פעם היה כאן משהו, אני נשבע.

לפעמים יש לי הבזקים מהילדות, אני מניח שלכולנו. אני מניח שלכולנו חלקם טובים וחלקם רעים.
כשהם קופצים אנחנו עוצרים לרגע לחשוב עליהם, להביט בעיניים מזויינות (no pun intended) יותר מכשהיינו ילדים קטנים שמטים את הפנים הצידה כמו כלב שלא מבין מה קורה, מסתכלים צלולים יותר.
לפעמים אני נזכר בכיתה ג', הילה שהיתה ידידה טובה שכל יום בדביקות היתה באה אלי הביתה כדי לצייר ולקשקש על דפים ביחד, בעיקר היא היתה אוהבת להגיד לי להביא לה כל דבר. לזוז ולשבת בצורה "נכונה" (כמה מומחית ליציבות יכולה היות ילדה בכיתה ג'?), ושנינו זרמנו.
כשהיו טקסים בבית ספר היינו צריכים לשבת בשקט ולא לעשות בלאגן (דבר שאני אישית הייתי ממש גרוע בו)
הייתי משתולל ומציק לכל מי שמסביבי עד שהילה היתה תופסת את הידיים שלי ופשוט מחזיקה אותם בכוח לאורך כל הטקס.
ניסיתי להשתחרר כדי לבדוק אם היא דובקת במטרה, היא נאבקה בי מעט ואז הוציאה את הגומייה של השיער וקשרה לי את הידיים.
הסתכלתי עליה מחזיקה לי את הידיים הקשורות ומביטה בטקס כאילו אני בכלל לא שם.

חברה מהכיתה מתקשרת לשאול אם בא לי לבוא עם חבר לשחק במשחק תפקידים שבו התפקידים הם: כלב, נסיך וכמובן 2 נסיכות.
כמובן שקפצתי על ההזדמנות. מתוך אגו ביקשתי להיות הנסיך. מיותר לציין שחיי בתור נסיך היו אומללים ביותר כשישבתי באמצע החדר על כיסא של נסיכים והיה לי כתר ושרביט, והבנות הביאו לי כל שחפצתי וזרקתי להן את זה על הרצפה בקטע מחאתי, שיביאו משהו יותר טוב, כי נסיכים אף פעם לא מרוצים. לאחר מכן חבר שלי התמרמר על כמה משעמם להיות כלב (בניתי על זה) ונתן לי את הכבוד(?). וזכיתי לבלות לרגלי אחת הנסיכות כשהיא מלטפת לי את הראש ונותנת לי לאכול לה מהיד כשהיא עושה מסיבת תה עם חברה שלה. זה היה כמעט טוב מדי. סירבתי לנבוח.

בכיתה ה' הלכתי לבריכה עם ידידות מהכיתה והן "הטביעו" אותי במים בתור משחק, ודרכו עלי כשהייתי למטה. על החזה, על הפנים, כשעליתי למעלה לקחת אוויר והן צחקו וקפצו עלי כדי להטביע אותי שוב.
מאז סיגלתי לעצמי הרגל של להסתכל למטה בכל פעם שאני יוצא מהמים, מסתבר שכשהבגד ים נצמד הוא לא משאיר מקום לדמיון.

איפשהו באותו זמן הייתי הולך לארוחות משפחתיות והייתי פוגש חברת משפחה שגם במקרה ממש אוהבת מסג' ברגליים,
הייתי עושה לה מסג' ברגליים כשהיא שוכבת על הבטן ועושה קולות של הנאה במשך (ואני לא מגזים) שעות, וסירבה שאפסיק גם כשכאבה לי היד.
היה עומד לי כל הזמן. עד שפעם אחת התישבתי לידה על הספה והיא שמה עלי את הרגליים עם המבט הקבוע, הרגל היתה ממש על הזין שלי, זה היה סיוט. הוא התחיל להעמד לפני שאני אפילו מנסה לחשוב על פתרון וניסיתי לעשות לה מסג' ולא להרתכז בזה, מתישהו הוא עמד בטירוף ופשוט הורדתי את הרגל שלה וניסיתי לקום, והיא פשוט הדפה אותי עם הרגל, כשהיא נוגעת בזין קשה ומבט נבוך ברמות. לא הסתכלתי עליה והמשכתי לעסות לה את כף הרגל.

אני אעצור כאן את הנוסטלגיה כדי להשאיר כמה צ'יזבאטים כאלה לעצמי, בכל זאת.
רק רציתי לסכם שאחרי כל אפיזודה כזאת חשבתי, וסיגלתי לעצמי לאט מה אני רוצה, בלי לערב אף אחד.
ועכשיו אחרי שנה וחודש ביחד אני מרגיש שאת אפילו לא תופסת את הטרנספורמציה שעברתי במחשבה בזכותך.
שלא רק הבדס"מ בתולי עבורי, הרבה יותר מזה.
שכל הדברים שעברתי היו רק טעימה מהדבר האמיתי, שאני לא חייב להמשיך מניואנס לניואנס, רק כדי להבין כמה נדיר הדבר האמיתי.
שאני לא דפקט כמו שחשבתי, שאין לי במה להתבייש (בטח תגידי שאני צריך להתבייש בזה שאני גבר [סתם])
שזה בסדר להשפיל את עצמי לידך. שזה כיף, כמה כיף זה שאת נרטבת מזה.
כמה כיף כשאת מרוצה.
אני בטוח שביקום מקביל יש קראנק מלפני 5 שנים שבנה טלויזיה שמראה את העתיד (בלי לתת לעצמי אקסטרא קרדיט) ורואה שהיום מצאתי בדיוק, אבל בדיוק מה שאני צריך.
שלא סתם הזיתי כשחשבתי ששליטה זה לא סתם סשנים ולייטקס כמו בפורנו, שיש הרבה מאחורי זה. שיש חינוך והתאמה מאחורי זה, וסבלנות שלך כדי ללמד ושלי כדי ללמוד.
תודה שאת הכי רעה בעולם והכי טובה ביקום והכי מנוגדת שיש, תודה שאת שורטת ומטפלת אחר כך.
תודה שאת מבינה גם כשאני לא נגיש ולא רוצה לדבר, גם כשאני עצבני, את מבינה בלי שאני אומר כלום, לא משנה מה המצב שלי. ובגלל זה אני מרגיש הכי בטוח כשאת מלטפת אותי. והיום כשיש לי הבזקים, אני גאה בעצמי שלא ויתרתי על מה שהרגשתי שאני צריך כל הזמן.
אני אוהב אותך.
(כן דווקא יש לי את זה ביותר צ'יזי, תדמיינו שהקראתי את זה תוך כדי שאני זורק עליכם נצנצים)