הכל עובר

הגישה שלי לחיים - והיא תמיד הוכיחה את עצמה והיא חשובה במיוחד "בעידן החדש" שלנו  - היא לבוא לכול דבר עם ראש פתוח אבל בגישה רציונלית וספקנית. ואם אני נתקל באיזה מאסטר שוגי או באבא זובי באיזה רושי או גיישה או מתקשר-עם-רוחות או באיזה רבי מגורנישט וכיוצ"ב אני תמיד אומר לבחור: "מה יש לך להראות לי ? ".

אתמול בערב נפטרה אימו של חבר יקר-יקר שלי, ואני תכף יוצא אליו לשבעה. והבוקר נזכרתי שפעם אחת לפני כמה שנים הייתי בהלוויה של מישהי שאמה הלכה לעולמה, ובסופה היא ניגשה אלי ואמרה לי בדמעות את המשפט הבא, שלא שכחתי עד-היום ושהיה לו גם ערך פיוטי בעיני:
" אני ילדה של ילדה מתה ".
את המשפט היפה הזה ניתן להבין בכמה מובנים. כי נכון שהוא התייחס לאמא האישית שלה. אבל למרות שכולנו חייבים לשחק בחיינו גם את התפקיד של ה"מבוגר האחראי", הרי שבמובן עמוק כולנו גם נשארים הילדים שהיינו. ובאתר כזה להכחיש זאת זה הרי מגוחך לחלוטין. כי סאדו-מאזו הוא קטע "בוגר" בערך כמו...ותשלימו בעצמכם את הדימוי.
גם אני ילד של ילד מת. וגם אתם. או שעוד תהיו.

בוקר טוב בוקר אור, יום חדש.

ציפור קטנה בְּכלוב, את סובבת ראשים אחרייך. על כל שורה פוצעת ששרת ביקשת בליבך סליחה מאלוהייך. את יודעת, בכל שיר עצוב בעולם כבר יש את התשובה. ואת הרי אוהבת לומר שהכול קורה תמיד רק לטובה. אז האם אני יכול לחכות לבוקר כדי לומר לך תודה ? אני אחכה לבוקר כדי לומר לך את המילים שמלמלתי לתוך כריות רכות לבנות, בשחר המנומנם של העונה הקרה שבכל העונות.

היא תמיד חשבה שהסוד של העונג טמון ביכולתה לשלוט על הכאב. והיא סירבה להקשיב למה שלחשה לה החכמה של הלב. אבל מה עוד צריך לקרות כדי שתיכנעי? אפילו יורדי-הים זקוקים מעת לעת לאי.

אם היא לא יכולה לשמוח בךָ, שלא תהיה שמחה. יותר מדי זמן ניסיתָ להסתגל אל העולם, כדאי שתתחיל להסתגל לעצמךָ. אתה לא יכול להציל אנשים מעצמם, אתה יכול רק לאהוב אותם. ומאלו שאינך אוהב תתעלם, ובטח אל תנהג כעצתם.

כי האהבה היא הלחם האהבה היא היין. והשנאה מעוורת עין תחת עין. אני יודע, כשכול זה ייגמר אנחנו לא נוכל להישאר בקשר חם. כי את יותר מדי יפה, ואני יותר מדי חכם.

נו טוב, נצא מהבית, נרפה ונעזוב. נלך לשוק שבנמל אליו הולך גם מזג האויר הטוב. אני אספר לךָ על הפשעים המושלמים שלי, אלו שלא היו להם עדים. ונגנוב אחד מהשני את המחוות הנשיקות המילים והבגדים. ולא ננסה יותר להסתיר את מה שממילא כבר חשוף. כי הפצעים היו פה לפנינו, אנחנו רק נתנו להם גוף.

אבל הערב אני רוצה להודות לָךְ , וזה מה שאני הולך לעשות. אז תודה לך. תודה על מי שאת. ותודה על כך שאת נולדת. כן תודה לך על כך שאת נולדת, ועל כך שאת מי שאת.

