Noblesse Oblige

ערומה בגשם של אסימונים נופלים

אשא את הרעש מחריש האוזניים

אחשוק שיניים נגד סימנים מכחילים

בדממה אוספת, בדמעה זורעת.

"זה פשוט, התחרטתי" הוא אמר בקצרה, אחרי שהתגריתי בו באומץ כי ידעתי שאין סיכוי שהוא ימצא זמן לבוא.

"אני מסיים פגישה ואגיע. כרגע אני הולך להסביר לאט וברור מה הולך לקרות - בשעה הזאת שאני אצלך - בייבז, כי נהיה קצרים בזמן. סבבה?"

ב-א' של ה-"אממממממ מה? מה מה מה?" שהתחלתי להקליד, הוא התחיל שוב להקליט. מחקתי, ברור שמחקתי. סתמו.

"אז בגלל שרק הזדיינו, בנתיים, אבל את פשוט.. ממש מתעקשת להיענש על פשעים כנגד הלו"ז שלי, אני אצליח להגיע בסוף. עוד שעה בערך, לשעה בערך. בסדר?".

בבית קברות אין דממה כמו שלי ברגע הזה, נזהרת לא לנשום בטעות על מקלדת הטלפון כדי שהוא חלילה! לא ימשיך להקליט. אני בולעת רוק, ואת המרי הקטן ממש שרוצה להגיד לו,

"מה זה להיענש, נשמה, למי אתה מדבר ככה?? אנחנו בקושי מכירים, אנחנו קצת מזדיינים וזה הכל. כשאמרת שאתה 'לא ונילה' (עדיין מצחיק אותי) בפעם הראשונה שנפגשנו, ישר אמרתי לך שרק ונילים ו-וואנביז קוראים לזה 'ונילה' - וכלום לא אמרת!",

תיאורטית.

בפועל נפתח ברז חורק וסודי של ברטולין במוח שלי, הוא נפתח כשמפתיעים אותי והוא היה סגור הרבה זמן, אני נזכרת. התחלתי להקליד 'בסדר', וקצת ציפיתי שהוא שוב יתחיל להקליט, וככה יחסוך ממני את החלק המיותר של לצאת שפוטה, אבל לא. הבן זונה חיכה. נתן ל-י לענות "בסדר.", כמו כלבה בלי אוצר מילים לפני שהוא הואיל בטובו להמשיך. איזה מלך אהה אפס, איזה אפס.

"דיברנו על זה שאני לא ממש ונילה, נכון יפה?" הוא כתב, בטח ברמזור טיפש כזה זה מסוכן ממש, קורא את המחשבות שלי..

ואז נתן לי לחכות בנחת!!!!11 עשר דקות שלוות להקלטה הבאה..

"בקיצור גברת - אני אתן לך התראה של רבע שעה לפני שאני מגיע?... זה יספיק נכון?... יופי. יופי. תשאירי את הדלת פתוחה, תתפשטי ו-"

עצרתי את ההקלטה.

ברור שעצרתי את ההקלטה! אני צריכה דם בפנים וגם רוק זה לא נעים לי ככה אבל, אם אני מתעקשת לחשוב אחורה, אולי באמת ביקשתי את זה. מצד שני מי באמת חשבה שיש לו לתת? טיפשה. משחקת באולינג אבנים על מסלול זכוכית. הוא רק מחייך כמו פרקט! אבל הוא יזיין אותך עליו אח"כ. אין אובדן שליטה כמו רגע ההבנה שזה ממש לא החוקים שציפית שיהיו במשחק המוכר הזה. הכל הולך להתהפך עליי. קצת כיף לטעות.

נושמת ולוחצת פליי. מהתחלה. פתאום שמה לב איך אשכרה במקומות מסוימים הוא חיכה. כדי שמה, אני אענה מה - כאילו לעצמי פה? לול. איזה ווירדו.

חמוד.

"בקיצור גברת - אני אתן לך התראה של רבע שעה לפני שאני מגיע?.... זה יספיק נכון?.... יופי. יופי. תשאירי את הדלת פתוחה, תתפשטי, ותמתיני בסבלנות הלא קיימת שלך, על ארבע על המיטה.

ולפני זה אם לא אכפת לך - תניחי כוס וויסקי על השולחן בסלון.

ותחכי".

לא רוצה ללמוד לתת מעט

הייתי צריכה לחנוק לך את הנשמה עם הבחורים שסירבתי להם? 

המניות והזין שלך עולים רק ביחס לכמה התרסקו פה לפניך?

לתלוש חדר חדר מהלב שלך במשחקי אוהבת לא אוהבת?

אולי לספר לך שאני "בחייםם לא עושה את זה כאילו"?

ליילל לרצפה תוך כדי שהשלתי נעליך מרגליך

כמה ירחים המקום הקדוש בי לא בער?

לא.

אם ענן הגשם הלבן שאני מטביע אותך

אתה לא הקרקע שאהפוך לפוריה

אם מוריד לך שאני מרימה לך,

אתה פשוט לא שלי.

לא-מדת לתת מעט.

We are all broken

That’s how the light gets in

𝙴𝚛𝚗𝚎𝚜𝚝 𝙷𝚎𝚖𝚒𝚗𝚐𝚠𝚊𝚢 -

אני מניחה שחלקכם מניחים, ובצדק, שאני לא כותבת רק פה.

אבל מכל הנושאים שעיסיתי באצבעותיי תמיד הכי אהבתי לכתוב על הצדדים האפלים שבי.

הלא יפים, הנאנקים, המריירים, הפועמים.

אולי כי אותם אני מכירה הכי פחות טוב, כי לפעמים רק להעלות דברים על כתב גורם לי להבין מה אני רוצה לומר.

ואולי זה קצת כמו אפטר קייר שאני עושה לעצמי, דרך להטמיר כאוס וטינופת לזכרונות טובים.

לתמלל רגעים לתמונות שמבינים מה רואים בהן מיד, או אחרי שנים.

זו דרכי להפוך פילם חשוך בנגטיב לרגעים שטופי אור שאוכל לחזור אליהם לעד.

אני מבינה שהעיניים עוקבות אחרי כי הדרך שלי מעניינת ומסקרנת בעיניהם,

אבל כשיש עליי מסה קריטית של עיניים זה לבדו מתחיל לנווט לי את הדרך.

המבטים המצפים מחזירים אותי להיות יצור קטן ומרצה שמקיא מתוכו הכל,

שיוכלו למלא אותו במה שאחרים מגדירים "טוב", "ראוי", "מעניין".. אני גם ככה רק מנחשת.

הדרך של רבבות העיניים האלה מובילה תמיד למקום אחד, לב הקונצנזוס. ואני בקבוצות גדולות ומוצלחות נאלמת.

שם, אורות הזרקורים הופכים בבטן שלי לשלשלאות ברזל.

האור הופך כבד על העור שלי וזה מרגיש פחות ופחות כמו אורות במה ויותר ויותר כמו חדר חקירות, או מוזיאון.

אני הפריט האקזוטי, ואני צריכה להיות מבריקה ומעומלנת.

תוך כדי שאני אורזת את עצמי לדעת, לנוס חזרה לחום והשקט של אנונימיות ודפים חלקים,

אני תוהה בעצב אם מחיר החופש שלי תמיד יהיה בדידות.

במרתפי ארמון הזכרון שלי אני מחליפה למסיכה לבנה חלקה אחרת, מתחילה לצייר עליה אותי

שוב אני מבינה מה אני מציירת רק תוך כדי תנועה.

בתוכי אני מתחננת שהפעם אצליח לא לתת לאחרים את המכחול שלי.

כמו דג זהב באקווריום שהוא החיים - יש לי זכרון קצר. בתקופות שהחושך שלי נמתח עד האופק אני לא תמיד זוכרת את אור השמש המחטא. 

נאנחתי עמוק יותר לתוך הכורסה ותהיתי ברצינות תהומית אם אני אי פעם אצחק שוב. איך אפשר לשמוח בכלל אחרי שאת יודעת באיזה תהומות את מצליחה לנשום.

ואז נזכרתי בסרט של סקס והעיר הגדולה, כשקארי שבורת לב שואלת את חברותיה את השאלה הזו - הן עונות לה בפשטות: כשמשהו יהיה ממש מצחיק, את תצחקי. 

מפה לשם, כשהכלבה שלי קפצה לירקון ואז יצאה ופשוט ניערה עליי את כל מי המוטציות האלה, צחקנו ממש. אני והראש השני שצמח לי.

מה הכי הרבה זמן שלא התקלחתם? בלי להרגיש שברתי שיא אישי. 

זה קצת כמו פייט קלאב - התקלחתי, התאמנתי, ניקיתי, אכלתי כמו בת-אדם - אבל אז התעוררתי במיטה שלי בלי שעשיתי כלום כי דמיינתי.

איבדתי את הרצון לרצות דברים, האבן שעושה ניצוץ שהופך דברים לאש שהופכת דברים לחיים, נפלה לי מהכיס כנראה.

אם הייתי יכולה הייתי מתארת את זה כמו פרפקציוניזם שלילי. הכל או כלום, אם זה לא יצא לי כמו שצריך או כמו שאני יודעת הכי טוב, אני לא אתחיל. בכלל. אבל הקטע עם הדבר הזה שמרגע שקולטים את זה - יותר קל להלחם בזה. בקיצור פיתחתי פחד ממחוייבות למקלחת שלי. או לכל דבר בעצם.

אמש, עם מדליית ה'מטונפת הראשית' שמכבידה על צווארי, גלגלתי את כדור הלכלוך (והדכדוך) שאני לחדר המקלחת. נשענתי על המשקוף ואמרתי לעצמי - רק תפתחי את הברז, בחייאת. אז ככה, עם הבגדים, הקשבתי לעצמי. פתחתי ת'מים וחזרתי לעמוד ליד הדלת לבהות. כאילו בחיים לא ראיתי את חדר המקלחת שלי. סקרתי אותו באריכות, מתעלמת מהמקלחת ומזרם המים במופגן. האדים החלו להתעבות, וכמו ריח מגרה מהתנור שמושך אותך, ככה אדי המים פיתו אותי להתקרב. אין לי כוח לא לאור ולא לוונטה המרעישה אז הדלקתי 2 נרות והנחתי על הרצפה. בחדר החשוך והמהביל הנרות זהרו כמו תיבת אוצר עמוסה בתחתית באר משעווה.

בחוסר חשק ועם פרצוף של מסכנה התפשטתי בלי טקס, נכנסתי למקלחת והתיישבתי. מחבקת את הברכיים אליי וקוברת את ראשי בניהן. הנשמה כבדה בתוכי כמו עוגן. אפילו לא סגרתי את דלתות המקלחון. המים נפלו על השיער שלי כמו גשם של אש, קצוות שיערי הפכו לנחלי לבה הזורמים במורד פניי. אין אותי. אני רק ראש בין ברכיים ונשימות רכות. חפפתי פעמיים, או עשר. בכיתי פעמיים כשהסתכלתי על עצמי מהצד, או עשרים. זה לקח 20 דקות, או שעתיים. ההרגלים האוטומטיים שלי נפרמים לאט, זו לא הייתה כמו אף מקלחת שעשיתי בחיים. הסתבנתי כאילו אני מנקה בכוח שולחן ישן עם לכלוך עקשן, משייפת חלודה מעצמי.

סיכמתי עם עצמי על מינימום של "להירטב ולצאת, כמו חתולה אם בא לך, אבל תיכנסי", בסוף נשארתי נצח. כשסיימתי הושטתי יד חסרת שליחות לידית דלת המקלחון. ואז את השניה. וברגליים כושלות קמתי. נקייה.

נכנסתי מתה למקלחת הזו, אבל יצאתי בעיניים פקוחות.

"אה? אבל אני לא מרגישה עצובה", פלטתי, כאילו הפסיכיאטרית שמולי היא נציגת שירות שצריך להתמקח איתה.

- מה את כן מרגישה?

"כלום"

- ככה יקירתי, מרגיש דיכאון. ענתה המומחית האדמונית וסגרה את המו"מ.

בסוף המפגש המלמד איתה, נשפכתי לרחוב וזרמתי הביתה. אפס מתח בשרירים, אפס חום גוף. גוויה יפה הולכת לאיטה על דיזינגוף.

אני ב(ה)דממה כל החגים. ואני תובעת מהעולם שקט בחזרה גם אם אשלם על זה אח"כ. שיחות עם אהובים מרגישות כמו טיפול שיניים, חיבוקים מרגישים כמו ניתוח בלי הרדמה, העבודה מעניינת בערך כמו לראות צבע מתייבש.

אני חושבת על זה שאני אוהבת אבל אני לא אוהבת, אני חושבת על געגוע אבל לא מתגעגעת, חושבת על מוטיבציה וראבק ומתעוררת בחצות היום. הרסתי הזדמנויות מקצועיות בדרך, הסרתי מועמדות מהחיים האלה. אפילו לענות "לא, אבל תודה" היה אתגר.

בין התקפי החרדה התדירים והמעייפים לשתיקות המתארכות שלי היה קשר. הוא לא חשוב עכשיו כשאני כבר פה, אבל בדרך למעלה מהקרקעית כשאטפס החוצה מזה, אני אזכור לחבק את עצמי.

ד"ר גוגל אומר 'לעשות דברים קטנים שמשמחים אותי'. קיללתי בלב, איבדת אותי בלעשות, ד"ר. אבל נתתי למשפט הזה להתגלגל לי בראש כמו יין טוב בפה. 

התקופה הזו נגסה ממני, וכשהלב שלי נאכל הגוף שלי גם, אז ביחד עם היין הזה בראש, השבוע נכנסתי לדיזינגוף סנטר מהוססת ומודה לאל על מסיכות, כדי למצוא בגדים 2 מידות פחות. כל מה שהצלחתי לחשוב עליו זה שחבל כי אני אוהבת את הבגדים הנוכחיים שלי.

אתמול, אחרי חצי שנה אולי, הבאתי את עצמי למזרן. פרסתי אותו באמצע הסלון, אילצתי את עצמי ללבוש טייץ וחזיה וחיפשתי 'יוגה פור וון יו פיל דד אינסייד' כמו בת עשרה נירגנת של החיים. זה נשמע בקטנה אבל הו הו, כמה פעלים היו במשפט הזה!

אני אוהבת מאוד את המונח 'זכרון שרירים'. מצאתי את עצמי עושה אימון מלא, ואז עוד אחד, ואז עוד אחד. כאילו אני מתמתחת אחרי שישנתי 1000 שנה.

להגיע למזרן היוגה האהוב (שבסלון שלי, כבר אמרתי כן?) גבה ממני כוחות כאילו זה לטפס על האוורסט. להרגשה הזו לבד יש מחיר כבד גם כן, אבל הצלחתי.

הבוקר קמתי, קודם כל תפוסה כאילו באמת טיפסתי את האוורסט, אבל גם עם תחושת הניצחון המטופשת והפתטית לחלוטין שבאמת טיפסתי אתמול אוורסט קטן.

כששאלו אותי איך עבר היום - במקום להתעלם, או לסרוק את עצמי ואת המחשבות שלי בבוז מוחלט על האפסיות - עניתי שעליתי על המזרן.

אלה לא דמעות

זה השיריון

שנמס מהעיניים שלי

מרוב להט

עוד אחת.

סביבי כולם פאסט פורוודינג. טסים אחד על פני האחר במהירות על קולית, מצפים לאיתות מספיק גדול ובוהק שיתפוס אותם הנה הנה. הנה?

רואה את כולם רצים, אחרי המבט הראשון הזה - לפעמים גם אחרי שהם השיגו אותו.

אבל אני גם רואה את כולם מתרסקים. נופלים שדודים על מכשולים. ורק אז הם לוקחים עוד מבט על מה ששרף אותם.

ואני? אני בכלל אהבה ממבט שני. 

"אהבה ממבט שני"... זה דבר מעליב להגיד על עצמך? כשמשהו כ"כ נכון עלי, אני לא יכולה להיות כבר שיפוטית כלפיו. לא באמת.

בכל מקרה, גיליתי שלא מפריע לי להסתכל על כולם רצים מהצד. לכסות את הבוהק שלי ולהיות בלתי מובחנת בעליל למטאורים הטסים-בוערים-בוהקים-גוועים האלה.  גיליתי גם שגדול ובוהק ורועש גווע מהר. אז אני מכסה ת'ציצי שלי, ולא מתעלפת כשמתרשמים מוואטאבר שירשתי פרום מאי מאמא, המחמאות האלה הן מהירות כמו שהן זמניות כמו שהן לא תלויות במי שאני. גיליתי שנחמד לי דווקא לשבת על קצה הצוק הזה, מתחת לשני ירחים סגולים-כתומים, לראות את מטר המטאורים הקולני והמרגש של אהבה וחיים וכאב חולף - לבדי. בידיעה שאין לי את הטווסיות המחייבת לשדה הקרב הזה.

במקום, אני קצת יותר כמו הירח. מחפשת סגול-כתום נוסף. מישהו שכמוני הוא כמעט בלתי מורגש לפעמים. עם אור שירגיש לי טבעי ולא מסמא עיניים. עם מסלול משלו, שנע בבטחון של מישהו שיודע לאן הולכים - שבתכל'ס יודע שממש לא חשוב לאן הולכים. עוד ירח. שישב איתי על לשון צוק. שנדבר לאט, מעט, בלאט, לאהוב מבפנים החוצה ברומו של העולם שמתפוצץ ברעם שוב ושב ושוב תחתינו.