החלטות

השינה נטולת חלומות
עייפות קלה.צריך שוב להפעיל את התאים האפורים
לחזור ללימודים.שנה חמישית כבר
אני מסתכל לאחור,רואה את כל העבר שלי מאז תחילת לימודיי.תמיד שואל את עצמי האם היה שווה הקורבן שהקרבתי ללימודיי,קורבן שהוא חמש שנים מחיי.התשובה כבר נמצאת בראשי אחרת לא הייתי רושם בלוג זה.צריך שוב לדעת איך אני מתמודד עם הקשיים הכלכליים שכל סטודנט עובר בדרך.גם דירה,גם אוטו וגם לימודים.נתחיל לדרוש סשנים בתשלום?
אולי אני אשב כמו הציירים הנודדים ברחוב כשקהל ייתאסף מסביבי ויראה איך אני משרבט מתחת לידיי קריקטורה מעוותת של אדם עם חיוך אוילי.הכל!!! רק לא זה.נצטרך לקמץ בבתי קפה יומרניים שמגישים לך קפה תפל עם פרוסת עוגה כושית פשוטה וקוראים לזה "לאטה עם שמנת ועוגת יער שחורה משוקולד בלגי משובח".באמת צריך להפסיק ללכת לשם.לימודים מרתקים לכל הסטודנטים פה.בהצלחה

ישבתי עם מספר מצומצם של ידידים טובים שלי ביום שישי בפאב הכי בנאלי על חוף הים.תמיד יש ויכוחים איפה נלך לבלות הפעם ותמיד כל פעם נבחר אותו מקום.אולי בגלל שתמיד טוב לשוב למקום שמכירים ואולי כפי שהגדירה זאת חברתי הטובה "מיץ התותי פרוטי הכי טוב בארץ".יש בנו על חול הים וסעדנו את ליבנו.היה קר.הרוח מהצפון הודיע לנו על נוכחותה וגרמה לגלים לבנים להבליח מתוך הים השחור.השיחות נסבו סביב הנושאים השגרתיים,לימודים,פוליטיקה,עבודה וכו'.באותו זמן היו על החוף זוג שעשה כל מיני תנועות על החוף.משהו שנראה בין שילוב של ריקוד לבין לחימה(אולי קאפוארה)כשהצחקוק שלהם נשמע בבירור.הבטנו עליהם קצת בהלם.אולי בגלל שכולם היו ישובים למופת ליד בקבוקי השתייה ועל כן היוונוף חריג.לפתע הם הסירו את בגדיהם ורצו לתוך הים כמו גלים ששבו למסלולם.חי הפטיר בפרצוף מעוקם שהם מטורפים לשחות במזג אויר שכזה ועוד בקור מקפיא של מים.אני פשוט הסתכלתי עליהם מוקסם.בשבילי הם הביעו את הקלישאה הכי נדושה ואולי הכי נכונה.הים שמסמל בשביל כולנו חופש וגעגועים למשהו ראשוני יותר ובתולי.התענגתי על הבירה שלי ואמרתי שאני שמח שהחורף כבר בפתח.היה קר ולא היה לי איכפת.כאלו הם ילידי ינואר אני חושב.החורף בעורקים שלנו.אנחנו מרגישים אותו בקרירות הנעימה ובעננים שמתחילים להצל עלינו מהשמש שלא מרחמת
אבל אולי מה שדווקא הכי יפה בעיניי היתה העובדה שהחורף הזכיר לכולם חלומות ורצונות מילדות של כולם.רק עונה כזאת שמסמלת איזשהי עצירה בחיים ובפריחה יכולה לגרום לנו לחשוב על עצמינו בלי שמץ של אנוכיות.

יש אנשים שטעיתי לגביהם ואני רוצה לבקש סליחה.יש אנשים שטעו לגביי ואני סולח להם.צריך להיות אדם משכמך ומעלה כדי להתמודד עם עצמך ולא רק עם אנשים אחרים.להיות דומיננטי פירושו של דבר זה לדעת את אלו הסובבים אותך.למצוא את הטוב בם או לחלופין להתעלם מהרע שבם.יש הרבה אנשים שחושבים שפגעו בהם אולם לרוב לא מהסיבה המוצדקת.יש אנשים שתמיד חושבים שרוצים להרע להם בגלל שהם נכוו מאנשים אחרים ואז גם אלו שרוצים בטובתם הופכים להיות זאבים.בסופו של דבר בכל מקום זה קורה.הטבע האנושי שהינו אפל ובהיר באותה מידה.אני שמח בעובדה שהכרתי הרבה אנשים נפלאים ואני בטוח שעוד אמשיך להכיר.היו לי גם זכרונות רעים אבל שכחתי אותם.אין זה אומר שהם לא הפכו לצלקות בתוכי אבל אני סבור שאדם חזק הוא אדם שנושא את צלקותיו בגאון ולא נותן להן לחפור בבשרו.כדאי לספוג כאב בעודו רותח ולאחר מכן לצנן אותו במהירות בדיוק כמו שמחשלים פלדה.רק אז אפשר לפלח את דרכך הלאה.