מוצאי שבת הפכו לבוקר יום ראשון. בדיוק כמו שזה אמור להיות. כולם נעלמו ונשארנו רק שנינו, אז נעשה מה שאתה רוצה, נלך לגן החיות.

אנחנו יכולים לראות קופים, אנחנו יכולים לראות את הנחשים, אנחנו יכולים לראות פינגווינים, הפינגווינים נהדרים. וגם הטווסים.

נספיק לצאת בזמן לפני שאלוהים מעלה כמה מהם לגיהנום. החבר החדש שלה מזיין כמו שאחרים מצלצלים בפעמון. אני לא אוהב את פניו של החבר החדש שֵׁלָךְ, ואני הולך לנסות לתפוס את מקומו. אני באמת לא אוהב את פניו של החבר החדש שלך, ואני מקווה שהוא ילך לעולמו. 

אף אחד לא שאל אותך מי אתה חושב שאתה. אבל כשחרדה פוגשת דאגה, וכשהדכדוך פגש את הקנאה, הו זה היה הידד, זה היה נפלא.

והיא אף פעם לא תראה לי, ואני אף פעם לא אדע, מה כל כך חירפן אותה, מה היא כבר כל כך הייתה צריכה. והיא אף פעם לא תראה לי מה היא מרגישה, ואני אף פעם לא אדע, והיא אף פעם לא תוריד מעליה את המסכה.

אבל במבט לאחור הכול תמיד נראה לנו כמו רוב מהומה על לא מאומה. ורק המנגינה חוזרת על עצמה. רק המנגינה חוזרת על עצמה.

לל"ט וחלומות פז

אתמול לעת ערב יורד, כשאני מחכה בתור של איזו פיצוצייה על המלך-ג'ורג', ניגש אליי איזה רוסי שהצטרף לא מזמן לכת של הקרישנות - מסימני הזמן, כמו שאומרים (: - מאלו שמרביצים ריקודי-חנדלעך מחוייכים ו"הארי קרישנה, הארי ראמה" כל שני וחמישי על פינת הרחובות בוגרשוב-המלך ג'ורג', ופצח עמי בשיחה. מתוך מטרה למכור לי את הספר שלהם כמובן, נו מה חשבתם? והוא מספר לי, הבחור הרוסי, שקרישנה האלוהי בכבודו ובעצמו לובש צלם הגוף, ושהוא מסתובב בינינו - ביננו בני האדם.

אמרתי לו: “ מה אתה סח, חומד... אז אם הוא מסתובב ביננו, איך נזהה אותו ? “

והוא לחש לי בעיניים נוצצות כממתיק סוד: “ הוא האיש היפה ביותר בעולם.”

חשבתי לעצמי: אלוהים אדירים, יהודים בחיים לא היו מעיזים לנסח רעיון כזה.

שאלתי אותו: “ אתה מתכוון למין טום קרוז כזה נגיד, טום קרוז עם איזה טוויסט הודי נניח ? “

הוא חשב כנראה שאני צוחק עליו, אבל מכיון שהיה לו חשוב שאני אקנה את הספר שלהם, אמרתי לו: “תראה, כשאני נותן כסף למקבץ נדבות אני לפחות יודע על מה הוא הולך לשרוף אותו. ואני מכבד את זה. מה אתם הולכים לעשות עם הכסף ?”

הוא ענה לי: "בעזרת הכסף שאנשים טובים תורמים לנו אנחנו מקיימים את אורח החיים הצנוע שלנו, ומשרתים בענווה את קרישנה."

