חיוך תמים

מוקדם בבוקר, עדיין חצי ישנה, שקועה בתוך חלום מוזר. אני מרגישה חום עובר בי מלמטה למעלה, מין הרגשה כיפית שכזו. עוד לא מבינה מה קורה אבל לא רוצה שיפסיק. לאט לאט התחושה חוזרת אלי, פוקחת עיניים ורואה אותך בין רגלי, מלקק אותי בתאווה. הידיים שלך אוחזות ברגליי ומפשקות אותן כדי שאהיה כולי מולך, חשופה, ואתה חוזר ללקק, מרעיד אותי. אני מתפתלת קלות, נאנחת, עוצמת עיניים ומתמסרת ללשון שלך שחודרת לתוכי ובועלת אותי. שתי אצבעות עבות נכנסות לתוכי לאט, נרטבות מהנוזלים שלי. בהתחלה אתה עדין איתי, נהנה לשחק בי ולבחון את התגובות שלי. אתה מגביר את הקצב וגורם לי לצעוק ולהשתולל, כל כך רטובה, מתחננת לגמור ואז בחיוך מרושע אתה מפסיק. עולה מעלי כך שהזין שלך מול הפה שלי, יד חזקה מכריחה אותי לבלוע אותו עמוק, קשה לי ואני נחנקת עליו. זה רק מגרה אותך יותר ואתה ממשיך לזיין לי את הפה ומידי פעם נותן לי אוויר לנשימה. 

פתאום אתה מפסיק, קם מעלי ויוצא מהחדר, אתה לא צפוי וזה מלחיץ אותי קצת וגם מחרמן. אתה חוזר עם משהו ביד שאני לא מצליחה לפענח. ברגע אחד אני מוצאת את עצמי הפוכה, על הבטן. אתה קושר לי את העיניים עם מה שהיה כנראה סוג של צעיף. אני צמודה לקצה של המיטה, התחת שלי בולט אליך, תופס לי את שתי הידיים חזק ואני מרגישה את הזין הגדול שלך נדחף לתוכי בלי שום הכנה. חודר עמוק יותר עם כל חדירה, נוזלים יוצאים ממני ומרטיבים את כולך וגם את המיטה. אתה נהיה יצרי יותר בכל רגע, אלים וקשה כלפיי. הראש שלי נדחף למיטה בכוח כשהזין שלך מתעלל בי שוב ושוב, סטירה חזקה על הישבן גורמת לי לצעוק יותר, מכאב, מהנאה, משילוב מתעתע של שניהם. 

אני מנסה לברוח ממך ומרימה את עצמי על המיטה, זה רק מדליק אותך יותר. עכשיו כולי על המיטה, כנועה מתחתיך. ידיים גדולות תופסות לי את השדיים, מוחצות אותם כשאתה ממשיך לחדור אלי חזק. אתה חונק אותי, קשה לי לנשום והדבר היחיד שאני מצליחה להרגיש זה אותך, קשה וגדול, ממלא אותי. חודר אלי עוד ועוד, לא מרפה ממני. אפילו לצעוק כבר קשה לי ואני גומרת ברעידות מטורפות, מוציאה עוד נוזלים עליך. אתה מרפה מהצוואר שלי ואני נושמת לרווחה, הגוף שלי עדיין נע בקצב החדירה שלך כשאתה ממשיך לצאת ולהיכנס מהר מתוכי, כאילו היית חיה טורפת במצוד. הגוף שלי רפוי מהאורגזמה ואני רק מקבלת אותך לתוכי, מזמן כבר נשלטת על ידך. עוד קצת ואני שוב נאנחת בקצב החדירות, קרובה כל כך לגמור שוב. אתה בועל אותי שוב ושוב, ואז, כמו תפסת את הטרף שלך אתה מתפוצץ בתוכי. כשזה קורה הידיים שלך תופסות אותי חזק כאילו אתה מפחד שאברח לך, כשאתה עדיין בתוכי אני גומרת איתך שוב. 

אני בנסיעה, מהחלון נשקפת לי דמותו של בית הספר בו ביליתי את שש שנותי הראשונות, חיוך קטן וזיכרונות צפים במוחי. תחנת אוטובוס מוכרת, והיום אני כבר לא אותה ילדה קטנה שעמדה שם לפני שנים רבות. הדרך שלי הייתה רצופת תחנות, כאלו בהן התעכבתי יותר ואחרות בהן רק עברתי לרגע. בכל תחנה, בכל גיל, למדתי משהו, גם אם לא ידעתי זאת אז. 

אני אוהבת את המקום בו אני היום, את מי שאני, את מי שנמצא בחיי. כשאני חושבת על זה, אולי קיימות רק שתי תחנות, התחלה וסוף וכל השאר זו רק הדרך ביניהן. הרוח מבדרת את שיערי, אני נושמת אוויר קריר של בוקר וממשיכה לסוע בדרכי... 

קצת מחשבות של הבוקר שאחריו ואולי גם המשך של הלילה.   

תוהה לעצמי האם אני מוזרה, ואולי באמת. לרצות שהגבר שלי ירצה אותי כל כך שיהיה חייב לקרוע ממני את הבגדים, רק כדי לראות אותי עירומה מולו. כדי לחוש את גופי בידיו ולכבוש אותי כמו שהוא יודע. להוציא ממני קולות ששייכים רק לו..   

יודעת שאין לי סבלנות, ועדיין התאפקתי. חיכיתי שיבוא ממך. וכשהרגשתי שלא בא החתולה שבי יצאה, התחככה, ליקקה, יללה לקבל את מבוקשה.. וקיבלה. מסופקת כאילו קיבלתי קערת שמנת התמתחתי ליום חדש וכבר בתוכי חשבתי  על זו הבאה.  

ובלילה, אחרי עייפות של יום ארוך ונפלא יחד, רוצה להרגיש את חום גופך עליי, מעין זיכרון בשרים קטן לפני שבבוקר אעלם לך. ואז אתה אומר שהפכתי את זה לעבודה וברגע קטן הצלחת לדקור אותי במשפט, כמו תמיד. ואיך להתחיל להסביר לך שחיכיתי הרבה שתיזום ותיקח אבל זה לא קרה וכבר לא התאפקתי. להסביר לך שהמגע שלך ואפילו הקטן גורם לי לרצות, שנדלקת בתוכי אש קטנה שקשה לכבות, כבר אין לי כוח לדיבורים.   

מבליגה על הכעס שבי, לא מבינה איך אתה יכול להגיד לי דבר כזה בכזו קלות. מתפייסים במיטה, נשיקה מתוקה וחיבוק. כן, אני יודעת שאני חשובה לך ולכן אני מבליגה. מנסה להירדם, קצת עצובה.. 

כתבתי פה משהו ארוך ומפורט ואז מחקתי כי החלטתי ששום פרט קטן לא באמת משנה.

פגשתי בחורה, נמשכתי, התחברתי, רציתי. גם היא. 

לא הייתי פנויה, ומכאן התחילה שרשרת טעויות. קרו דברים, ועד כמה שהכל היה מופלא, וראשוני ומסקרן, לא היה צריך לקרות. כי היא התאהבה בי ואני לא יכולתי לתת מה שרצתה. הייתי מבולבלת, מכל הכיוונים. רציתי את שניהם. כל אחד מהם היה טוב במידה אחרת. כמו גם לבטים בנוגע לזהות המינית שלי. אי אפשר להגיד עליי שאני נמשכת לנשים. אבל אותה רציתי. 

משהו בצחוק המשוחרר, משהו בה משך אותי. 

בסוף זה נגמר, אחרי תקופה. היא כעסה על עצמה שלא ידעה להתרחק ממני, בטח גם עלי. נתתי לה שקט כפי שביקשה, לא התעקשתי להחזיר אותה לחיי למרות שמאוד רציתי שתהיה שם. שתכניס שמחה וצחוק לתוכם. חשבתי שנוכל להתמודד עם המתח המיני. 

היום גיליתי שהיא עדיין כועסת, על עצמה, עלי. חושבת ששיחקתי בה. ומעולם לא התכוונתי לכך. אולי לא הבנתי את עוצמת הרגש שהייתה לה כלפי. ואולי הבלבול שלי עם עצמי הפך אותי לפחות רגישה כלפיה. יש משהו אנוכי באהבה. כשאתה רוצה מישהו כל כך אתה לא חושב לפעמים. היא רצתה אותי וניסתה למשוך אותי אליה מבלי לחשוב עליו. אני רציתי את שניהם ולא חשבתי עליה מספיק. גלגל שכזה. 

