פוסט עירום. הכי עירום שהיה לי כאן.
מוות של אישה שאהבתי, בשביעי לאוקטובר. ובתוספת התקופה הזו ועוד כמה דברים כבדים שהביאו אותי מעבר לקצה, הציפו בתוכי דברים שהדחקתי שנים ארוכות שברחתי מהם כמו מאש. המסיבות עד אור הבוקר. הבדסמ האקסטרימי. והחוויות פרועות. היו רק שמיכה מחוררת בקושי, לפחדים חרדות וגם דיכאונות. אבל היה לי את האומץ להביט ישר לתוך המראה, ולפנות לעזרה מקצועית ולתהליך עמוק שיורד לתוך הנפש שלי. ומסתבר שאני במשך שנים פוסט טראומתי. והתהליך הזה הוא יסודי ועמוק שמקלף אותי לאט לאט. ויש ימים שהם בחמלה רבה. ויש ימים שפחות, ומותירים אותי עירום חשוף ופגיע עד העצם. ושמחת החיים והאופטימיות והציניות והקלילות שלי אוזלים ואין לי כוחות לכלום. אבל אני עקשן ונלחם עם השיניים ורוצה לנקז את המוגלה וללמוד לחיות עם השברים האלה ואפילו לרפאות אותם. ויש ימים אפורים והכל חשוך וסמיך ואין אור בקצה המנהרה. ויש ימים יפים ומוארים. אבל אני נאחז חזק באדמה מאיט את קצב הלב ויודע שמחר תבוא שוב השמש ותזרח, וזה יכול לבלבל ולהציק. ולמזלי התהליך הזה והמטפלת המדהימה שלי יודעת להחזיק אותי גם בימים כאלה. והכי חשוב שאני יודע שבסופו של התקופה הארוכה הזו שהם כמו חבלי לידה. אני אהיה אני בעצמי. בלי הבריחות הארוכות האלה. ובלי החומות הכבדות שמפריעות לי לנשום ולשגשג. אלא אני נקי וחזק.
תחזיקו לי אצבעות?
