לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

הכל עובר

אחד ועוד אחת
לפני 8 שנים. 12 באוגוסט 2016 בשעה 8:27
הילד הזה חייב להיות מניאק
הם נתנו לו כל סיכוי והוא ישר החזיר להם אותו
הוא הסתובב ואמר "הו לא, אני לא צריך אותךָ,
לא אכפת לי מהקול שלך בבחירות, ואני אפילו לא צריך אותך."
 
אמא ואבא היו עניים כאשר נולדנו
שאפו כל החיים שלהם לא רק לשאוף ליותר
היו חייבים לברוח מהחומות שגרמו להם
אם אני אספר לך סיפור, אתה אפילו לא תאשים אותם.
 
אז מצאנו נחמה במנגינות
בעטנו בכדורגל וטיפסנו על עצים
בארץ רחוקה משלנו
אני והילדה ג'ייב באני.
 
אז צאי החוצה, בואי אלי
כי יש לי את כול מה שאת צריכה
תעמדי במצב-הכן ליד האש שלי 
כשאין לך יותר שום דבר להפסיד
אני אחסל בך את טיפת החשק האחרונה
שעוד נותרה בך לא לחיות, ונשתה ביחד
מהגביע הקדוש והמתוק.
 
יום שישי, את יודעת...(:
 
לפני 8 שנים. 11 באוגוסט 2016 בשעה 18:52

 

קשה לשכוח כאב, קשה יותר לזכור עונג, והאושר לא משאיר צלקות.

                                                                                                            (צ'אק פלאניוק)

 

צ'אק פלאניוק הוא כמובן הבחור שחיבר את הספר "מועדון קרב". לילה יפה וסופ"ש רגוע-ופרוע.

 

לפני 8 שנים. 10 באוגוסט 2016 בשעה 15:11
שמישהו שמתקשר עם הרוחות, יגיד לי למה 
לכול הרוחות, היא מתחננת לאהבה למרגלות גברים
שחוטפים ממנה את שלה, ומוכרים אותה לעצמם 
ברווח שאינו יכול בשום פנים ואופן לשקף את ערכה 
השוד התמיד לא עדין הזה, אינו משחק במגרש של תשוקה עזה
מפני שהיא מאד מודעת לבחירת המאהבים שלה
לתועלת שלה, לקציר המיני שלה עצמה.
 
ערב כחול-עמוק.
לפני 8 שנים. 9 באוגוסט 2016 בשעה 13:43
מאז שאני זוכר את עצמי היו לי פנטזיות אוטופיות. רבות מהן - לא הייתי אומר רוחניות, אך הן מתייחסות יותר לדימיון ולאינדבידואל. אבל צריך תמיד גם לחפש דרך להתיך רעיונות מופרכים כאלו אל תוך השימוש היומיומי, למצוא דרך לגשר על הפער בין הפנטזיה למציאות, ולבסוף - לבחור לצלוח את הגשר הזה עם מי שבאמת יכול לעשות משהו שיגרום לשינוי.
זה תמיד היה קצת כמו למצוא מכסה ביוב ולהרים אותו, ואז לרדת מתחת למדרכה ולמצוא דרך לעלות בחזרה אל אור השמש...כי רק כאשר אתה באמת מרשה לעצמך להיפצע, להיפצע לגמרי, אתה עושה פתאום איזו פנייה ומעבר לפינה אתה מגלה שאתה נמצא כבר במקום אחר לגמרי, אתה מוצא את החורש החלומי - ואתה מקבל הצצה קטנה לגן-העדן. ככה פתאום, באמצע של כל זה, של כול הכאב והדאגה. ובגלל זה אתה ממשיך הלאה, וזו הסיבה שאתה לא זורק את עצמך מבניין או יורה לעצמך בראש כמו שמישהי הציעה לי פעם שנעשה ביחד.
אתה יודע, החורש החלומי... התחום של האינסוף. זאת הפינה של המשוררים. זהו הקוד שבאמצעותו אנו חיים את חיינו. זהו ההסכם, ונשבענו לקיימו לפני כל-כך הרבה שנים, ההסכם שהפך את כולנו מאויבים לחברים ובני-לוויה ומאהבים ואנו הולכים ומטיילים מאז בשבילי החיים בלב האוקיאנוס הכחול, כאן למטה בישראל. זאת לא כת או דת - זוהי מודעות לסביבה המיידית שלך; אתה לא הולך לכפות את עצמך על אף אחד, ובאותה מידה, אף אחד לא הולך לכפות את עצמו עליך. זה הכול נסוב על הנאה הדדית ועל הרעיון של קהילה.
זה יכול לבוא אליך בלחש מבעד לעצים. או לבוא אליך מתוך סדק במדרכה. זה גם יכול לבוא כאשר אתה פותח שקית של צ'יפס או כאשר אתה בועט בכדורגל כנגד הקיר. וגם אם אני מרגיז אותך עכשיו, זה עדיין יהיה נכון, כי החורש החלומי והחלום הארוטי-אוטופי הם כה עמוקים, כה נכונים לליבנו ...
היו כבר כמה התכנסויות ארוטיות-אוטופיות לאורך השנים או במהלך ההיסטוריה, אבל אני חושב שהטוב ביותר עדיין מחכה לנו לעתיד לבוא. 
זה יכול להיות עוצמתי ממש כמו שהדמיון שלך יאפשר לזה להיות. אבל זה יכול להיות גם אפל ומעוות כמו הנשמה שלך...החורש החלומי מקיף את האינסופי, וזה למה הוא מנחם אותי. 
הייתי מסביר לכם את התהליך שבו כול אחד מכם יכול לגלות בתוך החלום את עצמו ואת ההיסטוריה שלו, ואיך הוא יכול לפתח את החלום ולהשתלב בו; אבל אני בוחר שלא לפרסם זאת בשל העמימות הפלילית של מה שאני מציע.
אני מתכוון, הבחורות הסמים והמשקאות, הפרקטיקות המיניות - כל העניין הזה הוא מעל-ומעבר לעיקרון-העונג או להדוניזם פשטני. אני מצטער אם אתה מקשיב לכל זה וחושב שזה שטויות, אבל - ברצינות - החורש החלומי, זהו המקום שאליו אני חותר...אז מנועים קדימה! ולא לחוס על הסוסים. אני מקווה שהצלחתי איכשהו להמחיש לך משהו שתמיד הסתחרר בתוכך חסר-שם.
 
 
אחה"צ מוארים.
לפני 8 שנים. 7 באוגוסט 2016 בשעה 18:19
הנה בא הסמל החי של העיר התחתית
באזור מלחמה עתידני
כן אני שם בתפקיד נפוליאון
יש לי חזייה שחורה כלומר שכפ"ץ
קיבלתי אותה עם חורי הכדורים בילד-אין 
אני ממציא מיתולוגיה של פריקים
בשביל האנתולוגיה של מרווין גיי
אני מסתכל מסביבי
אני צועק אל הרוח
יש לי נדר של אמביציה
אני מרגיש מכת-חום מבפנים
כוכבים ממוסמרים אל המאסטר המעונה
העקבות שלי הן מכובדות
כמו נסיעה במונית עם רוברט דה נירו
"אתה מדבר אליי?"
אלו הם החיים-שאחרי עכשיו
אני מזריק חלומות ואני מגבש עמדה
אני חי על חומרים אסורים קסומים ורחוקים 
אני גורם לספינות להתנגש
כמו גורלות של השראה
אני אוכל את הגמגום שלי!
אני לומד את תלמידיי ממרחק
כה אקזוטי
אתה חושב על שיר ארוטי
דספוטי
אפרו-מניאקי
ואז איבדתי אותו
בגלגול מחוגי השעון
מתקתק כמו התמכרות למשהו
אני כותב מילים לשיר הזה כדי להטיל את דעתי כמו שד
אבל לא אכפת לי
אני יודע שהצרחות שלי משמעותיות
והן הופכות לרגשות
לפחות בתנאים של שפיות מדויקת
את היהירות הקטלנית שלי
 
שמור את זה חזק וקבל את זה באצילות
רק אל תשכח היכן היתה הטעות
כוכב-הבוקר כבר מאיר ברכות. 
 
