לפני 12 שנים. 23 בינואר 2012 בשעה 20:58
זה היה אחרי ששכבתי באותה פוזה במיטה כבר כמה שעות טובות, התנדנדתי ממנה לכיוון המקלחת, הטלוויזיה עבדה על אחד מערוצי המוזיקה האמריקאיים המחורבנים. הדוד דלק כבר שעה וחצי, אולי שעתיים, אני מקווה בלבי שלא ייגמרו לי המים אחרי עשר דקות.
הכניסה למקלחת הייתה טראומתית, העור שלי כמעט והכחיל במחאה על כך שהפרדתי אותו מציפוי הסוודר המחמם, והמעלות בדירה נדמו לי כשאפו ל-0.
המים הצליפו בי באלימות, טיפה אחר טיפה הם הכו בעור שלי, מעלים את הטמפ' שבי לאט לאט, מעלה אחר מעלה, משפריצים לכל הכיוונים.
הטיפות נאחזות בקיר הגבס, הן לא זזות לשום מקום, הן כמו בלוני מים קטנים על הקיר,
זולגות באיטיות, כאילו הן יודעות שברגע שיגיעו אל הקרמיקה הן יחליקו ישר אל הביוב, ויאבדו את האינדיבידואל שלהן,
יחדלו להיות,
טיפה,
ויהפכו למורת רוחן, לזרם.
שלחתי יד אל השמפו ובמאמץ חורק הוא העניק לי שלוש שפריצים של תרחיץ קסום לשיער יבש ולא צבוע שאמור לרענן את שערי,
כשאני חופפת תמיד אני כותבת סיפור,
לשנייה,
תודעה שלמה של סיפור מחלחלת אלייה,
ואז נשטפת ממני,
יחד עם הסבון, ומתנקזת.
לגוש חסר אינדיבידואליות של זרם,
עם טיפות שמתאבלות על זהותן,
וחלקיקי סיפורים שאף אחד לא רוצה.
אני מחפשת את המרכך, אבל המיכל ריק. "פאק-שיט-מרד-בלאט-סעמק-מיירדה-אגראגוטה-אה.." רצף הקללות ליווה אותי בעודי הולכת ערומה למצוא שמפו מתחת לשידה בסלון, שם אני שומרת את העודפים, קיללתי בעוד כמה שפות עד שלפתע שמעתי קול עמוק אומר, "באיזה שפה האחרון?"
אני נעמדת, לא מודעת לעירומי, מטפטפת אל כל הבית ושואלת, "מי אתה? מה אתה עושה פה?", אני רגועה להפליא, "אני השכן, היה פתוח אז.."
"אז נכנסת?!"
"כן"
"אתה עושה את זה הרבה?" הטון שבקולי כועס אך אני מחייכת, אני משתעשעת ברעיון שהוא נכנס לכאן לפעמים ומסתכל עליי בעודי עסוקה בהרגלים יומ-יומיים.
"זה פעם ראשונה שאני כאן, נשבע. אני מצטער, את לא רוצה ללבוש על עצמך משהו?"
פתאום שמתי לב שאני עירומה, צרחתי קצת, משהו בסגנון "אאאאהה" או "אויי" או "שיט" לא משנה,
מה שמשנה הוא שנפלתי על התחת ושמעו את הצליל של הרצפה מצליפה בישבן שלי בכל הבית. הוא הסתכל עליי, שום מחווה ג'נטלמנית לעזור לי לקום, פשוט עשה פרצוף מרחם, הסתובב ובהה בקיר עד שעטפתי עצמי במגבת.
"עכשיו אתה נזכר להסתובב?" אני מגלגלת עיניים,
"אני הייתי באמצע מקלחת," אמרתי כשהלכתי באיטיות אל הארון מתחת לטלוויזיה בסלון, פתחתי את דלת העץ והוצאתי בקבוק שמפו לשיער לא צבוע ויבש חדש. "-אני יותר מאשמח אם תצא".
הסתובבתי, חשבתי ששמעתי את הדלת נטרקת מאחוריי,
נזכרתי שבכלל לא שאלתי מה הוא רוצה, ולפני שסיימתי את ההגיג בראשי שאולי הוא מישהו מסוכן, הרגשתי מישהו נצמד אליי בחוזקה, הפנים שלי נמעכו כנגד הקיר וכף יד גדולה כיסתה את פי, הוא התחכך בי קצת מבעד למגבת,
ניסיתי לנשוך את היד, לבעוט בו, להילחם, לצעוק, אבל הוא היה חזק ממני, הוא הפעיל את כל הכוח שלו עליי וריתק אותי לקיר, "מה, את מפחדת?"
