Noblesse Oblige

בזאת תמה מערכת היחסים הבדס"מית הארוכה ביותר, והרעילה ביותר, שלי. 6 שנים של פעמים ראשונות, של מלחמות ומניפולציות, של אהבה ודאגה, ושל עוד כמה פעמים ראשונות. כ"כ הרבה.

אהבתי אבל זה אף פעם לא היה מספיק, הייתי סוכנת חופשיה עם עוגן - שהוא גם עקב האכילס שלה. התקרבתי והקרבתי ושוחררתי וחוזרתי וחזרתי ושוב ושוב. אבל הסטטוס קוו לא תפס, תמיד הנרקסיסט חסר הבטחון שבו ניצח אותו. כבוד אף פעם לא היה דבר סטטי, תמיד הייתי בפעולה להרוויח אותו, תמיד הופיע קושי, כעס, האשמה, התקרבנות, פגיעות, מחסור, מתח - ותמיד הגיעה התפייסות והתפרקות. ואז התרפקות, והתפרקות שוב והתרפקות והתפרקות.. התעייפתי.

מתוך העייפות הגיע הרצון לזקק ולדייק. לבדוק איך אני יכולה להוציא פחות אנרגיה. ופתאום הבנתי שזו לא אני. לא יכול להיות הרי שכל פעם זו אני. וגם רגע, לא יכול להיות ששולט וחבר שאוהב אותי, ומכיר אותי כ"כ הרבה זמן, היה מדבר אליי לא יפה. גם לא ברגעים של כעס. חבר טוב, שולט טוב, לא היה מערים עליי קשיים. לאהוב אותו פשוט לא הספיק לו. אז כיביתי את האור, ואני מקווה שהפעם הצלילות הזו תישאר. אולי זה שאני כותבת את זה פה ממש בזמן אמת יעגן אותי לזה. אולי הוא אפילו יקרא את זה. האמת? מפחיד ומשחרר באותה נשימה.  

תנשמי, באמת.

זה כאילו אני צריכה שמישהו יזכיר לי. אני לא מבינה איך לא כולם רואים, איך, שיש לי חור בוער ענק בחזה. בנתיים אני מרוקנת ורצוצה מאחורי חיוך, מחכה כבר להחלים.

זה לא שמח - אבל זה טוב, זה לא רע - אבל זה עצוב. ואם אני חושבת על זה, אולי אני מעדיפה להיות טובה ועצובה מאשר רעה ושמחה. אולי זה כל ההבדל. אולי באתי כזו, ואני הולכת אחרת.

פרסם

כשהייתי בת 19, בתזמון מדהים כמו שתמיד יש לחיים, היה לי גידול בחזה. במזל הרגלתי את עצמי למשמש את הציצים שלי מדי פעם עוד אז. באמצע קורס קצינים, באמצע העלומים, באמצע הללמוד מי את ומה זה אישה - הרגשתי גוש בחזה מצד ימין למעלה. אני לא בטוחה שגם כ"כ הרבה שנים אח"כ אני יודעת להבין עד הסוף את הסלידה והריחוק שהרגשתי מהגוף שלי. כאילו הוא בגד בי על אמת. עברתי מתחת לסכין כמה חודשים אח"כ ובזה למזלי הרב זה נגמר, עם צלקת קטנה על החזה שלי, ועוד אחת על הלב.

זה היה קשה אחרי - גם לזכור למשמש מדי פעם, וגם כמובן הפחד שתמצאי משהו (במקרה שלי הפחד שתמצאי משהו - שוב). ההבנה ש'פעם בוגד תמיד בוגד' אם נחזור לדימוי מקודם, וכל פעם שבדקתי הרגשתי כאילו אני מכניסה את החתול של שרדינגר בחזרה לקופסא עכשיו, ולכי תדעי אם הוא יחיה או ימות.

כדי להתפייס איתי אימצתי טקס קטן ומטופש - נישקתי את הציצים שלי אחרי. בשכיבה, בישיבה, בעמידה, במקלחת, על הספה, אחרי אימון, לפני יוגה, אפילו באמצע פיפי - ממשמשת את עצמי בסתם רגעים של חול. חופנת את השדיים שלי ואז מנשקת אם אני מגיעה והתנוחה מאפשרת, או מנשקת את הידיים שלי ואז מניחה אותן על החזה. בהתחלה זה הצחיק אותי, ממש. בת 20, שחיפשה כלים לשבור את הקרח עם עצמה ולגעת בציצים של עצמה. האשטג סקנד בייס?

אבל זה עזר. מה זה עזר, אני בת 33 ועדיין עושה את זה - ממששת ואז מנשקת (היום לפעמים זה אולי רק 'מואה' עם השפתיים). מתפייסת עם הגוף שלי, עדיין, לומדת לאהוב אותו בטוב ברע בבריאות בחולי.

אז תבדקי את עצמך, ותנשקי את עצמך. זה לא פחות חשוב.

מדריך לבדיקה עצמית פשוטה

אני אוהבת איך שהוא גומר אותי, סופית. משתמש בי עד שלא נשאר ממני כלום חוץ מנוזלים שמטפטפים סימולטנית מהעיניים והאף והפה וכשהוא בודק עם הרגל שלו - אז מתברר שגם בין הרגליים. המילים שלו מטפטפות לי לתוך השכל וזולגות לי מהכוס. הקוקו שלי מתפקד כמו ידית הילוכים הלילה, וגם הפסיביות הזאת מחלחלת לתוכי כמו המילים שסוחטות לי את הבטן. הפרקט תחתיי רטוב מכל-מיני-שלי, מיובשת, מרימה ראש ושואלת "אתה רוצה יין?", בכלל באתי לשאול אם מותר לי יין. אבל איפשהו בין המוח החלול לפה הפעור שלי הבנתי שאם אני צמאה הוא בטח גם צמא ובניגוד אליי - הוא חשוב. וואלה רצה. יש.

הוא גומר לי גם את הנשמה. אני מוחמאת מזה שהוא מוריד אותי נמוך, מניח שהבטחון שלי כזה גבוה שהנמכות מגרות אותי. אני אוהבת את עצמי יותר טוב אחריו, אבל בדרך לשם הוא כותש אותי. מוחק אותי כמו שהקוף במלך האריות מוחק את סימבה הגור מהעץ, בכאפה. כמו במשחק הילדים ההוא הוא מושך בדיוק את הלבנים הנכונות במגדל שממוטטות אותי בשניה. אני שונאת להפסיד, אבל ממש אוהבת שהוא מנצח. לא מושפלת, שפוטה.

בסוף כשהוא קורס על המיטה ואני על השטיח, עם הראש על הירך שלו, הוא מלטף ומנשק את שיערי, שואל שאלות, מקבל תשובות בלי שום התנגדות, חיכוך, מחסום. "אני מפחדת שאני לא מספיק חזקה להשפלות האלה". אני בוערת כבר, ואז הוא נמס לתוכי, מקרר, מחבר בחזרה, מאחה. 

אני אוהבת שהוא גומר את הכל בהכל שלי; כל פעם הוא הופך אותי לפיניקס.

תודה

אני רוצה לאהוב אותך יותר משאתה רוצה שאוהב אותך, נשבעת. אני פשוט לא מצליחה.

אבל תגיד תודה, היית מגלה מהר שגם בכלל לא מגיע לי להיות. נאהבת.

זה, פה - בין הכתלים של הידיים שלך, בין דפנות הפה שלי למפשעה שלך, בין האצבעות שלך לשדיים שלי - זה מה שנותר מעולמי הבוער - על מגש.

"אל תיקח ממני
מה שלא תבין
ואל תרצה ממני
מה שאין לו מין"

- יונה וולך

הספורט הלאומי / אפרים קישון 1978

- אדוני אנס?

- כן, אני נוהג לאנוס נשים.

- מדוע?

- יש להניח, שיש לי נטייה טבעית. נוסף לכך, גם השלטונות מעודדים את השעשוע הפופולרי הזה. אני עוסק בו זה שנים בלא הפרעות לשביעות רצוני המלאה.

- באיזו שיטה עובד אדוני, אם מותר לשאול?

- בשיטה קונבנציונלית. טנדר. טרמפ. סטייה מן הכביש הראשי. חורשה עזובה. מכות, סכין, איומים. הפקת זמם עם צוות עזר קטן או באופן אישי, לפי דרישה. נא לקרוא בעיתונות, יש קונצנזוס בעניין זה.

- ומה עמדת הנשים?

- ברוב המקרים הן מסתייגות. אבל הרי דווקא זה המרתק בדבר מבחינה סדיסטית צרופה: המאבק הנואש, הפרפור. אני מצדי מבכר קטינות מבוהלות. תיירות, אם אפשר.

- למה תיירות?

- הן עוזבות מיד את הארץ, ולא חוזרות עוד לעולם. חומר אידיאלי לבידור. התמחיתי באנגליות.

- אומרים, שלפעמים נפש הקורבנות נפגעת לכל החיים.

- ייתכן. בזה אני לא מתערב. בשביל זה יש משטרה, אפשר להגיש לה תלונה. זוהי מדינה דמוקרטית.

- האם הן מתלוננות?

- כמעט שלא. השוטרים שואלים, איך זה קרה, כמה פעמים, פוזיציות, זה לא נעים. אני נוהג גם לצלם אותן עירומות, דואג להלם. הן שותקות כדג אפילו בבית-החולים.

- ואם אינן שותקות?

- אז לוקחים עורך-דין. למשפט באה כל המשפחה, רעייתי, התאומים...

- אדוני נשוי?

- כמובן. הרי האונס הוא שעשוע משפחתי בארצנו. הילדים שלי בוכים בבית-הדין כמו גשם. אני גם מספר לשופט בשבועה, שהאנגלייה שלי, הזונה הזאת, התלבשה עלי ופיתתה אותי למעשים מגונים נגד רצוני. לפעמים הן באות למשפט בחצאית קצרה, אז השופט נוזף בהן. אין בעיות.

- ואם השופט יתעקש?

- למה?

- נגיד שהוא נגד.

- אז מגלים חרטה. היצרים התלקחו, כבודו, ודברים כאלה. קיים גם רקע סוציאלי, ילדות קשה, פער פאר-אכסלאנס, הכל. במקרה הגרוע ביותר מקבלים שלוש שנים ושמונה חודשים. שליש הולך על התנהגות, שליש על טיפול רפואי, שליש על תנאי, בסוף נשארת התבוננות פסיכיאטרית פעמיים בחודש. באמת לא רציני.

- בעצם מדוע לא?

- כבר אמרתי לך, שהשלטונות מעוניינים.

- אדוני מדבר ברצינות?

- בהחלט. אילו היתה הממשלה באמת מעוניינת לשים קץ לדבר, האם היא לא היתה מטילה עשרים שנות מאסר על אונס של ילדה קטנה? ברור, שיש כאן הסכמה סמויה מצד השלטונות.

- קשה להאמין...

- איך אפשר לפרש זאת אחרת? על מעילה בכספים או זיוף מסמכים מטיל החוק שתים-עשרה שנות מאסר, לא? אם אני מאיים על מישהו בסכין, אני עלול לשבת חמש שנים. אבל אותו הדבר עם אונס זה רק שלוש וחצי. ברור כשמש, המחוקק העברי מכיר בחיוניותו של האונס ההמוני.

- חיוניות, אמר אדוני?

- בוודאי. אומרים, שפעולה מסוג זה משחררת אלימות עצורה, היא מעין שסתום מקובל באזורנו להתפרקות מלחצים חברתיים. מי שאונס אינו מפגין, אינו פורע, הוא מבסוט. אין פלא אפוא, שעל הקולנוע מטילים 50 אחוז היטל-עינוגים, אבל האונס הוא חופשי. כן, בהחלט מורגשת תמיכה ממלכתית מסיבית, עידוד האונס הישראלי.

- אתה רוצה לומר, אדוני, שאילו הטילו עשרים שנות מאסר על הזהו, אז לא היית עוסק בו?

- בשום אופן לא. השתגעתי? לשבת כל החיים בשביל פרפראות של עשר דקות? הייתי עובר מהר מאוד לספורט אחר.

- כדורגל?

- לא, זה מסוכן, אפשר לשבור רגל. התכוונתי לפרוטקשן. אבל בינתיים, כל עוד בתי-המשפט המקומיים משתפים פעולה, אין לנו בעיות. האונס נשאר הספורט הלאומי שלנו.

- רוב תודות, אדוני. האם ברצונך למסור משהו אישי מעל דפי העיתונות?

- כן. בדעתי לפנות לשר הפנים בכל לשון של בקשה, לא לתת אשרת-כניסה לאיש המאפיה האמריקנית מאיר לאנסקי. לבל נהפוך את ארצנו למקלט של עבריינים.

אני, מספיקה לך?

כשאתה מכאיב לי - זה בשבילי או בשבילך?

אנחנו מדברים דיאלקט מיני שונה, 

אני מסוגלת לומר לך הכל - להיות כעוסה ובוכייה ומשתפכת ומצחיקה

אבל קשה לי להיות חסרת בטחון

אני טובה מספיק בשבילך? 

חוסר הניסיון שלי עם הפרקטיקה שלך, מורגש? מאכזב?

כשאני מוצצת לך את הזין שעות ואתה לא גומר -

זה כי אני ככה ככה או כי אתה לא רוצה שיגמר?

נעים לך לעשות לי נעים גם, או שבפנטזיה האידילית שלך נוותר על זה?

מוריד לך כשאני אומרת 'לא' על דברים מסויימים?

וכשהקאתי, כי אין סיכוי שאני מוציאה אותך מהפה בשניה שאתה גומר,

גם אם זה אומר שכל היין עולה עכשיו בחזרה ונוזל לי על הסנטר, והשדיים, והירכיים והשטיח,

זה פתטי?

אני אומרת לך מספיק כמה אתה סקסי בעיני? 

שאני אוהבת שאתה מוחק לי ת'שכל ומטביע אותו ברטיבות שלי?

כשאני לא מצליחה לגמור לך על הרגל כי המוח שלי עקשן -

דעתך נודדת לעלמות החן שהיו גומרות רק מהמחשבה על זה? 

כשאתה נעלם ליומיים אחר כך - זה כדי לתת לי ספייס, או כי אתה צריך אותו?

אני גומעת אותו בעיניים ענקיות. קוראת, מפרשת מקטלגת.

אני אוהבת שהוא משתמש בי, אני גאה שאני מספיק טובה עבורו.

אני חושבת שמגיע לו הטוב ביותר, גם אם בסוף נגלה שזו לא אני,

כפפת הקטיפה שמתאימה לאגרוף הברזל שלו.

אני פשוט צריכה להצליח לשאול אותו, כל מה שמפחיד אותי לשמוע.

שתתפטר מהעבודה החשובה והתובענית שלך רק כדי שתוכל לבוא אליי מתי שמתחשק לי לך ותישאר מספיק זמן בשביל סקס בוקר מסוכך בשום דבר מלבד רוק וחצי תודעה?

ביג פאקינג דיל!

עקבים על הרגליים ושאכטה בתיק 

חצאיות עפרון ועפרון בתיק למקרה שתהיה לי מוזה

קרם גוף של דיור, במסיבות מחתרתיות בדרום העיר

אני אסרס כל מניאק שיחפיץ אותי בלי הסכמתי

אבל במועדון אני אמרח עליך לאט, עד שתיפול לך הלסת

אני קצת ליידי וקצת גאנגסטה

גם קלאסית אבל גם קצת שכונה

גם פסיכומטרי בכיתה י', קצינה במיל' ומצטיינת דיקן

וגם עזבתי את הבית בכיתה ט', בפעם הראשונה

אני נאורה וליברלית

אבל גם רכושנית וילדותית

צופה בקרדשיאנז אבל קוראת אפלטון

יש כל כך הרבה לאהוב ולעשות בעולם הזה, ועדיין רובנו מגבילים את עצמנו לשמש אסוציאציות אחת בלבד. אם הייתי יכולה הייתי צועקת מהגגות שאפשר להיות נייטרליים לגבי ידע, הוא לא חייב להפוך ישר לדעה, שהופכת להעדפה, שבתורה פוסלת את כל השאר. מי שבטוח שהוא כבר יודע מפסיק לחקור, ככה לעולם לא תכיר את כולי, אבל יותר גרוע, לא תכיר אותך. לא חבל?

Dress like you listen to Sinatra

Act like you listen to 2PAC

שני חיבוקים חזקים ומחזקים. שתיהן צועדות פנימה אחת עם ג'וינט והשניה עם בקבוק רוזה ש"מתחנן למקפיא". התגעגעתי לחברות שלי נורא וההחלטה לשבור את הסגר הייתה מאוד קלה עבורי. בהתחלה בחיוך מבטל, ולאחר שלא לעגו לי או שפטו אותי כי כפרה עליהן אני בוחרת אותן טוב, אז ברצינות גמורה, סיפרתי להן על הרכש החדש של מחלקת מחשבות הלילה שלי.."קודם כל לא התחברתי לפואטיקה של הכאב שלו", אמרתי. התחלתי מהסוף.  "ספויילר אלרט.." מלמלה אחת ושקעה בחיוך בכורסא. 

אבל:

כשסיפרתי שגיליתי בדיעבד שהוא בכוונה לא נגע בי בתחילת הערב כדי שהפעם הראשונה שחלק ממנו יגע בי, זה יהיה הזין שלו בגרון שלי.

או כשסיפרתי שהוא סטר לי עד דמעות, ואז חייך והמשיך עוד קצת.

וכשדימיתי את זה ללהיות בדל שדורכים עליו, והבדל מיילל 'תודה שהשתמשת בי'..

או כשתיארתי כמה שנאתי שהוא מנע ממני אורגזמות או גרם לי להתחנן עבורן כמו... כמו... לא חשוב, לא חשוב. 

וכמה השפיל אותי לאונן מול מראה, כשהוא מהלך סביבי לבוש בעליל, כשאני לובשת רק עקבים וברטולין

או להקריא ספר עומדת מטופשת בין רגליו, כשהוא מפשיט אותי בהתחלה במבטים ואחכ במילים שלו שהפכו לפעולות איטיות שלי.

ולאחר מכן, כשקולי גווע וחשבתי בלב, איך נשכתי שפתיים כשהוא מעך אותי על שולחן הסלון וחדר אליי בכוח

איך הוא הכניס את האגודל שלו לישבן שלי ועשה תנועה שגרמה לגב שלי להתקמר ולעיניים שלי להתגלגל.

וכשנזכרתי כמה הוא חיכה לפגישה הבאה, וכמה שנאתי שחיכיתי אפילו יותר.

כמה שנאתי? ביטלתי.

וכשלבסוף אמרתי בקול ענות חלושה, פלוס לא ממש משכנעת, שהוא פשוט לא סגנון השליטה המחנך והעוטף שאני אוהבת, 

רק אחרי כל זה הבנתי

כמה אני רטובה

יש משהו באוויר של החורף שמזין אותי. האוויר הפריך של הקיץ מתחלף במיסט בעל ניחוחות אדמה ורוח וחשמל ורטוב. אוח, הכל מריח רטוב. 

אני סאקרית של ריח, מרחרחת הכל - בעיקר אם הוא נכנס לפה שלי אח"כ. בחוש הזה יש משהו כל כך בראשיתי, כל כך נכון או לא נכון, מריח כמו משהו שתרצי לטרוף או לא. זה כ"כ בסיסי שאני בפירוש מודעת לכך שזה מחוץ לשליטתי. ריח של עור הוא משהו שאי אפשר לטעות בו, גם זיעה. ואם הם נעימים לי אז ברור לי שכל השאר יהיה נעים לי גם, אבוד לי. הכל נפתח בחורף, כל שאיפה מתמלאת בעומק משכר, מניפות של טעמים מנטליים נפתחות ואני קודם מרחרחת ואז נועצת שיניים ואז מלקקת והכל עם חיוך קצת אפל, קצת הדוניסטי, קצת מתפנק, קצת מסומם.

הגשם השבוע תפס אותי לא מוכנה, יצאתי מהבית במוד קיץ פר אקסלנס ופתאום - לח. פתאום עננים. כל שדרות רוטשילד מתנפלת עליי עם רוכבי אפניים והדאורדורנטים שלהם, מוציאי כלבים ומשחות השיניים שלהם, הולכי רגל והבשמים שלהם, כמו שאומרים בלטינית - נפתחו לי הצ'אקרות. אני אוהבת להיות בחוץ בחורף, ויש בי חלק מטונף שאוהב להוציא החוצה גם את ההתנהגויות האינטימיות ביותר שלי החוצה בחורף. להוציא אותן לאוטו, לחניון, למעליות, לשירותים של התאטרון (סיפור לפעם אחרת). הניגוד בין החדירה של הקור לעצמות לחדירה של גל חום עמוק לתוכי שמתנפץ על גל חום נוסף ושוב ושוב וכן הלאה, ממיס אותי כמו חמאה קרה בבן מארי של שמן זית. 

דבר אחד אני עוד רוצה לעשות, אבל לפחות עד לחורף זה, לא מצאתי פרטנר שנראה לי מתאים לכך - סקס בגשם.

לא במרפסת לא על הגג, לא, לא. בעולם. להתרחק קצת מג'ונגל הבטון הרועש ולסמן טריטוריות פרא. אני רוצה להיות חלק מאיתני הטבע, להרגיש את זה עליי ולהיכנע למזג הסוער שלהם ושל הבורא מחדש שלי שירחרח אותי למוות גם ויטעם ויריח שוב. אני חולמת להריח תשוקה מעורבבת באדמה וקרם גוף שמתמוסס ממני, מסיר את הטשטוש מהריח החלבי של העור שלי. אני רוצה להיות תלויה שם בין שמים וארץ עם שמיים אפורים רכים אך חמורי סבר מעליי, ולחייך חיוכים רטובים לקרקע הבוצית תחתיי, עד ההצלפה שתגיע בדיוק עם הברק, כדי שהצרחה תגיע בדיוק עם הרעם. אני רוצה להריח דם ומריחואנה ובושם ובגדים רטובים וקפה שחור בהבל הפה שלו. אני רוצה לבקבק זכרון כזה בבקבוק זכוכית קטנטן ולשאת את הריח שלו איתי על שרשרת, ריח שיגע בי עמוק, בדיוק בנקודה שגם חם וגם רטוב. לא יודעת איך אנשים אחרים פותחים לעצמם את התאבון, אצלי ריח הוא לגמרי אפ-רטיף.. עכשיו רק צריך למצוא מי שיוציא את המחשבות שלי לטיול. אז לקחתי את הרעב הזה איתי למקלחת.

עצמתי עיניים וראיתי תמונות של עור מחליק על עור, ראיתי רך שלי וקשה של מישהו שאינו אני, ראיתי לשון בחוץ שמקבלת אליה רוק וגשם, ראיתי חיבור של נשמות ישנות, ויקינגים ומכשפות פשוט לבושים טוב יותר. הכל ראיתי חוץ מפנים. והנה, לראשונה העונה, עשיתי מקלחת של חורף - בוערת, ארוכה, מחממת עד הליבידו המפשיר לאט לאט וזה גרם לי לחייך, חיוך קצת אפל, קצת הדוניסטי, קצת מתפנק, קצת מסומם.

https://archzine.net/wp-content/uploads/2015/05/H%C3%A4nde-Regen.jpg