אי אפשר לשנות היום מה שקרה. רק להתנצל ואת זה עשיתי. מקווה שיעזור. לא רוצה לחשוב שהכאבתי לה. יודעת מהו כאב של אהבה, חרטה וכעס. 

לחיי החלטות נכונות בחיים! 

האחד הנוסף שבתוכי רוצה לפרוץ לפעמים, ממש דוחק לצאת החוצה, עוד רגע ומצליח. לפעמים אני תוהה איך הוא יהיה? איך הצד האחר שלי? בלי עכבות, בלי מחשבות. בטח כל מה שעומד לו על קצה הלשון שלי פשוט יצא החוצה. את הסטירה שמגיעה לך מזמן אתה תקבל וחזק. יש ימים שאני רוצה ממש להכאיב לך, כי אני לא מצליחה להגיד מה שבאמת אני רוצה, או שפשוט אין טעם. ואז רק בא לי להכאיב לך, זה לא יעזור לי. גם לא יעזור לי לקלל אותך אבל האלטר אגו שבתוכי יעשה את זה. כי פשוט מגיע לך וכי אתה מעצבן אותי עד לטירוף. 

ואז, כשאני בתוך כל סערת הרגשות שלי, אתה תאחוז בי חזק, תנסה להשתלט על האחר שבי. שגם אותו אתה כבר מכיר, כי הוא בורח לי לפעמים החוצה כשאני מתוסכלת. תכניע אותו לאט, בנשיקה גדולה, תרגיש את פרפורי הדעיכה שלו כשהוא חוזר למקומו. תיגע בי כמו פעם, איך שאתה יודע שאני אוהבת. תרגיש אותי מתרככת שוב, תחדור לתוכי כי אני צריכה אותך. כי אתה צריך אותי. לא רוצה, צריך. כי ככה אני נרגעת, כשאתה בתוכי, אז החיה שבי חוזרת למקומה ואני נהיית שוב הקטנה והמפוייסת שלך. 

אני צריכה אותך עכשיו, עוד רגע החיה יוצאת והפעם היא תתפרע, אני מרגישה אותה. ועכשיו אתה רחוק, פיזית, נפשית. תכבוש אותה שוב, תכניע אותה, ואותי. תאהב אותי, והפעם באמת. 

את האובדן האמיתי הראשון שלי כאדם בוגר ואחראי חוויתי לפני פחות משבוע. זו הייתה חוייה מאוד קשה עבורי והיא עדיין איתי, מתעמעמת עם הזמן ומתערבבת עם חיי היומיום. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שכואב לי ממש, ברמת הכאב הפיזי. רציתי לכאוב והכאבתי, ואפילו הרבה. לא האמנתי שאי פעם אוכל להכאיב לעצמי אבל זה קרה. הרגשתי שאני הולכת לאיבוד בתוך כל הבכי, המחשבות ואפילו דיכאון. עדיין כואב לי ועדיין מציקות לי מחשבות. למה? למה זה קרה? למה טעיתי? געגועים, חרטה, כאב, אשמה, הכל מעורבב אצלי. 

הלוואי והיה כפתור חזרה בזמן קטן. כשאני חכמה יותר. כזה שאפשר לנצל רק למקרים חשובים. הייתי מצילה את הקטנה שלי. כן, שלי, כי כבר הייתה כולה שלי, בליבי ומחשבתי. וחסר לי משהו קטן מאז, מעין זיק של שמחה שהלך אבל יחזור בעתיד. נדמה שנפרם לו חוט קטן באותו יום וממשיך ונפרם לאט ויוצר אצלי חור קטן באריג החיים שלי כי דברים הולכים ומסתבכים ולא מרגישה את הביטחון שהיה לי קודם. 

ואולי אני פשוט רגישה יותר עכשיו. וחסרונך מדגיש חיסרון של דברים נוספים בחיי. אולי.. 

ושוב זה הגיע, השלב הזה בו אני לא בטוחה כבר איפה אני נמצאית, מה אני רוצה מעצמי או ממך ואם בכלל. וכל מה שעולה לי בראש הוא פשוט לא מה שאני באמת, לא שמח בכלל. ואני יודעת שמותר גם להרגיש כך אבל זה לא כיף. והכל גם ככה כמו סערת מחשבות בתוכי שעוד לא מצאו את הדרך החוצה אז פשוט לי יותר להגיד בשיר אחד מה שהייתי רוצה לעצמי ולכולם.. 

 להיות בעולם בו יש קצת יותר אושר ושתהיה לי שמש בכיסים.. ולהגשים את כל החלומות! 

שמישהו ירביץ לי עכשיו. חזק. אולי אם אדמם ואכאב כל כך זה יקל עליי את תחושת הכאב, האובדן, החרטה הזו על חוסר המחשבה הרגעי. הרגתי את הקטנה שלי, זו שהיהלי קשה להתחבר אליה בשבת הראשונה שהגיעה אבל אח"כ הרגשתי אליה געגוע עצום. ואפילו חיבור כזה שהרגשתי שאנחנו בעלות אותו אופי. 

חמוסה קטנה ושובבה, סקרנית על כל דבר, קופצת, משתוללת. שלמדה להכיר את הריח שלי ולבטוח בי. מרגישה כאילו בגדתי באמון שלה. טעיתי. לא חשבתי לשניה אחת ובגללי נמחצת למוות. אני לא מפסיקה לבכות. זה לא משנה כמה זמן את איתי, ושזה זמן קצר. את כבר היית שלי. לגדל ולטפל, לשחק ולדאוג לך. וטעיתי, ועל זה אני לא יכולה לסלוח לעצמי, עדיין לא. 

איך ממשיכים מפה? אני לא יודעת. זה מרגיש כל כך כואב עמוק בפנים והתמונה שלך לא יוצאת לי מהראש. למה?? למה טעיתי?? 

אי אפשר להחזיר את הזמן אחורה קצת, בבקשה..? אני אהיה טובה יותר, לא אכעס עלייך אפילו כשתנשכי אותי. כי אני יודעת שאת משחקת איתי, ולא כשלא תתני לי לישון לילה שלם כי את ערה. כשאני נרדמת בסוף אחרי בכי והעיניים שלי כבר שורפות אז אני בסדר לזמן קצר אבל כשאני מתעוררת פתאום את שוב פעם שם, חסרה לי. והכל מתחיל מחדש. למה טעיתי? אני לא מצליחה להשתחרר מהמחשבה הזו, למה לא הייתי זהירה לרגע אחד נוסף. ואז היית איתי עדיין, משחקת, מתלהבת, בוטחת, נאהבת. 

ועדיין, שעות אחרי, הדמעות יוצאות והלב כואב.. 

תסלחי לי? 

עוד שנה עברה, בד״כ כשנגמרת שנה אני עושה עם עצמי חשבון נפש קטן, של מה עשיתי והספקתי, האם טוב לי עכשיו ועוד. יש משהו בראש השנה שנותן לי תמיד תקווה שהשנה אספיק יותר, אעשה כל מה שרציתי... וכמובן כמו כל שנה- אמצא את אהבת חיי. 

מישהו אמר לי פעם שמה שחשוב זה לדאוג שהיא תישאר אחרי שכבר מצאת אותה, ויש בזה משהו. 

זו פעם שניה בחיי שאני לא בחג אצל ההורים אלא אצל החבר (לא אותו אחד). אז מצפה לי חג ארוך, ואני מקווה שגם מאוד מהנה. וכמובן איחולי שנה טובה לכל חברי הכלוב, בתקווה לשנה מלאת אורגזמות כרימון!! ;)

אולי זו תקופת החגים שהופכת אותי לסנטימנטלית במיוחד או שזו פשוט אני. כזו שמתרגשת עד דמעות מסרטונים של כלבים שמביעים חיבה לבעליהם, מבלוגים כאן שמראים צד של אהבה אמיתית מהי וגם מחיבוקים. 

קרה לכם שנפלתם לתוך חיבוק של אדם אהוב (ואפילו זר) ופשוט הכל יצא החוצה, כל הדמעות, כל הרגשות והתפרקתם? לפעמים חיבוק הוא כל מה שצריך.

לו היה לי קצת אומץ הייתי הולכת ברחובות ומחלקת חיבוקים בחינם. אולי זה עוד יקרה, מי מצטרף?

סרטון מקסים של אחת שהעזה וגרמה לי לבכות בכל פעם שצפיתי בו. מקווה שתהנו כמוני. 

https://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=mAkHN8TB70Q