הכל עובר

( *הפוסט מוגש בחסות המועצה להשכלה ארוטית גבוהה :)

לא פעם ולא פעמיים כבר יצא לי לשמוע מפיה של איזו נערה כזאת או אחרת את הטענה ההזוייה הבאה מופנית כלפיי, " פור גוד, יש למוח שלך נטייה להמציא עונשים שהם מענגים. ועונש שהוא מענג הוא לא עונש בכלל. הוא פרס. עונש חייב לגרום סבל, אחרת הוא לא עונש..." ( הערה: וכל אותן הנערות שהציקו לי בנידון יודעות מי הן, והן מתבקשות לקרוא את הטיעון הקוהרנטי והמנצח המובא לפניהן כעת בפרצוף נבוך מתנצל ומבוייש, תוך עמידה מתוחה על קצות האצבעות בנעלי בלרינה. ואם הן בוחרות להגיב - כי אני יודע שאתן קוראות (: - הן מתבקשות בכל לשון של בקשה לעשות זאת מתוך יראת-כבוד אינסופית שרק הצורר הרשע היטלר זכה בה לפני :)
הלכה למעשה, הפרדוכס של ה"עונש-המענג" הוא אחד הפרדוכסים המגדירים את שדה החוויה של הסאדו-מזוכיזם, והוא אינו פרדוכס כלל-וכלל, אלא פרדוכס רק למראית עין. לאמיתו של דבר, אף אחת מכן מעולם לא אוננה או פינטזה על סבל - אלא אך ורק על עונג, גם אם כזה המושג באמצעות כאב.
זה לא העניין שלנו פה לגרום לכן - וגם לא לעצמנו  - סבל. וזה נכון אפילו עבור אלו שהפנטזיות שלהם הולכות חזק אל הכיוון האקסטרימי או אל ה-24/7 למשל - גם הם לא מפנטזים על סבל.
כפי שכבר כתבתי בעבר, יחסי שליטה הם בפירוש לא יחסים של דיכוי. הם אמורים להדליק אותך, לא לכבות אותך. הם אמורים לגרום לחיי המין שלך - וכהשלכה מהם גם לחייך בכלל כמובן -  להיות יותר מרגשים, יותר מעניינים, יותר חיים. ואם זה לא קורה לך, סימן שאת מחפשת משהו במקום הלא נכון. 
מה שאנו כן עושים לא פעם, הוא לקחת את הענישה עד הגבול שבו ההנאה מתהפכת בסבל. אנו מפלרטטים עם הגבול הזה, אבל לא באמת חוצים אותו. זה כאמור לא העניין שלנו לגרום לכן סבל - שהוא בהגדרה הכי פשוטה שלו, שלצורך העניין תהיה מספקת לעת עתה, "כאב נפשי".
וכמובן שהגבול הזה הוא אישי, ומשתנה מאדם לאדם. יש מישהי שעשר הצלפות או ספנקים חזקים יגמרו לה על המוח, ויש מי שזה אוכל לתינוקות בשבילה. 
לאמיתו של דבר, אחת העסקאות המשתלמות ביותר של הסאדו-מזוכיזם היא "כאב פיזי במקום כאב נפשי", מפני שכאב נפשי על כל צורותיו הוא נורא פי כמה ובתגובה אליו המוח לא מפריש אנדורפינים וגם לא נעליים-של-אנדורפינים.
מה שחשוב לזכור במהלך ה"סשנים" הקטנים שלנו, הוא שיש לכולנו מוח סוטה, ופירושו של דבר שעשינו בימי חיינו ארוטיזציה ( = הטענו בערך מיני )  לכל מה שלאנשים בעלי מוח ונילי יכול להרגיש כמו נגזרות של "רוע", או כמו משהו "לא אוהב" - העומד כביכול בסתירה למה שנראה הכי מהותי ליחסי-המין, שנקראים הרי בלשון הקודש גם בשם "מעשה אהבים" - כעס, ניכור, ריחוק, קור, גערות וכולי - כל מה שעובר אל הפרטנר בראש-ובראשונה באמצעות הטון של הקול ושפת-הגוף, שהם שני הכלים החשובים ביותר העומדים לרשותנו במהלך "סשנים" - ושעליהם גם קיבלנו שליטה מלאה, ככה מהטבע. אתם יכולים לשחק כרצונכם עם הטון של הקול ועם שפת הגוף ולהתאימם לסיטואציה. ואם בא לכם להיות כועסים, קרים וכולי - זכרו שיש לכם פרטנר שיגיב לזה טוב. ולכן לכו על זה.
חשוב לזכור את זה, כי עבור רובנו יחסי מין וניליים לחלוטין הם שעמום המחץ. לא שאנחנו לא נהנים מחדירה, אבל באופן אישי למשל אני זוכר שתוך כמה חודשים מהרגע שכבר לא הייתי בתול, כל הפימפומיישן של החדירה היה נראה לי מעפן - לא שלא נהנתי מזה, ברור שכן, ועד עצם היום הזה (: -  אבל אני זוכר שאמרתי לעצמי, " אם זה כל מה שסקס יכול להיות, אז למה לנו כל העניין הזה ? מזה עושים כזה ביג דיל ? זה הרי לא מאד שונה ממחול אירובי, רחמנא ליצלן... " ואם נודה על האמת, הרי גם אין שום דבר סקסי במיוחד - וזו לשון המעטה - באישה ששוכבת עירומה ובגבר שגוהר עליה ומפמפם את עצמו לדעת. 