רציתי להגיד לו, אבל לא אמרתי: “חומד, אם אתה עכשיו חזק בקטע של 'לשרת בענווה' מישהו וכול זה, למה שלא תצטרף לכלוב ? אתה לא תאמין כמה קרישנות מסתובבים פה. קרישנות אחד-אחד... " (:

וערב כחול עמוק וקר (:

השאלה "למה אתה כותב?", כלומר השאלה על המוטיבציה, תמיד היתה בעיני לא רק שאלה קשה, אלא גם כזו שכדאי להשאיר אותה פתוחה ולחזור לברר אותה מדי פעם. כמה מהאנשים הכותבים שאני יותר מעריך ענו על השאלה הזאת במילים כאלו או אחרות, שהכתיבה שלהם היא מחאה נגד המוות. ושהמחאה נגד המוות היא המחאה הספרותית היחידה, וגם כזו שכדאי לה ולבעליה להיות מודעת לעצמה. השלמויות, שהיוצר מנסה ליצור, הן בנות-ברית במלחמה נגד המוות. כל אוצרות התרבות-האנושית הן מלחמה נגד המוות. אך בינתיים ידנו בתחרות זו היא על התחתונה. הנרי מילר כותב ב"חוג הסרטן" שלו שכל שורה שהוא כותב, כל שורה ממש, היא מלחמה במוות. המונח 'מוות' איננו רק הסוף הממשי, המוות כסוף הוא רק הגבייה האחרונה. והמונח מוות איננו מתייחס כמובן רק למוות של הגוף. ישנם סימפטומים מוקדמים של תהליכי הזדקנות, או של מוות-בתוך-החיים, שאתה יכול להיות ער אליהם כבר בשלבים המוקדמים ביותר, אפילו בגיל עשרים. והערנות אליהם מחייבת את הנסיון להדוף אותם.

שאם לא כן גם האהבות הכי יפות ימותו לנו, והסקס הכי מדהים יהפוך להיות שגרתי ומשמים ביותר.

פעם אחת נגלה אליי בחלום-הלילה נזיר עבדקן וגילה לי שעכשיו, במצב הנוכחי שלנו, בעולם-הזה שבו אנו חיים חיי-גוף, אנחנו במצב הכי מת שישנו בכלל. אי-אפשר, הוא אמר לי, להיות יותר מת ממה שאתה כרגע. ושמכאן זה רק יכול להשתפר. (:

ולכו תדעו, ייתכן שהצדק איתו. ושבמוות אנחנו משתחררים למצב קיומי חי בהרבה. חכם סיני בר-מינן אחד אמר פעם כך: "לדאוג - זה כמו לירות לעצמך ברגל". ויש בזה משהו. זה היבריס לדאוג כל כך הרבה בקשר למוות. אנחנו לא יודעים מספיק על ההווה המסתורי, ועל הסוד של החיים-והמוות בכדי לדאוג כל כך הרבה בקשר אליהם.

לרוב קשה לנו להבין אנשים שההשקפות שלהם על החיים הן אחרות לגמרי משלנו. בדרום-אמריקה ישנם שבטים של אינדיאנים שבהם כל מקרה של מוות נחשב רצח - או מקרה של רצח ממשי, או תוצאה של מניפולציה על-ידי רצונות זרים ועויינים. אני חוזר: כול מקרה של מוות נחשב רצח. אין אצלם את המושג של "מוות טבעי". לאחר כל מקרה-מוות השאמאן - איש הרפואה של השבט - אוכל פיוטה או שותה איוואסקה וזהותו של הרוצח מתגלה לו במהלך הטריפ. כפי שניתן לשער, ההתדיינות הפנימית של רופא-השבט עם עצמו בזמן חקירת מקרה-המוות גורמת לאי נוחות מסויימת בקרב חברי הקהילה.

"רק שהוא לא יתחפף על כל הראש, ויגיד שאחד מהחבר'ה הוא הרוצח."

"אה, אל תדאג בקשר לזה, דיברתי איתו קודם. ראה את העניין כמסודר."

"אבל מה יקרה אם יעוף לו השכל ? הבנאדם לא מפסיק להתמסטל כבר עשרים שנה. תשמע לי, צ'יף, אי אפשר לקחת את החומר הזה כול יום ככה, הוא מטגן לך את המוח."

" שטויות במיץ פטל, זה חומר בטוח לחלוטין. אבל אם לא תהיה ברירה, נכריז עליו כבלתי כשיר.." (:

שבת יפה שבת קרה (: