אנחנו חיים היום בעידן חדש, שבתור ילד היה נראה לי כמו חלום ורוד. אני מסתובב בעיר וריח העשב המתוק נמצא בכל בלוק, בכל שעה.
שזה נפלא כאמור, בהתחשב בזה שרק לפני לא הרבה שנים, שלושה שוטרים פשטו על בית אימי בשש בבוקר וזימנו את אחותי לחקירה אחרי שמצאו, ובכן, גרם. וגם אני לא אשכח לעולם את אותו ערב כשהייתי בן שבע עשרה ושוטר ביקש ממני בז'בוטינסקי-נמיר לרוקן את הכיסים, שהיה בהם גו'ינט מסכן.
אז נכון שהיום זה כבר לא אומר הרבה, ובכל זאת זה אומר משהו. ולמרות המשיכה שלי ל"ילדה הרעה", בסוף היום בת הזוג המהממת שלי לא עושה סמים ולא שותה, והשולטת היחידה המשמעותית שהייתה לי, שתמיד תהיה אחד האנשים הנערצים עליי, גם לא הייתה בקטע.
ועדיין, כשמישהיא מוציאה פרח בסשן ראשון, זה טרן און רציני.
"היא מוציאה פרח
ומפוררת מעל נייר עיתון
"זה יפתח לך עוד דלת"
היא עומדת בחלון
זריחה אֲפרסֶקִּית שוטפת את כולה
פסל שקפא בזמן
פתאום היא מסתובבת כמו ציפור שנבהלה
לא אמרתי מילה"
מילה בזמן, נעם רותם