הסייג היחיד לנאמר לעיל - ואני מציין אותו מבלי להיות שיפוטי, אלא בתור עובדה - הם כל אלו הסובלים ממצב יחסית קיצוני של מה שקרוי "מאזוכיזם-נפשי" - נפשי, בהבדל ממיני. והקדושים המעונים למינהם היו אחת הדוגמאות החביבות על פרויד למזוכיזם-נפשי. כי כאן מדובר באמת על אנשים שמחפשים לסבול. ואני בכוונת-מכוון כותב פה "מצב קיצוני יחסית ", כי בהחלט ייתכן מאד שכולנו נאבקים - מי יותר ומי פחות - עם אי אילו נגזרות של מה שקרוי "מזוכיזם נפשי". אבל אצל אנשים שהמזוכיזם הנפשי שלהם הוא קיצוני ושגם בחרו להתמסר אליו במקום לטפל בו - ובכן האנשים האלו באמת מחפשים כאמור לסבול. ואצלם הסאדו-מזוכיזם יכול להתגלגל בקלות בחיים של הרס-עצמי טור-דה-פורס.

ובאחד הפוסטים הבאים נחשוף אולי - ואולי לא -  יש גם חשיבות לגורם ההפתעה בחיים - ובעזרת השם ובלי נדר - כמה מן האסטרטגיות היעילות ביותר הידועות לאדם להתמודדות עם כל אותן הנערות הנהנות מהענישה-המענגת עד כדי כך שהן יעשו לך כל הזמן פאקים בכוונה כדי להיענש, ושאיתן הבנאדם עלול בקלות ומבלי משים להגיע למצב שבו הוא כבר לא יכול לקרוא ספר בשקט (: כי כפי שכבר סיפרתי לא פעם, אני נשבעתי בזמנו לגלות את כול הסודות כולם - כול סוד שייקרה על דרכי - את כולם ובלי יוצא מן הכלל.

*המאמר פורסם לראשונה בכתב העת המדעי "מכורים היום", המחבר: פור גוד, בעל תואר של כבוד מאוניברסיטת פרינסטון בנושא "סקס-מאנייקיות בת זמננו " (:

כשהתקשרת אליי בפעם הראשונה

איפה הייתי ?

מצאת אותי דופק דופק דופק על דלתות המוות.

אם הייתי חותך לעצמי את הוורידים עם סכין חדה כתער

האם היית מוכנה להישבע היום שתשלמי מחר

את כל החוב המזויין והגדול שאני חייב לצער ?

אה, הצער, הצער..

דופק דופק דופק על דלתות המוות

ואיך הוא מתעלם ממני, אוהב אותי

עוזב אותי, שוטף אותי

משאיר אותי מתחנן לעוד.

