אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

חיוך תמים

כל מה שעובר לי בראש הקטן שלי, מחשבות מטורפות, מטריפות שרוצות לצאת החוצה ומחפשות את הדרך.
לפעמים הטירוף הוא רגוע וקטן ולפעמים הוא עצום כמו חיה שכלאו אותה הרבה זמן והיא משחרת לטרף... אבל תמיד הוא טוב.
לפני 10 שנים. 21 באפריל 2014 בשעה 22:07

אני לא טיפוס רגשני במיוחד, לפחות לא כלפי חוץ. מבפנים אני מלאת רגשות, דמעות וצחוק. 

פתאום נזכרתי בו, כבר עברו הרבה שנים מאז שנפרדנו. אבל כמה זכרונות צפים לי שוב בראש ועושים לי נעים. 

איך כשהיינו יחד במיטה, כשהיית בתוכי, היית מתרגש. "עכשיו אנחנו אחד" היית אומר. 

 

כשנרדמת באמצע הסרט, על המזרון ברצפה עם כל המשפחה, התעוררת לרגע, רק בשביל להגיד "אני אוהב אותך" ולהירדם שוב לידי. 

 

את ההרגשה הזו שהייתה לי איתך. כשהייתי מתעוררת בבוקר והלב שלי היה מלא על גדותיו, עד שלפעמים היה קשה להבין זאת. 

 

אז לא, אין חרטות. אבל לפעמים נחמד להיזכר בדברים הקטנים האלו. 

לפני 10 שנים. 21 בפברואר 2014 בשעה 13:26

התעוררתי בבוקר עם חשק, זיכרון רטוב של ידיך נוגעות בי. כמו פעם. 

עוברות על כולי בתשוקה, חזקות ורכות ביחד.. 

ואני שלך, רטובה רק מעוצמת הזיכרון. 

שבעצם כבר לא קיים, היה פעם ונעלם.

 

נשארה רק תחושת העצב על הרגש שנעלם, התשוקה המתמוססת..

ומחשבות על מציאות שאולי הייתה מעוותת, אולי הייתה רק חלום בעצמה.

ועכשיו התעוררתי, מחפשת נחמה. 

לפני 10 שנים. 6 בינואר 2014 בשעה 19:29

אני נמצאת כרגע במעין צומת דרכים בחיים, אחת מיני רבות. לא חשבתי לפני 8-9 חודשים שהיום אעמוד בנקודה הזו. כבר עמדתי בצמתים כאלו בחיי, ותמיד זה עבר. ובכל זאת, לא אוהבת לעמוד במקום הזה עכשיו. מעין כאב עמום שמתגבר מידי פעם. מצחיק אותי שתמיד באותו הרגע הכל כל כך כואב ומועצם ואז פתאום יום אחד לא מבינים על מה הייתה המהומה בכלל. 

מה המשמעות לאהבה אם כשעוברים לבאה היא נשכחת? האם יש רק אחת שהיא בשבילי או בשביל כל אדם? 

ומה זה בכלל אהבה? המלחמה הנצחית הזו שבין ההיגיון לרגש.. שדים קטנים בתוך תוכי. 

אז מי זה שם למעלה (או בצדדים) שאחראי על העניינים האלו, כן, עכשיו זה הזמן לעזור לי.. 

לפני 10 שנים. 20 בדצמבר 2013 בשעה 15:58

אמא שלי היא סופרוומן (וסופרמן גם). וגם אם אני לא אומר לה את זה מספיק או בכלל זה מה שהיא. ואולי בגלל זה קשה לשמוע אותה בוכה. אני חושבת שזה קרה פעמיים שלוש מאז שאני זוכרת. ואז נופלת ההכרה שגם ההורים שלנו אנושיים ולמרות כוחות הפלא שלהם גם להם קשה לפעמים. ואז נהיה לי ממש עצוב, כי אני לא באמת יודעת מה לעשות באותו הרגע. 

אבל זה מאפס לי את המחשבה והופך אותי ליותר סבלנית ויותר מבינה כלפיהם. וכן, מערכות יחסים עם הורים, בכל גיל, הן קצת מסובכות. לא משנה כמה אהבה והערכה יש שם. 

 

אז לסופרוומן שלי, אני אוהבת אותך, גם אם לא אומרת את זה כמעט. 

לפני 10 שנים. 15 בדצמבר 2013 בשעה 21:30

ברגעים מסוימים אני מתגעגעת לפשטות, כשהיה ברור לי מה ולאן. והיום היא ברחה לי..

מסתבר שהכל תמיד מסובך או מסתבך, ולפעמים קשה להחליט כי אולי אתחרט ואז לפעמים מתחרטת שלא החלטתי כבר לפני ואולי פספסתי את המועד. 

היה קל לפעמים אם היו מחליטים בשבילי ואז עול הבחירה היה יורד מכתפיי. 

 

אחח, הרבה הבטחות עפו להן עם הרוח. ואני עוד חושבת. 

הגיע הזמן להחליט.. 

לפני 11 שנים. 15 בנובמבר 2013 בשעה 13:25

מזמן לא הייתי פה..

לא שלא היה לי צורך לכתוב, הרבה מחשבות עברו להן, תמיד ברגעים מוזרים, ונעלמו כשהרגע עבר. 

השאירו תהיות קטנות בחלל הראש שלי לפני שנזרקו לפינה. כמה מוזר זה שברגע אחד אני יכולה להיות שמחה וצוחקת וברגע אחר מהורהרת..

 

תמיד אומרים שאסור להתחרט על דברים שקרו, שאנחנו לומדים מכל דבר ומתפתחים. אז בעיניי זה בולשיט. 

לא כל דבר הייתי משאירה שם חקוק בעבר ולא משנה כמה גדול המוסר שמאחוריו. יש דברים שהייתי מוחקת. 

 

לפעמים מחשבות על איך שדימיינתי את העתיד שלי (וגם את החיים בהווה) צצות ואני מגלה שהמציאות שונה מאוד. ואז אני תוהה למה.

זה לא שיש לי רעיונות על דברים לא אפשריים. ואז אני חושבת מה צריך לשנות כדי שזה יקרה, ואולי בכלל זה לא תלוי רק בי והרצון של האחר קובע גם. ואז מחשבה קטנה מרעילה מתגנבת פנימה ולוחשת לי שאולי טעיתי. ואיך יודעים אם טועים או לא? רק לחכות? נשמע אכזרי מידי. לישון כל הזמן הזה ולחכות להתעורר עם הידיעה הזו שהצלחת או לא. 

 

ובינתיים, הרבה טוב קורה מסביבי. אבל זה לא מספיק לי. זה רע? זה רע לרצות שיהיה מעולה? לדמיין את הכל במוח גורם לי לרצות עוד. ופחד שזה לא יקרה. 

 

לפני 11 שנים. 25 באוקטובר 2013 בשעה 17:58

לפעמים עולה בי התהייה האם ישנו מושג כזה "התאמה מינית"? האם יכול להיות שלא כל זוג יתאים זה לזו?

האם הביולוגיה משחקת תפקיד גם בחיבור בין שני אנשים, הרי אם אפשר להגיד שאין כימיה לפעמים ואנשים לא מתחברים אז למה לא להגיד שגם ביולוגית משהו שם לא מתחבר. אני בטוחה שיש דבר כזה, ואפילו פעם הרגשתי אותו על עצמי. ואיכשהוא עכשיו המחשבות על זה שוב צצו בראשי ואני לא סגורה עליהן.. 

 

ואם כן, אכן אין התאמה מינית, מה עושים? או איך בכלל מוודאים את זה כשאין החלטה? ועד כמה משתפים פעולה? מוותרים, נלחמים? החלטה קשה.

מלא תהיות יש לי בראש, ואם מישהו רוצה לשתף מניסיונו או מדעתו אני אשמח לקרוא. 

 

לפני 11 שנים. 2 באוקטובר 2013 בשעה 20:30

הרגע הזה שהלב מתחיל לדפוק כל כך חזק, שההבנה הזו נוחתת עליי. אני תמימה, דפוקה, והדמעות פשוט זולגות לבד. כן, גם עכשיו. 

אני צריכה עכשיו חיבוק עוטף ומרגיע, כזה שאומר לי שיהיה בסדר. גם בשבילי, בקרוב. 

