נשואה ורוצה להיות בכלוב מתכת....

שולטות יקרות

אני רואה שבחו"ל נפוץ מאוד סוג של סטרפ און ללא רצועות...

הייתי רוצה חוות דעת מנסיונכן האם ההשקעה משתלמת.

האם אכן ניתן "לפמפם" ולא להתעסק ב "רגע...יצא לי..."

תמונות להמחשה...

אשמח מאוד לתשובות בהקדם, כמובן שניתן גם בפרטי.

תודה מראש

הבהרה, לא שינתי צד. אני אוהבת גברים. גם אוהבת נשים.

מעריצה את 2 המינים על היתרונות והעוצמות השונות. 

אני תומכת במצעד הגאווה. מבחינתי זה מצעד של חופש בחירה.

ולא יכולתי להתעלם מקרקטורה הבאה...

איזה כיף שכל החיים שלנו אנו ממשיכים לחוות.

אז אתמול פעם ראשונה...פעם ראשונה שנדלקתי.

נדלקתי על אשה

היא לא יוצאת לי מהראש

בסיטואציה יומיומית...היא מוכרת ואני הלקוח...

ובעיני היא היתה פסל לא גמור שרק רציתי לעצב אותה עוד קצת באמצעות ידיי.

היא לא היתה יפה..

אבל היה בה משהו...

חולשה קסומה ובהמשך הובהר לי שהיא חדשה במקום העבודה.

אדיבות ויכולת נתינה

היה לה שער אדום

חורים באוזניים במקום עגילים, שגרמו לפנטזיה שלי לעבוד שעות נוספות

על יכולת ספיגת הכאב שלה...

כתפיים חשופות ועור כהה שיכולתי לדמיין איך הנימול עובר בו.

חזה קטן, כמו שאני אוהבת. בטוחה שעומד והיא יכלה להיות גם ללא חזיה.

לגופה שמלה קצרה , בובתית המזכירה את שנות ה-50

כזאת עם חגורת נקודות עבה באמצע,

שמדגישה את המותן הרזה שלה.

לא יכולתי להוריד ממנה את עיניי.

רגליה היו  מלאות טיפה, בכל מקרה הסגירו שהיא כבר מזמן לא בת 18.

אך הקעקוע הלא ברור שרק קצהו נראה מתחת לחצאית לא נתן לי מנוח.

הסקרנות

החשק

הרצון

לראות מה היא מסתירה.

לשניה הרגשתי כמו גבר. תחושת פאנטום

הרגשתי את הדם שמתרכז באזור החלציים שלי.

לו הייתי גבר, איברי היה זקוף במלוא הדרו.

היא הסתובבה

ועל גבה החשוף קעקוע סל פרחי סקורה

ואני...

דמיינתי איך אני מכופפת אותה ומסתכלת עליה מלמעלה , כמו על יצירת אומנות.

כמו על גיטרה מעוטרת.

כמו על מפל אדום

בהמון תשוקה

כמו אישה

לאישה

מחאת הקהילה הלהטבית בבאר שבע שבוע שעבר, היתה מלחמה. מלחמה לשוויון. מלחמה לחופש.

מלחמה לאהבה...

אנשים תאהבו ותהנו מסרטון הבא. 

קרדיט לבחורה בשם קרולין פרנקט שהצליחה להשאיר ללא מילים המון אנשים שנחשפו לעבודותיה.

היום כשחזרתי מספורט שמעתי ברדיו שיר, אותו שמעתי לראשונה, הוא היה בעברית, אהבתי אותו, הצלחתי לזכור רק מעט מהמילים. זכרתי שהיה בניחוח צרפתי, ארוטי ודיבר על ציור. בהגעתי לבית פניתי ישר ליוטיוב, שהעלה המון שירים יפים (וגם את חלקם לא הכרתי ) אך לא מצאתי את השיר המיוחל.

כל כך רציתי לשמוע אותו שוב, לתת למילים לחדור , לתת לדמיון לדמיין. פניתי לד"ר גוגל, כן הוא הד|"ר שעוזר לי הכי הרבה ונתקלתי בבלוג המדהים של נעם עוזיאל . ממליצה בחום. בכל מקרה אשתמש במידע שלו לפוסט הבא...

שוחחנו... כמו שאנו משוחחים תמיד. אני אוהבת את הרגעים האלה. לשמוע את הצחוק שלך. לזרוק פה ושם הערות סקסיסטיות. להיות התמימה ולהיות מכשפה. להיות מה שאני.

היום, השיחה היתה שונה. אני מכבדת את זכותך לא לדבר. מכבדת את זכותך לשמור את הדברים בבטן.  יחד עם זאת אני מוכנה לתמוך בך ולספוג את דמעותיך. 

הייתי מכניסה אותך לאמבטיה עם מים פושרים ומלא קצף. שוטפת את העצב מגופך. מעסה את ראשך בסיבובים עדינים כדי להוצע ממנו את כל מחשבות השווא.  מעסה את כתפייך חזק כדי להוריד מהם את תחושת  עומס החיים. וכן אני יודעת שהמון דברים תלויים בכתפיים האלות.הייתי מלטפת את החזה החלק שלך כדי להזרים דם ללב הענק שלך. לב שאין לו גבולות. לב מכיל ומלא בטוב. הייתי מעסה בחוזקה את רגלייך , כפות רגלייך,  עוברת אצבע אצבע כדי שתוכל לדרוך מחדש ומלצוא את הדרך המוצלחת ביותר. הייתי מנגבת אותך ומדמיינת שאני מורידה ממך את השכבה המזוהמת והמדוכאת, בדיוק כמו שנחש משיל את עורו. 

והכל כדי לראות את קצה החיוך. חיוך שלך!

אני הולכת לרשום...

אתה צודק!

אני מצטערת

שהתחכמתי 

ששכחתי

 כלבה

אבל ככה מתנהגות הכלבות לא?  הן נותנות לך את הזכות להיות אלפא. הן מתחכמות ובודקות גבולות באופן תמידי. הן מנועות ע"י פידבק או אוכל. והן עדיין יכולות להסתדר לבד.

ומה מניע אותך?