המלכודת היתה להגדיר את מצב הרוח לא כחמוץ
הסתכלתי בשעון וקיבלתי פרץ של כוח
כמו זאב בכלוב עשיתי הצגה של התקף-זעם
יש לי סיפור לספר לכם מעידן אחר
על סמל חי בעיר התחתית
סיפור עם מקור שאפשר לסמוך עליו
בחוץ, ברחוב
דעתי עולה באש
כאוטית
רובוטית
אני המאדר פאקר משיח 
בריכות של אפר נורו לתוך מוחי
זה מרושע
זה כל-כך סִמלִי
לקחתי איתי רצועה של שוט
הזמן רופא נפלא
הזמן שקרן מפואר
נשימתי היא חייך
מותי הוא התשוקה שלך
 
קִינֵטִי
מְלָאכוּתִי
רפלקטיבי
הֶטֵלִי
נָגוּעַ
מטעה
ועכשיו כבר מאוחר מדי בשביל האויב שלי
כשהוא היה מאושר ניצחתי אותו ישר
הוא לקח את הפיתיון
לא נותר לי אלא לטבול את המזל בגלימה שלי
"הייתי צריכה סמים," היא אמרה לי, "במקום זה קבלתי קוק."
אז נאלצתי לשוב ולפגוש את המקור
בחדר המת של הכח
לא-ולא הוא לא הביע חרטה
אז לא עצרתי גם כשבאה משטרה 
הוצאתי אחד מהתמונה
נהייתי אלים
אבל יש לי מילים 
הם עשו לי בדיקת-עורקים עבור זימה
אבל יש לי מילים כמו נשק מגנטי
שאפשר לשגרו למסלול בחלל החיצון
איזנתי את הכוח
ואז השחתתי אותו
וכשהרשויות נתנו לי לרכב בחזרה למקור שלי בעיר התחתית
ברחתי בזווית
לא רבים יכולים להבין 
מפיסטופלס, המותג הסדיסטי
של הסטייה
בזמן שהיה לי הכי נוח
זה היה מבריק.
 

ליל מנוחה וחלומות פז.

 

לפני 8 שנים. 7 באוגוסט 2016 בשעה 8:46

 

בלילה הפסלים הקדושים, המתים והאילמים,
שומעים גניחות של התנגדות...זה נכון.
הייתי לוקחת את התשוקות שלי למקום אחר
אלמלא העיניים של הנחש.
 
בבוקר אני שוב מתרצָה,
אני נמסה כמו נר דקיק,
לאחר-מכן מכתפי החשופה
מחליקה לה רצועה שחורה.
                                  
                                           (מרינה צבטייבה, בתרגום חופשי שלי)
 
 
בוקר טוב בוקר אור, ושבוע חדש וטוב.
לפני 8 שנים. 5 באוגוסט 2016 בשעה 10:35

 

החלום היה לחיות
ולחיות היה חלום.
 
היא אומרת שהיא מרגישה כאילו הנשמה שלה היא סירה בים סוער
אבל הדברים הכי מעניינים קורים לך לא כשאתה ישן ולא כשאתה ער. 
 
אני רוצָה שתגלה לי סוד, היא ביקשה.
אני אדם טוב, עניתי בלחישה.
 
היא שתקה רגע ואז אמרה, כולנו קצת טובים וקצת רעים.
ואני חשבתי לעצמי, איזה גל רעב ליקק אותי אתמול על הסלעים.
 
צהריים יפים, וסופ"ש רגוע-ופרוע.
 
לפני 8 שנים. 2 באוגוסט 2016 בשעה 10:16
ראיתי בחורה בקהל
ניגשתי, צעקתי, שאלתי,
אם אני יכול לקחת אותה לדייט.
אבל היא אמרה לי, אפילו אם תמצא חן בעיני
ואפילו אם יהיה לך חוש הומור
הכוס שלי לא הולך לגמור.
 
אז החלפתי את המצעים על המיטה
סידרתי טיפ-טופ את הדירה
נתתי לה להביא לי וואחד מציצה
אבל הכוס הזה עדיין לא רצה.
 
