לא היינו מכירים כלל. אבל בדיוק ככה אלוהים רצה, שניפרד חודשיים לפני המוות שלך בלי סגירת מעגל והמון שאלות בלי תשובות, והמון רגשות בלי בית או חלקת אדמה. ואני צריך לסדר את זה בתוכי לבד. ואני מקווה שהפעם תעזרי לי עם זה, לא כמו שסיבכת לי את החיים ושלחת לי חסימות ובלוקים כאילו הייתי מחבל מהנוחבה שרצח אותך. סך הכל אהבתי אותך וגם את אותי משהו פשוט לא הסתדר בנינו עד הסוף.
אז עברו שלושים יום ואני שולח לך וואטסאפ ואפילו לא מחכה לווי המזדיין הכחול. הבנתי ממש לאחרונה שהוא לא יגיע לעולם. למרות שאני מפנטז שאת חיה ונהנית מכל הסצנה שעושים כאן לכבודך. והפסקתי כבר להתקשר כי פתחתי בחילה למזכירה האקלקטורנית שלך. כל כך נטולת חום וקרה בדיוק כמו אבן המצבה שלך. היא יודעת כמה שיחות וצחוקים עשינו בנסיעות הארוכות שלי? ברור שלא.
אז כשיורד גשם נשאר לי לשמוע את השיר המזורגג שאהבת, כי ככה הכרנו, בחורף האחרון. וכל הערפל והגשם מזכירים לי אותך וזה לא הוגן. כי את לא המצאת את החורף, אולי רק את הקור. מזל שנשאר לי ממך עוד קצת גרמים של ירוק אז אני לוקח שאכטה ארוכה ונזכר כמה היית יפה וכמה הצחוק שלך היה מדבק וכמה אהבתי לספר לך אגדות חז"ל ומדרשים אחרי סשנים ארוכים ארוכים ושיחות נפש על כל מה שזז. גם על המוות, רק שלא שיערתי שהוא יופיע ויקח לי אותך לעד. סעמק אני עדיין אוהב אותך 🖤