יש רגעים שאני שונאת את עצמי, בעיקר, אבל שונאת גם אותו. ואפילו יותר. כזה מטומטם... 

 

אז מי שולח לי חיבוק? 

לפני 11 שנים. 26 בספטמבר 2013 בשעה 14:46

 

התנסות בסיפור פנטזיה קצת מציאותי, עם שתי אפשרויות לסיום, מעניין אותי מי יאהב מה.. :)

עוד כמה שעות והיא כבר תהיה שייכת למישהו, מישהו שהיא לא מכירה, לא ראתה אפילו. הנסיכה ויאולה מחתה כמה דמעות של עצב מפניה היפות והענוגות לפני שנכנס אל חדרה צי שלם של עוזרות שכל תפקידן היה לקלח, להלביש ולאפר אותה לקראת החתונה הקרבה. ויאולה הייתה רק בת 17, כולה קטנה ושברירית, אך כל מי שהביט בעיני השקד הגדולות שלה נשבה ביופיה. רק לא מזמן החלה נשיותה לצאת החוצה ולבלוט כששדיה הלבנים בצבצו ממחשופי שמלותיה. היה זה רק לפני חודש כשאמה קראה לה והסבירה לה כי בקרוב תיאלץ להינשא ולעזוב את הארמון. יופייה של הנסיכה ויאולה הגיע למרחקים ועם היוודע הדבר כי הנסיכה הגיעה לפרקה שיירות רבות של מחזרים נהרו לארמון המלוכה כשבידיהם הצעות וזהב רב. 

הכל התרחש כל כך מהר, מהרגע שצעדה לעבר החופה, מכוסה כולה בלבן, ועד הרגע הזה בו היא נמצאת בחדר הכלולות לבדה, מחכה. לא יודעת מה בדיוק יקרה כיוון שלא הכינו אותה לכך. המשרתות שהפשיטו אותה מהשמלה הענקית בה הייתה רק צחקקו, וכששאלה אותן מדוע לא ענו וברחו. בכל המולת החתונה, עם היין שנשפך שם כמו מים, המוזיקה הרועשת, לא הצליחה לחשוב אפילו. בקושי ראתה את בעלה. כשהדלת נפתחה סוף סוף היא נרתעה אחורנית, כסתה את עצמה בידיה במבוכה. הוא נכנס, גבוה ומרשים, וניגש ישירות לעברה. 

המשך א': 

הוא רכן לעברה בעדינות, ליטף את פניה ונשק לה, נשיקה רכה ועדינה, הנשיקה הראשונה שלה. שפתיה נפתחו לקראתו והיא נענתה לנשיקתו, לאט לאט נרגעה לצידו וחשה בטוחה יותר. הוא הרים אותה על המיטה הגדולה, והחל לנשק אותה במורד צווארה. ויאולה לא ידעה למה לצפות אך חשה כאילו גופה מגיב אליו בעצמו. ידו הסירה את שמלתה התחתונה, פורם לאט את כל החוטים שתופסים אותה על גופה העדין והלבן. כעת כשהייתה כולה עירומה מולו, פרושה לפניו על המיטה, נעמד והסתכל עליה, נפעם מיופיה. כל כך רצה לכבוש אותה מיד אך ידע שעליו להיות עדין אם ברצונו שתתמסר לו כולה. רכן לעברה והחל מנשק את כולה, מתעכב על פטמותיה, יורד אל טבורה ומשם אל בין רגליה, מלקק אותה. צעקת הפתעה קטנה יצאה מפיה שעה שלשונו פגשה באיברה הפרטי, לא ידעה מעולם שניתן להרגיש כך. גופה מתפתל תחת לשונו וידיו, ואנחות הנאה יוצאות מפיה. לפתע נעמד, מסיר את בגדיו מעליו, עומד לפניה עירום ואיברו זקור לגמרי. מבטה הסגיר כי מעולם לא עמדה במצב הזה קודם. חדר לתוכה בעדינות, לוחש באוזנה מילות אהבה, מרגיש כיצד היא נפתחת לקראתו, רטובה. ויאולה לא ידעה שניתן להרגיש כך, היא הרגישה את כולו בתוכה, קצת כואב אך מענג במקביל. גופה הגיב אליו, חשה את הרטיבות שנוצרה בתוכה, הדגדוג המצטבר בין רגליה, הצעקות שנפלטות מפיה מבלי שתשלוט בהן. הוא חדר לתוכה יותר במהירות כעת, נהנה מלשמוע את צעקותיה, נהנה מהתמסרותה הטוטאלית אליו. היא הייתה תמימה, הוא חש זאת עם כל חדירה. רעידותיה עליו אמרו לו כי היא מסופקת. כעת הרשה לעצמו סוף סוף להתמסר לתחושותיו שלו, באנחה רמה נתן פורקן לעצמו וגמר בתוכה. רגוע, נשק לה נשיקה רכה. 