הוא לחש לי באוזן,
הבל הפה שלו הריח כמו מנטה, אנס מתחשב.
הנעתי את הראש למעלה ולמטה לסמן לו לחיוב, והוא צחק ואמר, "אל תדאגי. נעלתי את הדלת, אף אחד לא יפריע לנו."
וואלה,
מילא שהוא כופה את עצמו עליי, אבל לפחות שיהיה מצחיק.
בטוח יש לו פרופיל בכלוב.
פחדתי. נאבקתי בו,
ידעתי שהוא יותר חזק ממני, אבל העדפתי למות מאשר לשבת בשקט ולתת לו לעשות בו את זממי, רעדתי בכל הגוף, הוא קרע ממני את המגבת ואמר, "תראי," הוא אמר,
הוא מהדק את אחיזתו על השפתיים שלי, וקנה של משהו שהרגיש לי כמו אקדח נצמד אליי מאחור, "את יכולה להיות ילדה טובה, אני אקבל את מה שאני רוצה ואז אלך ולא תשמעי ממני,
או שאת יכולה להיות ילדה רעה,
ולא בקטע טוב,
ואז לא תשאירי לי ברירה אלא להתחיל לחשוב על סידורי קבורה..." הוא שתק קצת, "תגידי, חשוב לך להיקבר ליד המשפחה שלך? כי אני יכול לעשות כאילו התאבדת, אבל אז תהיי בחלקה של מנודים, אני לגמרי מתחשב, אם תגידי לי שזה חשוב לך אני כבר אחשוב על פתרון יציר..."
"בסדר," אמרתי, הורדתי את המגבת ממני והיא נפלה על הרצפה, השיער שלי חצי יבש, במוחי חשבתי שכבר נתתי לבחורים הרבה פחות נחמדים ממנו,
ושאולי זה יהיה סיפור טוב לבלוג.
"מה אתה רוצה?", הסתכלתי עליו . הוא הלך שני צעדים אחורה ובחן אותי, האקדח שלו היה מכוון אליי והשאיר אותי דרוכה, עמדתי זקופה, נתתי לו מבט מעמיק על מה שאני. לשנייה אפילו רציתי שהוא יחשוב שאני מושכת. עבר לי מאוד מהר.
לפתע,
הוא ירד על ארבע ואמר, "תרביצי לי",
כבר הסתובבתי והגשתי לו את הישבן שלי לפנטזיות החולניות שלו כששמעתי אותו והרמתי גבה, "לעשות מה?"
"תרביצי לי. תהיי רעה אליי. תתייחסי אליי כמו אל כלבלב"
"אתה צוחק עליי?" הפכתי לסימן שאלה חי וקיים, לא הייתי מוכנה לסיטואציה כזו,
"נו. כמה פעמים צריך להגיד לך?"
"אני לא יכולה להשתמש בכוחי כדי להגיד לך ללכת?" אמרתי,
הוא דרך את האקדח והבנתי שהוא לא צוחק.
בזמן שהצלפתי בו עם החגורה שלי, ואמרתי לו שהוא כלב מכוער, בזבוז חמצן סוטה ומגעיל, חשבתי שזו בדיחה מעוותת של הייקום,
גם כשאונסים אותי אני לא מקבלת זיון.
אחרי שהוא החליט שהספיק לו, הוא עמד על רגליו והיישיר את המבט אליו, "תודה" הוא אמר, הוא נתן לי נשיקה בלחי שהבחילה אותי, הדפתי אותו ממני וכשהוא מתרחק הוא מולל את קצוות השיער שלי ואמר, "מה זה, האד אנד שולדרס לשיער לא צבוע יבש?"
"עוף לי מהפרצוף" אמרתי,
הוא צחק.
כשהוא עמד בדלת, אמרתי לו, "כלב!" הוא הסתובב,
"בוא רגע", הוא מיהר אליי, "אני חייבת לשאול אותך משהו."
"כן?"
"וואט דה פאק..."
"שמעי, סשן בתשלום יקר מדי, ולמה אנסים מותר להם לאנוס נשים ולהפוך אותם לשפחות שלהם, ולי אסור לאנוס נשים להיות המלכות שלי?"
"טכנית אסור גם וגם.."
"אל תהיי קטנונית."
הוא הלך.
נכנסתי לכלוב וכתבתי פוסט בזו הלשון,
"מלכות בתשלום יקרות ברחבי העולם, שלום רב.
תורידו את המחירים שלכם.
בתודה,
אחת שמאוד רוצה מקלחת".