כמה טוב סוף סוף לכתוב בעברית.מאז שחזרתי מניו יורק לא היה באפשרותי להתבטא בעברית.התגעגעתי.השיבה הביתה הינה זמן רגיש.הרבה דברים אתה מגלה שהשתנו לטובה או לרעה.כל כך נהניתי מניו יורק אבל היא היתה אוטופיה.דברים שרואים משם לא רואים מכאן... כמה המשפט הזה היה נכון בעיניי.כמה דברים יכולים להשתנות במושג הזה שאנחנו מכנים זמן.דברים שיכולים למוטט אותך אך מצד שני גם כאלו שיכולים להרים אותך חזרה לרגליך.כמה טוב לדבר עם חברים וחברות ותיקים שמעולם לא שכחו אותך.ולכל אלו אני שולח לכם את אהבתי.הלימודים מתחילים ועימם גם העבודה.השיגרה מושכת בכוח לקו החיים לשוב למסילותיו.אני שונא להמשיך את השיגרה.אולי צריך שתהיה שיגרה.בסופו של דבר היא משכיחה דברים כואבים :-).כאבים על דברים רעים שקורים לנו תמיד חוזרים בגלים כשפצעים חדשים נפתחים.כמה טוב שיש נשמות טובות בדרך שתמיד יכולות לרפא לך אותם.נמצאות על קו החיים שלך ועוזרות להמשיך אותו אחרת הוא גם תמיד יכול להסתיים כמו חוד של עיפרון שבור בעת שרטוט.לא בהכרח בעניין של התאבדות אלא יותר בהחזרת שמחת החיים כשאני מכיר כמה אנשים שאבדה להם.לא מאחל זאת לאוייבים הכי גדולים שלי.אני יודע שזה מאוד בנאלי ונגוע ביותר מדי מתיקות אבל בכל זאת שלכולם תהיה שנה ממש טובה.

Am I awake? or just living my dream
The nice images that swirling me
The dark cloud that never leaving me
Whome should I trust? the white or the black
In the one I know or the ones I knew before
I choose to trust in the ones that I love
Are they angels in streaming light
Or demons sarrounded in fire of wrath
They are both
Because its you my dark love who are found in the two poles
I have controlled you and taken your spirit
But by doind so I paid the price
For my soul is now interwind with yours

As I walk in the upper East Side
Sometimes walking sometimes thinking
The gloomy buildings surrounding me
I hear the silent in the loud noise
Music is inside my head
I'm confused and thrilled
Hundred faces go by every second
In the subway so hot and dry
Blind black man sand to me bluse
I gave him a dime because he made me thinking of you
Through the allies of Chinatown
The smell of good dinner comes up
But still its always becomes delight smell of automne
like yours

Dedicated to my beautiful slave

כשאת סובלת אני מתייסר איתך.אך את לא רוצה שאני אבוא אלייך.במין עקשנות ילדותית ונאיבית התחננת לפניי שלא אראה אותך במצב כזה.הייתי במצבים יותר גרועים אני מטיח בך בחוסר סבלנות,אני חייב להיות לידך.אך את עומדת על שלך.תחנונים לא יעזרו אני עונה בקרירות מכוונת.בקושי רב מצליח לשמור על פאתוס למשמע קולך החלש והרפה.את מבקשת ממני סליחה.לא רוצה לאכזב אותי בשום מחיר.את רוצה שאראה אותך בשיא כוחך ויופייך.את פוחדת לחשוף בפניי את חולייך וחולשתך.אולם בעיניי יקירתי החוזק שלך יבוא ממני.אף דום לא יוכל לעמוד מהצד כששיפחתו סובלת.אני רוצה לערסל אותך בידיי ולטפל בך כאילו היית שוב ילדונת שזקוקה להגנה.לוחש לך מילים רכות באויר,מסתיר את הקשיחות שלי ומכריח אותך לנוח.את יודעת שהייתי חוצה מרחבים רבים להיות עכשיו לצידך אבל ההפצרות שלך עושות את שלהן.אם אני מנוע מלגשת אלייך לפחות תני למילותיי לרפא אותך... שיפחתי המתוקה

כשאני כותב שורות אלה אני מרגיש רוממות רוח מהולה בכאב.מבצר הקרירות שלי נשבר.אבנים קרות של שחם כיסו אותי במשך כמה חודשים,יוצרים חומה נשגבת של זעם עם סדקים של ציניות.טוב לי כך.לא רוצה לתת לרגשות שלי לצאת החוצה.נותן ליצרים אפלים לדבר במקומי.רודה באנשים,חבריי היקרים שנפגעו לא פעם מתחושות הנקם שלי.יצר השליטה שלי מתעורר.התאווה האפילה לחוסר אונים של אחר.החיוך המעוקל שלי שתמיד מגלה את צד ימין הבהיר שלי ומשאיר את צד שמאל מתחבר לצל שבי.בתוך השיש השחור והמבריק של נפשי,תמיד בלטו פסים מבהיקים של רגשותיי האחרים.האמפתיה והחמלה משולבים באהבה נאיבית אשר לא פעם נצרבתי ואשר חרצו בי צלקות בתוך השחור המבריק והמושלם.מעולם לא התיימרתי להיות סאדיסט או חסר רחמים.אך החומה המשיכה להיבנות.מנגנון הגנה יעיל.אינך יכול להיפגע ממה שאינך מרגיש.צריח מבוצר של אנוכיות קרה,אדישות קפואה,וזעם רותח.אולם נשמה אחת שייטה לה בתוך החומות.נאחזה בהן ולא הירפתה.נפש מצולקת עם הרבה רגש טהור וחמים.שרטה בכוח בציפורניה את קיר הפחם.אבן קטנה אחרי אבן קטנה שהפכה למפל אדיר ומתגלגל של אבנים.הוציאה לחופשי את הנחל הרטוב של רגשות טהורים על פני האבנים היבשות.שתתה אותה נשמה מתוקה ממימיי ורוותה מהם.הרחיקה עננים של קדרות.התמכרה אליי ושייכה עצמה אליי.מקבלת את זעמי ורצוני הבלתי מעורערים ביחד עם חמלתי ואהבתי.אכן...רק דמעות חמות וכנות מלטפת יכולים להמיס מצוקים של קרח.תודה לך יקירתי.על רגעים גנובים של אושר :)

תני לי לקחת אותך למקום בו האדמה המסולעת חמה על כל טרשיה ועשביה כשרוח קרירה ועזה מלקקת את פצעיה.
תני לקחת אותך לקו האופק הדמיוני בו שמיים וארץ נפגשים יחדיו כשהזמן מתלפף בהם ומשנה אותם כמו שתמיד רצה
תני לי לקחת אותך לתוך קורי נשמתי,כשאת כמו פרפר תילכדי בתוכם אולם לא תרצי לצאת ואני אארוב לך כעכביש ואצפה בהנאה אנוכית
תני לי לקחת אותך לתוך גופך הקריר בלהט הקיץ שחורך אותי ושורף אותי בבעירה פנימית של תשוקות שאף פעם לא יודעות שובע
תני לי לקחת אותך ליער של כאב מתוק כשאת שוכבת על מצע של עלים מרשרשים כמו מיטתו של נזיר סופגת בכל נימיי נפשך,בהנאה חייתית את הכאב שלי
רק אל תקחי אותי לעולם האפור שבו החלומות מסתיימים,ההגיון הקר לוקח שליטה והרגש חוזר לדמם בלי הפרעה,מרוקן אותנו מנפשנו

יש לי פחד מכלבים גדולים.זהו פחד שיש אותו כבר במשך שנים ושבמהלכן הצלחתי להתגבר עליו מעט אולם אם אסתובב ברחוב ובמקרה יעבור שם כלב גדול ואימתני וינבח הדם שלי יקפא בעורקים שלי.יש סיבה למה אני מספר לכם על הפחד שלי.היום בעת שנסעתי לעבודתי ראיתי אדם מגודל שהחזיק בכוח כלב "רועה גרמני"מעורב וגדול ועם היד השנייה החל להצליף עליו בכוח באמצעות רצועת העור שאליה הכלב היה קשור.הכלב שכב על צידו וספג בשקט את הכאב.צפיתי בזעזוע במחזה המבעית,מה שהחזיר אותי כמה שנים אחורה ליום שבו נשך אותי כלב זאב גדול ברגל,אותו יום בו הטראומה שלי מכלבים גדולים התחילה.אני זוכר שהבעלים שלו תפס את אותו כלב והחל לתת לו מכות רצח.באותם רגעים כבר לא היה לי איכפת מהנשיכה אלא רק התפללתי שאותם בעלים יפסיק להכות את הכלב.הבנתי כי הכלב רק אלים בגלל בעליו ולא אחרת.תמיד מחליאה אותי העובדה שאנשים מחזיקים כלב למטרות שמירה או התעללות באנשים אחרים.חברה טובה אמרה לי שכלב הוא ה"סאב" המושלם.תמיד מציית בהכנעה לאדוניו וילך איתו באש ובמיים.אבחנה כמעט מדוייקת.למה אם כך יש אנשים שמכים את כלביהם? הרי הם עושים כל שביכולתם לעשות מה שאדוניהם אומרים להם.ובכל זאת מכים אותם.שיכרון כוח וסדיסטיות מצד בעליהם.אולי העובדה שיש יצור בעולם שעושה הכל כדי לרצות אותם מכניס את בעל הכלב לכך.רק היום בעיתון קראתי על כך ששני נערים שיסו את הכלבים שלהם בפקחי עירייה.אולם כלב האמסטף של אחד מהם לא תקף.כנראה שהחכים הכלב יותר מבעליו והחליט שאינו יכול לתקוף בשל טירוף ושינאה רק בגלל שצווה לכך.באותו רגע שראיתי את אותו אדם מצליף על כלבו ייחלתי לכך שיטעם מהתרופה שלו.לא יזיק לאותו אחד סשן כואב של שוטים בעודו כפות.אני כבר לא אופתע אם אנשך ע"י כלב.אומר אז..."תראו לי מי אדוניו של אותו כלב ואני אגיד לכם מיהו הכלב".