אבל אם אתה באמת אוהב אותי

אתה תרשה לי להיות

אתה תתן לי לחיות

אתה תשחרר אותי לחופשי

כי מה שאתה גוזל ממני הוא שלי.

כי אתה יודע, כפליים כלום

זה עדיין שום דבר, 

והכאב ההוא, עדיין לא עבר

אז מאין ולאן נושבת הרוח ?

אני תמיד בעד לא לעשות כלום

ואחר כך לנוח.

אבל מצד שני, ואל הצד שני 

איך שרדתי את היום שבו ראיתי אותך שוב ? 

אני חושב עלייך עומדת מתחת למפל הרגשות 

ואיך החזקתי אותך שם,

זה היה יפה לראות אותך נותנת להם ליפול עלייך

בלי שום חששות.

בואי נצא מכאן, כי אנחנו לא יכולים להפסיד 

אפילו הצחוק הקליל שלך יכול קצת להדאיג 

אני אהיה הכיאורוגרף, ואת תהיי הרקדנית 

קבלי את נעלי הריקוד שלך וכנסי למכונית.

כמה עלים

עלים יש על עץ ? 

אם עלים היו שנים זה נצח. 

זו השנה שנהייה במלחמה

ולא נדע עם מי או נגד מי או גם על מה

כל נשיקה תוכל להטות בה את הכף

ונרכב על הסוס עד שניפצע מהאוכף

הדם האדום יישפך על האדמה 

ואני אקח עלי את האשמה 

הדם הלבן יישפך אל האישה 

ואני אשא איתי את הבושה.

 
הלוואי שהייתי יכול לראות את הפנים שלך שוב,

על הפלנטה שכוחת-האל הזו של פאניקה

הלב פועם כמו בתוך כלוב.

הגורל הכי רע הוא להיות מוקף בנשמות בוגדניות 

אה, אבל מחשבותיי עכשיו אינן ענייניות

למשל המחשבה על איך 

אלוהים מת

איפה אתה עכשיו? 

איפה אנחנו עכשיו? 

או כמה עלים 

עלים על העץ ? 

כן, דופק דופק דופק על דלתות המוות

ואיך הוא מתעלם ממני, אוהב אותי

עוזב אותי, שוטף אותי

משאיר אותי מתחנן לעוד.

אבל אני חושב שאני מבין משהו שלא הבנתי עד עכשיו

משהו חשוב, איך האהבה שלךְ נותנת לי כל כך הרבה יותר

כן זה עדיין לא הזמן לוותר

אני מוכן להתאמץ בשבילךְ אפילו קצת יותר.

אז כמה גרגרים נותרו עוד בשעון החול

ומה, מה, מה חלמתי אתמול ?

בוקר טוב בוקר אור, יום חדש

אבל זה נכון וזה קרה והפרפרים באמת התיישבו על ידי. אז מה המסקנה שלי מכול זה ואיך ניתן להסביר זאת ? החטא כמו תמיד הוא גאווה. כאשר האגו מתערב, או החשק לעשות רושם, או הרצון להביס את יריביך או להוכיח למבקרייך שהם טעו, זה נהרס. זה דבר כל כך עדין, הקסם. ןלכן זה קורה רק כשאתה לבד. אנחנו עדיין לא מספיק טהורים בכדי לחלוק את זה עם הזולת.

וכמובן, ערב כחול עמוק (:

הסרט "אמון הדדי" של הבמאי האל הארטלי מנסה לברר שאלה מעניינת. האם ניתן לדלג על שלב המאוהבות בקשר, כלומר על השלב-הראשוני  - של הפרפרים בבטן, הבלבול, ההתרגשויות הקיצוניות וכולי וכולי, שלב שנובע כמובן במידה רבה מין הזרות שקיימת בהתחלה - ולדלג מייד לשלב השני, השלב של האהבה, השלב שבו כבר מכירים וחברים, ומאמינים וסומכים אחד על השני וכך הלאה.
המסקנה של הסרט, כך נראה לי, היא שצריך את שלב-ההתאהבות, ואפילו אם הוא ממילא עובר וחולף, ולו בתור זיכרון. אני כמובן לא יודע אם זה נכון. ונדמה לי שאני מכיר גם דוגמאות נגדיות. מה דעתכם ?
באחד מרגעי השיא של הסרט - שמתאר כאמור רומן א-מיני המבוסס על אמון  - בין מריה, צעירה שנשרה מבית ספר תיכון המגורשת מבית הוריה על ידי אימה לאחר שהיא מספרת לה על הריונה הלא-מתוכנן, לבין מתיו, טכנאי אלקטרוניקה צעיר הסובל ממצבי רוח קיצוניים - מבקש מתיו ממריה לעמוד ליד מעקה אבן, להישען עליו עם הגב, ולהניח לעצמה ליפול  -בלי שהיא רואה אותו אפילו - כשהוא עומד כמה מטר מתחתיה על המדרכה. הוא אומר לה, "תעצמי עיניים, תישעני עם הגב אל המעקה, ופשוט תניחי לעצמך ליפול. אני אתפוס אותך. "
היא מהססת. מאד מהססת.
והוא אומר לה: " תני לעצמך ליפול. את לא סומכת עלי ? "
וברגע אחד עוצר נשימה, היא הולכת על זה, והוא מצליח לתפוס אותה. אבל ממש בשנייה האחרונה. וזו סצנה אמינה מאד. הגובה הוא לא רב מדי, ואין בסצנה שום קטע של סופרמן. אבל יש בה בהחלט מבחן אמתי של "אמון הדדי".

ערב כחול עמוק

וודקה ודאונרים רק כדי להעביר את הזמן...

צבעי הזמן דוהים החוצה, החוצה מתוך חדרי

הייתי רוצה לצבוע אותם בכול מקום שאליו תלכי.

אני רוצה לרגש אותך, אבל אני רוצה את זה לאט

לעוף בין חדרייך, להינות מקסמייך

אז רק סממי אותי עם ריח הגוף הטוב, הרענן, הזך

את עושה את הכול יפה כל כך.

אני חושב שזה נפלא, להסתמם ככה אל תוך הגרוב

אני רוצה ללכת לרקוד איתך שוב.

אני זוכר שישבנו ודיברנו

ודיברנו ודיברנו על אנשים.

"למה עשית את זה לכל כך הרבה אנשים ? "

הנערה הזאת מתקדמת במשחק, כל כך

מתקדמת במשחק.

אבל אתה פנית לה עורף פעם אחת יותר מדי,

בזבזת את כול כספה וליבה רק כדי להיות בהיי

כל כך בהיי.

והיא שרה: " האם היא יותר יפה ממני

האם היא יותר יפה ?

האם הסמים שלך יותר שווים ממני ?

אני יכולה להיות התרופה."

היא יפה, יפה עד כאב.

אבל כול הסערות האלו שבלב.

אה המושיע שלי, החבר שלי, בוא קח אותי איתך

מתוך הלילה אל היום, מתוך הסיוט אל החלום

קח אותי על השטיח המעופף שלך

למקום שבו לא אהיה חייב להסתתר מפני המועקה

כי אני עייף מהאמת העתיקה 

ולא בא לי להתחיל מהתחלה, 

אתה הרי יודע מי אני,

אני תאונת דרכים כחולה.

כי אני רוצה לעוף, אהבה, צעד, זעקה

לטוס, לעוף, אהבה, אהבה

אני חושב שזה נפלא

כול מה שאת עושה.

וזה שאהבה היא כול מה שיש,

זה כול מה שאנחנו יודעים על אהבה.

* שתי השורות האחרונות הן כמובן של הנערה אמילי דיקנסון, אחת המשוררות האהובות עלי. ובוקר-צהריים דבש

לא מזמן יצא לי לצפות בראיון נדיר עם רוצח סדרתי של נשים  - בחור חינני בשם רוברט קריסטי, נדמה לי, שנתפס ונתלה ב-1953. הבחור היה חונק נשים -  "תהרוג ת'שרמוטות הזקנות ! " הייתה הסיסמא הידועה שלו - והיה נוהג לשמור את שיער-הערווה שלהן בתליון-המזכרות שלו ( בתכלס רוצחים סדרתיים אוהבים לשמור על מזכרות ממעשי הרצח, כדי שהם יוכלו לחיות-מחדש את הרציחות ולהתענג עליהם ).