קראתי לו את אליוט, קראתי לו את ייטס
קראתי לו את ז'אן פול סארטר
ועדיין לא מצאתי לו ת'סטארטר
כן, קראתי לכוס גם את מרסל פרוסט
וניסיתי להישאר ער עד מאוחר
אבל הכוס הזה עדיין לא גמר.
 
קניתי לה תריסר יונים צחורות כשלג
עשיתי לה את הכלים בכפפות גומי
קראתי לה מותק, קראתי לה אהובתי
אבל הכוס הזה עדיין לא זרם איתי.
אז שלחתי לה כל סוג של פרח בעולם
ליטפתי את הצ'יוואווה הקטן והדוחה שלה
כתבתי לה שיר עם מאה שורות
ליוויתי אותה מבעד לשדרת עצי אורן רועדים
שתיתי ליטר קוניאק, זרקתי אותה על גבה
אבל היא רק צחקה ולא גמרה.
 
אז שרתי לה את הבלוז על הכוס המנחוס,
הבלוז על הכוס המנחוס.
 
ואמרתי לעצמי שאם הכוס שלה לא גומר
אני מעל הכול חייב ללמוד לאהוב את עצמי קצת יותר.
 
צהריים מוארים (:
לפני 8 שנים. 31 ביולי 2016 בשעה 11:01
היא אהבה אותי בשביל האהבה 
אה האהבה
ועכשיו היא עזבה.
היא אהבה אותי רק בשביל האהבה
ועכשיו היא עזבה.
 
אמרתי שלא, שהיא לא אהבה אותי בשביל העושר
כי לא הייתי עשיר, גם לא בשביל המוזיקה, 
כי לא ידעתי לשיר, גם לא בשביל הכוח או היופי
או התאווה, היא אהבה אותי רק בשביל האהבה.
 
ולפני שהיא עזבה היא אמרה לי " נו מה אתה חושב?
אתה תמיד פוגע רק במי שאתה אוהב."
 
אז ארזתי את הדברים ונסעתי למזרח,
לא שהייתי מוכרח, אבל בכול מה שנוגע להוראות 
שנשלחו אלי מהמוח הייתי אז למען-האמת עוד די צייתן,
ושחיתי כול הדרך ישר לבטן של הלויתן.
 
ובבנקוק, אני נשבע, שמעתי בתוכי קול שדיבר אלי בבריטון
זה היה כוח נמוך, כוח תחתון, הכי הפוך מכוח עליון, 
והייתי כבר 12 צעדים מתחנת האוטובוס לגיהנום.
 
וכשחזרתי מהגיהנום חשבתי לעצמי שאני אולי לא מאמין בגן-עדן 
אבל בטח שאני לא מסכים לחיות בגיהנום, ואמרתי לעצמי שאני
לא מאמין באנשים שהולכים על המים, או באנשים שהופכים מים ליין,
אני עושה את זה כול הזמן.
 
הלב שלנו נקי גם אם הידיים שלנו מלוכלכות
להתראות, אמרתי לה, להתראות
עכשיו אני מתחיל לראות.
 
צהריים מוארים.
לפני 8 שנים. 30 ביולי 2016 בשעה 9:15
קודם כול(ולפני שנגיע לתופעה המדוברת)איני יכול שלא לשים לב לנטייה שיש לי לאחרונה, בהיותי כבר נער בא בימים ולמוד תלאה וסבל, לפתוח פוסטים בביטוי "כבר שנים ש..."
ובכן כבר שנים שאני חוזר-ואומר שלעולם לא יהיה לנו פה שלום בר-קיימא עם הפלשתינאים או עם שאר מדינות-ערב עד ש"מהפכת שחרור האישה" לא תגיע גם אליהם. שכן חברות פטריארכליות, כך השתכנעתי מזמן, שבהן האישה ומיניותה מדוכאים עד-עפר, מוכרחות מעצם-טבען להיות חברות מיליטריסטיות ושוחרות ריב-ומדון. וכול מי שהסתובב מספיק זמן ברצועת-עזה וראה במו עיניו את הנערות רעולות-פנים שמסתובבות ברחובות - וכדאי לדעת שישנם כמה פילולוגים הטוענים ברצינות גמורה כי המילה העברית התמימה לכאורה 'רעלה' נוצרה מהמיזוג של שתי המילים הקטנות 'רע'+'לה', וזאת כדי לומר לנו שהיא לובשת את הרעלה כדי שלא נראה כמה רע לה וכמה היא סובלת... - ובכן עד שהנשים הערביות לא יאזרו אומץ וינערו מעליהן, ממש כמו שמנערים כינה מעל מעיל, את הדיכוי של הזכר המוסלמי השעיר ויעיפו מעל פניהן אחת-ולתמיד את הרעלות השחורות, וגם ישפרו במשהו את מצב-רוחן הירוד - הם לא יתנו לנו לחיות פה בשקט (הערה: למען ההגינות והצגת התמונה השלמה, ובהיותי כאמור כבר נער בא בימים ולמוד תלאה וסבל, וכמו את כולם גם אותי החיים הפכו בעל-כורחי לציני, עלי לציין שגם בנשים, כשהן לעצמן, כבר איני תולה עוד תקווה גדולות מדי. שהרי הן ברובן - אם כי תמיד ניתן למצוא צדיקים בסדום וצדיקות בעמורה -מתקיימות מרבית שעות היממה במצב רוחני שהוא הנגטיב של מצב-ההארה, והן נמנות ברובן על הגזע הידוע בפי הפליאואונטולוגים בשמו המדעי 'הומו-קניוניקוס', וכול מה שמעניין אותן הוא רק להסתובב בקניונים ולנסות למלא את הבור בנשמתן בעוד ספה כתומה ומכוערת שעולה 3500 ש"ח. ולמה היא עולה ככה? רק הן יודעות:)
אך אין תימה בעיני שאת הסנוניות הראשונות של ה"מהפכה הפמיניסטית" (עלאק)בעולם-הערבי, כפי שתוכלו לראות בקליפ שלמטה, ניתן למצוא כשהן רוכבות על גב הפרברסייה של הגבר.
את הכת הזו של "הבובות האיסלאמיות" ייסד איזה טורקי מחופף בשם אדנאן אוקטאר- ורבותי, אני כבר ראיתי בימי חיי מספיק דברים מחופפים! - המאמין(לדבריו) שאללה אכבר ברא את הנשים לא סתם שוות לגברים אלא עליונות עליהם, ושהוא בעצם פוט פטישיסט קיצוני, וזה כול מה שהוא למעשה, והוא אף מספר שביום שבו הוא נישק לראשונה בילדותו את כפות רגליה של אימו, הוא הריח את ריח גן-העדן. וכפי שתוכלו לראות בקליפ שלמטה, אם תדלגו מיד לדקה העשירית לראיון עם הבובות (כי לא באמת מעניין לשמוע את הנערה הסקרנית שעשתה את הכתבה מקשקשת), תגלו שהוא מכריח אותן לעבור ניתוחים פלסטיים ושהן נראות ממש כמו כוכבניות פורנו דה-לה-שמטה. 
והייתי בשמחה תומך בפלג האיסלאמי הזה, כדי לקרב אלינו את השלום הנכסף, אלמלא הכול היה טבול בעטיפות של חיפופי-שכל תיאולוגיים ושל חוסר-כנות מזעזע. ואיני יכול לסבול חוסר כנות. אם אתה פרברט - תגיד אני פרברט, ואל תבלבל לנו במוח על אללה אכבר ועל איך שאללה ברא את הנשים עליונות. 
ומכיון שכידוע אני חרד לגורלו של הגניוס היהודי, ויודע שהכלוב מלא בפוט-פטישיטים אשר עשויים לאחר צפייה בקליפ, רחמנא ליצלן, לשקול לחצות את הקווים ולקבל על עצמם את עולו של אללה אכבר, אני פונה אליכם בקריאה נרגשת, נערים יהודיים קדושים, במידה וכלו כול הקיצין ואתם מרגישים שאפסו סיכוייכם להתארגן על בובות כאלו בכלוב, להקים פלג כזה בתוככי היהדות פנימה, ולא למכור את נשמתכם בעד נזיד העדשים של הפרברסייה ולהתאסלם (:
 
שבת מלכה(: