תלוי על הצלב

תמיד חינכו אותי לחשוב איך הייתי מרגיש במקום הצד השני.

אז השבוע כשעשיתי את התרגיל הזה חשבתי שאם הייתי ממלצר בבר בפלורנטין בערב מהביל של אמצע יוני, ולקוחה פרחה בת 60 שאיני נמשך אליה בעליל הייתה מציעה לי סכום מסוים עבור התחתונים שלי בסוף המשמרת, אז הייתי שמח לקבל הצעה כזו. 

"והעיר שקטה
והשמיים התכסו בעלטה
עד התהום
זו כמעט הייתה
שעת בין הערביים"

תקופה כזו של דקדנטיות נעימה. שמש הבוקר של החורף התל אביבי מזריקה בך ויטמינים שיחד עם האנדורפינים מהריצה יוצרים את הסאטלה הסאחית האולטימטיבית. עובד, שומר על כושר ועל תזונה קפדנית, ועושה מידי פעם אטנט בעבודה וקוק בערב. זה גורם לתהיות על חוק וסדר, שני חומרים מאד דומים, רק שבהשפעת אחד אתה מרגיש כמו מלך ובשני כסופר-עבד. כמובן שניתן לנחש בקלות איזה מהם מחרמן אותך. אחד חוקי אחד לא, אתה נזכר בימים שלך כסטודנט באוניברסיטה, אז יכולת בקלות לכתוב עבודה על הרצוי והמצוי בתעשיית התרופות, עם המלצה לליגליזציה של הקוק כמובן. ובעידן היפה, ובכל הפעמים שגמרת מהמחשבה על להכין לה עבודות, לכבס את גרביה ולנקות את חדר המעונות שלה, והסתפקת רק באותה הפעם ששלחה אותך לארגן לה טבק, נייר גלגול ומצית ביציאה עם חברים משותפים. הים כחול ונקי, הכאב בשרירים מענג אותך, ואתה חושב על כמה זה יפה שבני אדם יכולים לשנות את מה שכמעט הייתה שעת בין הערביים שלהם. ועל זה שזה היה אחד למיליון שבשנות השלושים המאוחרות תבוא סטודנטית כזו, יותר יפה ויותר מבריקה מעידן, שתשתמש בך כמו שלא העזת לחלום. אתה תנקה את ביתה ותנצל מגיפה עולמית כדי לעשות במקומה קורס של שש נקודות. כמה שנים אחרי, אתה תרוץ על הטיילת ותתכנן את שקיעתך. ארוחות עם חברים, אולי איזה GFE בברלין, ובעתיד הלא רחוק, שולטת AI VR. אתה חושב איך זה יהיה אם תזין לה תמונה. שלה בבגד גוף שחור בגזרת בגד ים מלא, מתאפרת בחדר האמבטיה, לבנה, נעלה, מרוחקת. ואתה על ארבע, מרחרח בעדינות את השקע שמאחורי ברכה. היא מתיזה בושם יקר ושואלת אותך מה דעתך על המתנה שהיא קיבלה מאחד הנשלטים שלה. האם מודל הNLP שלה יהיה מספיק טוב כדי להבין? אתה מקווה מאד, כי בכנות, אפילו בתרחיש הבדיוני שתגיע עוד הזדמנות כזו, קשה לך להאמין שבשלב הזה תמצא את הכוחות לשנות את המסלול ולהתמסר שוב.

כל טקסט נבחן בהקשר. סובייקטיבי. המשפט הראשון באנה קרנינה לדוגמא, אני ממש יכול לדמיין את דודו אהרון עושה לזה קאבר מלודרמטי. או לדוגמא אני בבארבי,  מנסה לאנוס טקסטים מסוימים למחשבות על רגעים שחוויתי. זה לא עובד באופן ישיר, אבל כן באופן עקיף דרך הניתוח שמסקנתו היא אי התאמת הטקסט לרגע. כאן ניתן לצייר למעשה את גבולות ההשקפה הסובייקטיבית.

בכל מקרה כמעט בלי קשר, אבל בכל זאת בקשר מאד עקיף, אני נזכר ביום שבו החניתי את רכב הטו גו שלי ברחבה הסמוכה ועליתי לדירתה על מנת לעשות עבורה שירות כלשהו. התרגשתי כמו תמיד לפגוש אותה, ולזה התווסף כעס מתון על שנכשלתי במשימה שלא להזיע. חמש דקות לאחר מכן כבר הייתי רגוע, היא כיוונה אותי למצב הזה. היא ישבה שם מולי, בטייץ שחור ובחולצת ספורט, והאור שנח על עורה, עיניה. ניהלנו אז את השיחה הראשונה שבה הבנתי שהצלחתי להיכנס לרדאר שלה. היא ביקשה שאספר לה על עצמי, מהדברים הבסיסיים ועד העומק, וגם סיפרה קצת על עצמה ועל התוכניות שלה לגביי. היא אוהבת למתוח את הדברים,  אמרה בעודה מתרכזת במתיחה של גומיה דמיונית. זו הייתה שיחה נינוחה בין מעמדות, וככל שנפתחתי הבנתי מה היקף הנשק שנתתי בידיה. תחושת הביטחון להיות שקוף בשבילה, רק התחזקה בהמשך.

האימג' הזה שלה מרוכזת במתיחה של גומיה דמיונית והתחלה של זווית של חיוך, עלה אצלי לא פעם כשניסיתי לעבד את האירועים. כמו את תחושת הגאווה שבלספק לה שירות מהסוג שלא מוצע בשוק החופשי ושנדרש לגביו משרת אישי. התחושה הזו של כלב שמירה מסוים המועיל לבעליו המסוים. אבל גם כשניסיתי לעבד את תחושות הקנאה, ההשפלה והסבל, שלוו בגירוי חזק.

אזהרת ספוילר לתעשייה.

לא בכל יום, ולמעשה אף פעם עד היום, אני מתחרמן כל כך מסצינה בסדרת טלוויזיה ברמה של להצליח לגמור. היום זה קרה בפרק 4 עונה 1 של תעשיה. כשיסמין הופיעה לראשונה על המסך, משהו בפני המלאך המרושע שלה שידר לי ווייב מדגדג, בשלב הזה רק קיוויתי שהיא דמות ראשית שתקבל הרבה זמן מסך. מעטים המקרים בחיים שהמציאות עולה על התקוות, וזה אחד כזה כי יש איתה מלא סצינות של tease and denial. 

הסצינה שבה היא לוקחת לו את היד ומכניסה אותה מתחת לחצאית ואומרת לו שהיא הולכת להוריד את התחתונים שלה ולשים לו אותם בכיס, והוא ישלח לה תמונה שלו איתם על הפנים because that's what you're good for, ok? (או בתרגום לעברית שהוא למעשה אינטרפטציה שאהבתי יותר מהמקור, "כי זה כל מה שאתה מסוגל") והוא מהנהן כמו כלבלב מרוגש, אוח זה היה לוהט.

לא הצלחתי למצוא את הסצינה ברשת, רק 3 שניות מתוכה, אבל קחו קישור לסצינות לוהטות אחרות שלה מהסדרה.

https://www.aznude.com/azncdn/marisaabela/industry/industry01x02-abela-hd-03_hd.html

אני נזכר באותו יום של סוף אוגוסט, אביך ולח כמו סוף העולם. בצירוף של מקרים אין שום דבר דחוף לטפל בו, ובהחלטה פזיזה במקום ללכת בקו ישר הביתה, אני מחליט לנסות לקרוא כמה עמודים מ"לחסל" בבית הקפה שבשדרה. הכאוס ברחובות חוגג, עירוב של כלי תחבורה מסוגים שונים מאיים לשלוח עוד מישהו אל בית החולים, הצפיפות בחלקי המדרכות שנשארו לכולם להילחם על מקום בהן היא כמעט קלסטרופובית, ומרבית השותפים שלי להמתנה שהרמזור יתחלף לא חושבים שמרחב אישי הוא משהו שצריך. כשאני מקבל את הכריך והתה (בנקודה זו גם אני כבר לא חשבתי בבהירות), אני מתיישב ורגע של חרדה תוקף אותי. צחנת ההומלסים והאמורפיות של התורים ועוד בן זונה ספציפי שמעשן עליי גורמים לי לראשונה לאיזה סוג של פאניקה כשאני חושב על הפוזיציה שלי במקום הזה. הסופר הצרפתי והתה הפושר מסייעים לאט להחזיר לי את הדופק למצב רגיל, אני מתמסר ושוקע בהרהורים אסוציאטיביים. 

"״אתה חייב לקבוע פגישה עם רופא השיניים שלך, באמת, זה נגרר כבר יותר מדי זמן. תתקשר אליו כשנחזור לפריז, תטפל בזה?״ הוא הנהן, הוא ישלים עם רוע הגזרה ויחפש רופא שיניים חדש. פול עוד זכר את היום שבו בישר לו רופא השיניים שלו על פרישתו לגמלאות. בימים ההם טרם פגש את ברונו, יחסיו עם פרודנס היו לא־קיימים, בדידותו היתה כמעט מוחלטת. כשבישר לו האיש הזקן שהוא מפסיק את פעילותו, הציף אותו גל עצב נורא, חסר כל פרופורציה, הוא כמעט פרץ בבכי למחשבה שימותו בלי להתראות, אף שמעולם לא היו קרובים במיוחד. יחסיהם מעולם לא חרגו מיחסי רופא ופציינט, הוא לא זכר שניהלו אי פעם שיחה של ממש, שדנו יחדיו בנושאים שאינם דנטליים. מה שלא היה יכול לשאתו, כך נוכח בדאגה, היה אי-הקביעות כשלעצמה; המחשבה שמשהו, יהיה אשר יהיה, מסתיים; מה שלא יכול היה לשאתו היה למעשה אחד מתנאי היסוד של החיים". 

כמו למשל על למה כל כך קשה לי לשחרר. הרי אי בר הקיימות של הקשר הזה הייתה ברורה מההתחלה, לא פעם אמרנו בשיחות ביננו, "כל עוד זה נמשך", "כשזה יסתיים", והיה לי לפחות נדמה שהשלמתי איתה כבר אז. 

אלה גם לא הרגעים הנדירים שחוויתי בעולם הזה שיצרנו, עליהם תמיד הרגשתי בר מזל. אולי זה התזמון. דווקא בנובמבר, בתחילת עונת הפריחה שלי כשכל כך ציפיתי להציג לה את הגרסה הטובה שלי, לכבוש עוד שיא של שפל נעלה (מה? נו אתם יודעים, ההרגשה הזו שאתה כל כך למטה וכל כך למעלה בו זמנית). כאתאיסט אין לי עם מי להתמקח ומה שקרה קרה. אז אני מנסה לנחם את עצמי שתיכף חגים ואירופה וכשאחזור יתקרר, והעיר הזו שוב תיראה קצת יותר כמו קרויצברג וקצת פחות כמו רפיח. ותחלוף שנה, שזה בדרך כלל הזמן שהמח שלי יוצא מעוד לופ של לפני שנה היינו כאן וכאן, ועשינו את זה ואת זה, כמו אז שהלבישה אותי במדי משרתת והעמידה אותי מול הטלוויזיה הענקית, בחגורת צניעות, עקבים וידיים מאחורי הגב, ללמוד מחן במטבח איך מכינים קובה סלק. איך בין כל המשימות הייתה לי איזו מחשבה עמומה, אם בסוף הערב אלקק את חור התחת שלה. בסוף כל מה שקיבלתי הייתה הרשות לאונן על רצפת המטבח עם הראש צמוד לרגליה, בזמן שהכינה בצק לבאן, ולמרות העומק קצת שנאתי את הרגע הזה של ההכרה בדברים שהיא יכולה לגרום לי להרגיש. אז תיכף זה יחלוף הלופ הזה, כי תעבור שנה. 

ואולי קצת פחות אתגעגע, ואפרח.

אנחנו חיים היום בעידן חדש, שבתור ילד היה נראה לי כמו חלום ורוד. אני מסתובב בעיר וריח העשב המתוק נמצא בכל בלוק, בכל שעה.

שזה נפלא כאמור, בהתחשב בזה שרק לפני לא הרבה שנים, שלושה שוטרים פשטו על בית אימי בשש בבוקר וזימנו את אחותי לחקירה אחרי שמצאו, ובכן, גרם. וגם אני לא אשכח לעולם את אותו ערב כשהייתי בן שבע עשרה ושוטר ביקש ממני בז'בוטינסקי-נמיר לרוקן את הכיסים, שהיה בהם גו'ינט מסכן.

אז נכון שהיום זה כבר לא אומר הרבה, ובכל זאת זה אומר משהו. ולמרות המשיכה שלי ל"ילדה הרעה", בסוף היום בת הזוג המהממת שלי לא עושה סמים ולא שותה, והשולטת היחידה המשמעותית שהייתה לי, שתמיד תהיה אחד האנשים הנערצים עליי, גם לא הייתה בקטע.

ועדיין, כשמישהיא מוציאה פרח בסשן ראשון, זה טרן און רציני.

"היא מוציאה פרח
ומפוררת מעל נייר עיתון
"זה יפתח לך עוד דלת"
היא עומדת בחלון
זריחה אֲפרסֶקִּית שוטפת את כולה
פסל שקפא בזמן
פתאום היא מסתובבת כמו ציפור שנבהלה
לא אמרתי מילה"

מילה בזמן, נעם רותם

בילדותי ובגיל ההתבגרות, ניסתי לא פעם להבין את הסיבה שיצאתי כך ולא אחרת. ביישן, כנוע, מופנם, מנומס. וגם חברתי, מפונק, נהנתן. בן בכור במשפחה עיראקית, או כמו שהיא צחקה עליי פעם כשתיארתי לה את ילדותי, נסיך האופל, המתחרה של אבי ביטר. אהבתי גם את הפעמים שבהן צחקה עליי, מתבדרת קלות מהפגנת העליונות ומההכרה בה. אולי מי מהקוראות יודעת, אבל המקור להיותי מזוכיסט העסיק אותי בגיל צעיר ואז כבר לא. 99.9% שלא, אבל אני בכל זאת מתעקש להתייחס לאלפיון הזה כאשה, לא רק בגלל המרד הקטן במוסד האקדמיה העברית ללשון, אלא בעיקר כדי להדגיש את הנקודה שזכרי בטא לא מעניינים זכרים. את מי הם כן מעניינים? נשים. וביניהן יש כמה, אני פגשתי אחת, שהאני הונילי לא היה זוכה לעשר דקות במחיצתן. לעומת זאת, האני הצייתן, הסגפן, המעניק והמזוכיסט, זכה לגמור בנוכחותה ואפילו להיות נוכח בעת שגמרה.

אני זונה של עונג, נהנתן בצורה מבישה, ונמשך לכח נשי יותר מלכל דבר אחר. אז איך היה עליי למקסם עונג בשים לב לכל סט התכונות שקיבלתי? הבין אז בדגדוג קל בבולבול אותו ילד בן 4 כשבהה בסנדליה של הילדה הכי יפה בגן. הכלכלה הקלאסית כמובן מתקשה לתת הסבר לתועלת המופקת מהתנהגות שכזו. כלומר, האדם הרציונלי במודל הכלכלי הקלאסי הוא לא מזוכיסט. שאישה יפה תהפוך אותי למשרת הקטן שלה, שתרדה בי ותנצל אותי לתועלתה האישית, לנקות, להביא, לעשות מטלות אקדמיות, ולעתים רחוקות, במועדים ושמחות ואם התנהגתי למופת, אז לרימינג? אוח, העונג, ידעתי אושר בחיי:)

הסיפור שלי הוא לא מוזר. טוב, אולי רק קצת עבור כמה סחים בודדים. משינה, אף פעם לא הבנתי באיזה צד הם בדיוק (החוצפה, עורך דין שמבקר את משינה על שהם לעתים סחים מדי לטעמו). בכל מקרה, בתקופה ההיא שהתרחשה לפני כשנתיים בזמן שבין פברואר ליוני, שהייתה עיצומה של האובססיה שלי לאלה, כשהייתי רץ על הים כדי לנסות לשחרר, המועדף עלי שלהם היה "אשה", שהתברג לפלייליסט הפמדום הרומנטי שלי בזכות שזיקק אצלי, במיוחד החלק של הגיטרות בגרסת ההופעה החיה, את תחושת התסכול המעורבת בהבנה, של "אתה לא ברמה שלה". איזה צירוף מקרים, במקרה זו גם הפנטזיה שלי, או כך לפחות אני חושב, שמישהי עליונה תשלוט בי. זה נכון שעד שפגשתי את אלה זה לא קרה לי, ושכמו כל פנטזיה, המימוש שלה היה שונה מאד מהמציאות. ההשפלות שלה פגעו בי וחרמנו אותי כל כך בו זמנית, שהייתי צריך להזכיר לעצמי לא פעם שהיא הבטיחה לא לפגוע בי, לפחות לא בכוונה. בין הפעמים שקיבלתי גישה לכוס שלה, שאותן אפשר לספור על כף יד אחת, היו יכולים לעבור חודשיים של ריחוק, שבהם הייתי משרת, כמעט א-מיני. טוב, לא בדיוק. ברוב הפעמים שבהן הייתי מסיים לנקות את ביתה או לעסות את רגליה אחרי שטיפלתי עבורה בחלק מטרדות היום, רגע לפני שהייתי הולך, היא הייתה אומרת משהו בסגנון של וואי איך שכחתי, אתה רוצה לאונן? ברגעים האלה, הרגשתי כל כך עלוב, כשהנהנתי במבט מושפל, מחכה לאישורה. כשהיה ניתן, הייתי יורד על הברכיים, מפשיל את מכנסיי ומאונן בזמן שהיא מסבירה לי שזה בדיוק המקום שלי, שזה נכון אולי שגבר רגיל לא היה מתרגש מזה, אבל אני מיוחד.

אני טיפוס רומנטי, קצת כמו אותה אחת באחים קרמזוב שקפצה מצוק רק בגלל שרצתה להידמות לאופליה. אומנם היו לי גם תקופות שבהן שאבתי השראה מהרוסים, בעיקר מלוין של טולסטוי (שוב, היומרה), אבל רוב הזמן התחברתי לטיפוס הוולבקי. גבר לבן במעמד הבינוני-גבוה (יותר בכיוון של הרחבת תחום המאבק, פלטפורמה וסרוטנין, פחות אפשרות של אי או המפה והטריטוריה) בעולם המערבי, שמתקשה לנהל יחסים חברתיים ומתאר אותם מנקודה שהיא מצד אחד בהירה ומצד שני מאד נכה. כך שבאותם רגעים, שלא הצלחתי להקשיב לשיר אחד מההתחלה עד הסוף, או כשהייתי נוכח שאני לא זוכר את מראה הים שחלפתי על פניו כי המחשבה עליה גברה על כל דבר אחר, ציינתי לעצמי את העונג המתוק שיש בתחושת הדמיון לגיבור ספרותי.

האובססיה שלי החמיאה לה, אבל בעיקר שעשעה אותה לזמן קצר עד שהחליטה להוריד אותי קצת לקרקע, להערצה יותר מחוברת, מודעת. זה לא היה קל ועד היום אני שואל את עצמי האם אני נשלט אמיתי, שמסוגל להתגרות יותר ממה שהוא מסוגל להיפגע, או שבסוף היום רק רציתי להגשים פנטזיה. 

לעתים אני עונה תשובה אחת ולעתים אחרת, יש רגעים שבהם אני כל כך מתגעגע לדבר איתה או ללקק לה את חור התחת, והנוכחות שלי בעולמה נראית קצת כמו חלום, ואחרים שבהם אני נזכר בתחושת הנחיתות מול מי שאתה מנהל איתו סוג של מערכת יחסים. אז אני שואל את עצמי האם עליי לזכור או ללכת אחר אותה רומנטיקה וולבקית ולשכוח? ואם לשכוח, איך אוכל? 

אני נוסע בדרכים לא מוכרות למשימה שהטילה עליי מעכשיו לעכשיו, בהיי.

לפי החישוב שלי להשלמת המשימה, אמורות להיות לי 5 דקות בסיומה להגיע למשרד ולהתחבר למחשב לפגישה שנקבעה כבר לפני שבוע. אני לא אספיק לאכול לפני ואצטרך להעביר את השעה הנוראית הזו רעב, עוד מחיר שהייתי צריך לשלם כדי שתהיה מרוצה. הבוקר דווקא התחיל רגוע, שלהי אוגוסט, העבודה בחצי כח, הזדמנות לאכול ארוחת בוקר בקפה השכונתי לפני שאטפל בכמה דברים שתכננתי, ארוחת צהריים, זום ושנצ. חוזר מהקפה כדי להתגלח ולפתע מבחין בהתראה של הודעה מאח"מ. יש בערך שני אנשים שהודעה גחמתית מהם יכולה לשנות לי את התכניות, השותף המנהל, והיא. זו היא, הודעה של "אני אשמח אם תוכל ...", שניהם גם כל כך אדיבים תמיד. אני מסביר לה את הלו"ז הצפוף שלי ומתנצל שכנראה זה לא יקרה. היא מציעה דרך שכן. ועכשיו אני נוסע בדרכים לא מוכרות, בהיי.

בין ריכוז בתכנת הניווט ובין חישוב מעודכן של הזמנים, אני חושב אם זו דרכה להדגים לי נקודה בדיון האקדמי בינינו, שבידיאסאמ הוא צורך לא רק מיני. היא תמיד מסבירה כל כך טוב. כן, זה מחרמן אותי בטירוף, כשמישהי כמוה משתמשת בי ככה. אבל לא רק, כשאני בכביש המהיר, בדופק גבוה, אני מרגיש איזו הרגשה של חופש להיות מי שאני, של הגשמה עצמית, וזה נראה לי כל כך הגיוני. ועדיין, אין אחד בחיי האחרים, הכנים לכאורה, שאני יכול לחלוק איתו את ההרגשה. 

הכל נגמר בסוף, גם ההמתנה הארוכה לפגוש אותה, והנה אני שוב לרגליה. 

היא מרשה לי לגעת בו עד שאגיע לקצה, ואומרת שתיכף זה יהיה יותר מסובך בשבילי.

בדרך כלל אני נמנע מלהתחכם, כבר למדתי בדרך הקשה שזה לא שווה את זה. אבל אתמול בכל זאת לא התאפקתי ושיתפתי אותה שיש בי חלק ששמח שמשלוח כפפות הפרה שביקשה שאזמין מתעכב. זה היה נראה לי מצחיק, כן ולא מזיק. טוב, אולי גם על הדרך איזה ניצחון קטנטן ונדיר, גם אם הוא תוצאה של נסיבות שהן מחוץ לשליטתנו, שהביאו לכך שממני נחסכה לעת עתה התעללות משפילה בעוד שהיא לא קיבלה את מה שרצתה בזמן שרצתה אותו. 

אז עכשיו היא מכינה לי כאלה בגרסת DIY. "הדרך היחידה שבה אולי ארשה לך לגמור היום, היא עם הכפפות. אתה יכול לנשק לי את הרגליים בזמן שאני מכינה אותן."

אסור לי לדבר אם לא פנו אליי בשאלה וגם אם היה מותר, אני כבר במצב שבו המילים ממילא לא ירכיבו משפטים ברורים. אז אני מנסה בכוונה שלמה, אני חושב שככה מרגישים כשמתפללים, להעביר את המסר בנשיקות מתרפסות לכפות רגליה: "אני כל כך רוצה לגמור היום, ואת בעצמך אמרת שהייתי 'משרת נהדר בזמן האחרון' (אני מצטט), ושאת מאד מרוצה. אני לא מתכוון שמגיע לי, אבל אני כל כך רוצה."

לנסות לנהל את המונולוג הזה בטלפתיה עם כפות רגליה מכניס אותי לטראנס של חרמנות רוחנית. אני יוצא ממנו כשהיא פוקדת עליי להושיט יד. בזמן שהיא עוטפת את אגרוף ימין בשכבות של ניילון נצמד שחור, היא מרשה לי להיפרד יפה גם מהמגע החופשי של יד שמאל עליו. אני נפרד, מגיע שוב לקצה בתוך זמן קצר. כשהיא מסיימת לעטוף אותן, היא מבקשת ממני לנסות לאונן עם הידיים החדשות שלי. אני כורך את שתיהן סביבו ומנסה לשפשף משני הכיוונים, זה מתסכל. אני מרים ראש ופוגש בעיניה, ובחיוך הספק סדיסטי ספק אמפטי שלה. אז אני פולט בפה עקום ובקול הכי מעורר רחמים שלי, "רק ככה?" החיוך שלה מתרחב עוד קצת כשהיא משיבה, "כן חמוד, רק ככה", מה שגורם לי לקצת מחנק בגרון, אבל אני מתעשת מהר ומבטיח לעצמי שלא משנה מה, אני לא אבכה מולה, לא היום. כולה אורגזמה, אני לא כזה אפס. 

"בוא", היא מובילה אותי על ארבע ברצועה לסלון,  ומורה לי להתיישב על הספה. "אני רוצה להשתמש בך, צעצוע, אבל הבעיה היא שהוא כל כך קטן" (הוא ממוצע, ממה שקראתי). היא מוציאה מהתיק שלה את הפתרון לבעיה, מאריך פין, מלבישה עליי, וצובטת בדיוק בחלל שנוצר בנקודה שבה שלי נגמר כדי להמחיש את ההבדלים בגודל, למקרה שהנקודה לא הייתה מספיק ברורה עד עכשיו. עומד לי כמו שלא עמד לי בחיים.

"זה השיא שלו? תנסה למלא אותו עוד קצת, בשבילי". אני מניח שהיא צוחקת, אבל בכל זאת מנסה בכל כוחי לכווץ את האגן, להתרכז בזרימת הדם, כדי שמשהו אולי יקרה, בשבילה. אני מסתכל עליה קצת אבוד, בדרך כלל אני מצליח לשדר לה בעיני הכלבלב שלי כשההשפלה אינטנסיבית מידי, וכנראה שגם עכשיו.

"נו, בסדר", היא מתיישבת מעליי, ומתחילה לנוע בריכוז, מזיינת בתשוקה איבר זר שמחובר אליי, לפחות זה לא גבר.

היא רוכנת לעברי ולוחשת, "אתה מרגיש משהו?"

"כלום". אני מריח את קרם הגוף שלה, רואה מקרוב כל כך את השיער הגולש על הכתף לבנה, את החזה שעולה ויורד, אבל לא מרגיש כלום. 

"יופי, אני כל כך רטובה." היא מכניסה שתי אצבעות ואז מקרבת אותן אליי, "רוצה לטעום אפס?", אני מהנהן, מתנשף. אולי הזין לא, אבל חוש הטעם שלי יחסית מפותח, אז אני מצליח להפריד את הטעם שלה מטעם הלייטקס. "אל תזוז", היא מגבירה את התנועות, עוצמת עיניים, מתמסרת לעונג שאין לי שום יכולת לגרום. "אתה מרגיש משהו?", היא מתפקחת לרגע ושוב מוודאת.

"לא". אני מתאמץ לסלק את המחשבה הכואבת הזו, על איך זה מרגיש, ועל אפסיות הסיכוי שאדע, אבל היא עקשנית וחודרת בקלות את החומות. אני מנסה לשמוח בחלקי, מזכיר לעצמי שהאינטימיות הזו היא פרבילגיה חריגה, שתפקיד הניצב בסצינה הזו הוא חלום שמתגשם. הרי המקום הטבעי שלי הוא של השליח, המנקה, הסאנז'ר שמקל על חייה בטיפול בטרדות היומיומיות. אבל המחשבה המזוינת הזו לא עוזבת אותי, איך זה מרגיש. 

כשהיא ממצה, היא קמה, מפשיטה ממני את המאריך ומשתרעת על הספה. "אז מה, אתה חושב שתוכל לגמור ככה? אני מרשה לך לנסות". היא מניחה עליי את כפות רגליה.

אני מהסס, מאד רוצה אבל גם מאד חושש מהתרחיש שהעניין יסתיים בגירוי מתסכל ובהערות החדות והמשפילות שלה על כל האירוע.

"אני חושבת שאתה יכול, אימנתי אותך די הרבה בשביל זה."

אם מתוך חרמנות יתר ואם מתוך תקווה שאני מפרש במבט ובקול שלה שהיא בעד הרעיון, כלומר שהיא לא מתכוונת להשתעשע ולהערים קשיים מעבר לאלה הכרוכים במצבי הנוכחי, אני נענה לאתגר. הניסיונות הראשונים כוללים שיטות קונבציונאליות, שפשוף עם ימין, שפשוף עם שמאל, שפשוף משותף, אבל הכפפות גדות מידי ובסוף אני מבין שככה זה לא יעבוד, אז אני עובר לטכניקה של הצמדת הידיים משני הכיוונים באופן שמעלה ומוריד את העור. פריצת דרך, זה נעים, זה אפשרי. היא מניחה רגל אחת על האשכים ודוחפת את השנייה לתוך הפה שלי, "בבקשה חמוד, נראה לי שאתה צריך עזרה."

אני משחזר את מה שקרה עכשיו, מבין שנידונתי לתקווה ולציפייה מתמשכת שהיא שוב תהיה במצב רוח להשתמש בי ככה, אם בכלל, ועל כמה מטלות אצטרך לבצע עד אז וכמה גמירות בריחוק והתעלמות לעבור, וזה קורה. היא מוחאת כפיים ומריעה, ואני מרגיש, איך נטווה אצלי עוד קשר, כאילו זה לא היה מספיק סבוך עד עכשיו, בין השעבוד אליה ובין העונג המטמטם.