 

המשך ב': 

כשהלך ישר לעברה ראתה זיק של רוע בעיניו שהפחיד אותה. הוא הרים אותה מקצה המיטה עליה ישבה וסטר לה בחוזקה. סימנים אדומים החלו לצאת על לחיה הלבנה. קרע ממנה את שמלתה התחתונה, חיוך עלה על פניו כששדיה הקטנים והלבנים נחשפו מולו. סטר להם בחוזקה, מתגרה מקול הבכי שיצא ממנה. במשיכת שיער חזקה הפך אותה על בטנה, והפשיל את שמלתה מעליה, קרע את תחתוניה. ויאולה התחננה לרחמיו בזמן שהוציא את איברו והחל לחדור לתוכה באכזריות. היא הייתה בתולה וצרה כל כך והוא נהנה מכל חדירה לתוכה. שילם עליה הרבה בשביל הזכות הזו. שרועה על המיטה, חסרת אונים, כשהוא בועל אותה בחוזקה, ויאולה לא הפסיקה לבכות. חוסם את צווארה בידו הגדולה, החלה נחנקת לאוויר, מתפתלת תחתיו עד אשר נתן לה לנשום, סוטר לה על ישבניה, על לחיה, מתעלל בה. גופה הקטן והעדין תחתיו, מלא סימנים. יצא ממנה, מושך אותה ומסובב אותה עם הפנים אליו, רוצה שתראה אותו כשהוא שולט בה. איברו זקור, והוא חודר לפיה הקטן, דוחף את ראשה עליו קדימה ואחורה, בוכה ונחנקת. הוא יוצא ממנה רק כדי ללכלך את כולה, את הנסיכה הקטנה והטהורה. משפריץ עליה את זרעו החם, ממלא את פניה היפות, את שדיה וגופה. מורח אותה בזרעו ומכריח אותה ללקק את כולו. כשגמר איתה, מעיף אותה הצידה מעליו ואומר לה שבפעם הבאה לא יהיה כל כך רך איתה. 

לפני 11 שנים. 23 בספטמבר 2013 בשעה 19:04

אהבתי כבר בעבר, מספר אהבות. כל אחת הרגישה אחרת, חדרה למקום שונה בליבי והשפיעה קצת דומה וקצת שונה. לאהבה אחת, שהצליחה לחדור מאוד עמוק ואולי הכי עמוק מכולם יש יומולדת מחר. האהבה הזו כבר מזמן נגמרה לה, ומצאה את מקומה בחיק אחרת. אין חרטות. פעם הייתי תמימה יותר, שלמה יותר ולא מפחדת. היום אני יותר חוששת, יותר מצפה לסוף כבר על ההתחלה. 

תוהה עם עצמי למה. אולי כי גיליתי שלפעמים להיות עם עצמך זה פחות מפחיד. כי שלמות לא קיימת בחוץ, לא כפי שאנחנו מדמיינים אותה. השלימות היא מלאת פגמים קטנים, צלקות וסימנים. ואולי זה יותר מסקרן, מעניין, מאתגר, משלים, למצוא את הסדקים הקטנים באחר בהם אני יכולה להיכנס ולהשתלב. אז יש רגעים, כמו עכשיו, בהם אני לוקחת צעד אחורה, נסוגה ממך, כשהפחד בי גובר. אבל כמו הגאות והשפל, אני אחזור ללטף אותך ברכות ולהתכרבל בחיקך.

או שלא.