והפסיכולוג-המראיין שואל אותו בסרט את השאלה הלא-תיאמן הבאה: “ יש לך פטיש לשיער-ערווה, קריסטי ? “

אז קריסטי תוקע במראיין חתיכת קלואז-אפ די מבהיל ואומר לו: “ תגיד לי, אני נראה לך פטישיסט ? “ (:

וכול זה מזכיר לי את הסיפור על ההוא בניק "אדון סקסי בלי עכבות ". שמעתם כבר את הסיפור המדליק עליו ? הוא היה זכר יהודי עקום למדי, ככל הנראה ממוצא מכסיקני, שהשלים הכנסה בתור ניצב בסרטים דוקומנטריים שצולמו בהירושימה ונגסקי על השפעותיה הקטסטרופליות של קרינה רדיואקטיבית על גוף האדם. הוא עשה עלייה, נרשם לאתר הכלוב, ובחר לעצמו את הניק שלו כי הוא תפש בחושיו החדים שעכבות זה לא קטע יותר מדי סקסי. הוא נעצר לבסוף לאחר פרשייה די חסרת טעם.

לאחר שייצרו גבר עליו, וכל ההודעות הפרטיות שהשאיר לבחורות לא נענו, הוא החליט ערב אחד לשלם לשתי ילדות ביפו כדי שיקיימו יחסי מין לנגד עיניו. " אם הן תהיינה מוכנות ? " הוא אמר לעצמו, "מי שרעבה מוכנה להכול ", ואז עלה על מונית לשכונת עג'מי ביפו, בלי שום עכבות.

" ככה זה בחיים..." הוא אמר לשוטרים שגערו בו בהמשך הלילה אחרי שהוא פיצץ איזו שרמוטה ביציאה מהדאנג'ן, לקח את הגופה שלה לאחד המוטלים ברחוב הירקון, וזיין אותה שם. "אני אולי לא נקרופיל, " הוא אמר להם כשהם פרצו לחדר, " אבל שיחקה לי אותה לא רוצה, השרמוטה, ולא בא לי על הקטע הזה. חוצמיזה גם לא רצו להכניס אותי לדאנג'ן בלי הדרס-קוד, וגם זה לא בא לי טוב " (:

בוקר טוב בוקר אור, יום שבת (:

אתה אף פעם לא תצליח לגרש את השדים שלך מתוך החלומות

לא משנה כמה תזיין או כמה תעשן או כמה כדורים תבלע

אז תגידי לי שאת אוהבת אותי בשביל שלוש סיבות טובות

ואני כבר אזרוק לך את חבל ההצלה.

אבל את מבינה

אני כבר שרדתי יותר מגלגול חיים אחד

ואת המאהבת היחידה שבחרה לישון איתי

כשהיא מסתירה מתחת לכר שלה סכין חד.

אבל את בדיוק כמוני, אף פעם לא היה לך בית משלך

ועד שלא קורעים ממך את עור הכבש, לא מגלים את הזאב

אז עד שהשחר יעלה, נשכב פה שנינו שיכורים מעונג

ומסוממים מכאב.

אבל תראי, הבאתי לך פרחים

אספתי לך אותם מהחצר בגנבה

בייבי, אני יושב פה כבר כמה ימים

מנסה לצוד את המילים הללו

שבורחות לי לעמוד הבא.

כי את המלחמה האבודה שלי

מה פה לא ברור או לא מוכח ?

אז טוב שעכשיו את יודעת מה עלייך לעשות

או את מי בדיוק להאשים בכך.

כן אני שמח שעכשיו את יודעת מה עלייך לעשות

ואף אחת לא תישאר עוד מאחור

כושלת, עייפה

או בוכה

בחשכה, תמיד בחשכה.

כי את מאוהבת בהרגשה

ואת יודעת שרואים, 

גם אני מאוהב בהרגשה

כן חצי הגבר הוא אישה.

הם היו, את מבינה, אם הם היו יכולים

אבל הם לא יכולים

אפילו אם הם מדברים כאילו הם כן

אז האם תקשיבי למילה אחת ממה שהם אומרים?

את מאוהבת בהרגשה, ואת יודעת שרואים.

בוקר טוב בוקר אור, יום חדש

פעם בסדיר עשינו קו סגול בהר-דב, ולילה אחד הייתי בכיתת שמירה שבה כל אחד מאיתנו היה אמור לישון במדים ונעליים מוכן להקפצה.
בגלל החום הנוראי שהיה באותו לילה זרקתי זין, והלכתי לישון עירום בתוך השק-שינה. לפנות בוקר הסמל עושה לנו בדיקת-פתע. הוא מעיף מעלי בפראות את השק שינה, וצורח עליי - "פור גוד, למה אתה עירום ?! "
התיישבתי מבוהל על המיטה, ובאותה השנייה לא עלתה על דעתי שום אסטרטגייה אחרת מלבד הכחשה גורפת ומוחלטת של המציאות - זו הנתפסת בחמשת החושים.
הישרתי אליו מבט, ואמרתי לו בשיא הביטחון העצמי, ואלוהים יודע שאני יכול להישמע מאוד משכנע כשאני רוצה - " אני לא עירום. מה אתה רוצה מהחיים שלי ? "
אני זוכר שהוא היה בשוק. הוא אמר, " פור גוד - אתה עירום ! "
אמרתי לו בלי למצמץ ובלי להסס - "אני לא. "
אתם קולטים את הסיטואציה ? אני יושב מולו על המיטה עירום כביום היוולדי, אבל מכחיש את זה לחלוטין. מילה שלי מול מילה שלו, אה ?
ולאיזו חצי דקה בערך הצלחתי לבלבל אותו.
עד שלרוע מזלי שאר האנשים באוהל לא השכילו לגלות איפוק והתחילו לצחקק. ואז הוא קיבל שוב שכל, ואני קיבלתי שבת (:

ליל מנוחה וחלומות פז (:

(* הפוסט מוגש בחסות המועצה להשכלה ארוטית גבוהה והרשות למלחמה בסמים גרועים ופארטיות :)

מכיון שדבר ידוע הוא שמרבית חברי האתר נמנים בעיקר עם מעשני העשב  - שנוטים להתייחס בפוריטאניות לשאר סוגי הסמים (: - כדאי לציין שמעשני-העשב הם לא כמו משתמשי הסמים האחרים. הנרקומן נותן ת'כסף, לוקח את החומר, ומתחפף. “חומר" הוא טומאה עוברת לסוחר. אבל מעשני העשב לא מתנהלים ככה. יש להם דיבורים רוחניים על נפלאותיו של החשיש והם יספרו לך איך הוא מקשר אותם לשדות כבידה על-כחולים. והדילרים של העשב הם כבר ממש בלתי נסבלים בעיני - הם מצפים ממך שתהיה חבר שלהם, שתשפר להם את המצב רוח, שתשב ותדבר איתם. אללה יוסטור. אם אתה ניגש ישר לעניין יגידו עליך שאתה "כבד".
מעשני העשב המסטולים הם חברותיים – אפילו חברותיים מדי לטעמי - והם רגישים ופרנואידיים.
מקור המילה חשיש הוא בכת-החשישיים מהמאה ה-12 - שהיתה כת מוסלמית פנאטית של רוצחים שכירים. למעשה המילה האנגלית להתנקשות או למתנקש  - assassin - התגלגלה ונוצרה מהמילה הערבית "חשיש".
ניטשה כותב על הכת הזאת בספרו "מעבר לטוב ולרוע", וחוזר אליה גם "ברצון לעוצמה", והיא עניינה אותו במיוחד. ומייד תבינו למה. היא היתה בנויה כמו פירמידה הירארכית, והיתה משתמשת בחשיש כדי לעודד צייתנות בקרב חברי-הכת שבתחתית הפירמידה. כי חשיש באמת מעצים את היכולת שלנו להתענג ממצבי-נפש של ציות, או באופן כללי יותר - מפאסיביות.

 " סינכרוניסטי היא מציאות נוכחת-תמיד עבור אלו שיש להם עינייים."