SERENITY

פיש אנד צ'יפס, בירה, חיוך, עוד מעט אחזור למשרד, הייתי צריך את זה.

היא נכנסת למשרד שלי,

 

"בוקר טוב" היא אומרת,

 

"תסתכל במייל שלך, לא הגבת לי" היא מוסיפה,

 

בקבוק מים גדול בידה

,

 

 

היא לוגמת ממנו,

 

"את מיובשת?" אני שואל,

 

היא תמיד שותה קפה בבוקר,

 

"לא, אני מכינה את עצמי ליום כיפור, יהיה לי יותר קל לצום" היא משיבה

 

"מה איתך?" היא שואלת,

 

"אני, למען האמת אני בדיוק עושה קעקוע ביום כיפור" אני משיב

 

"אבל הכל סגור" היא תמהה.

 

"אני עושה את זה בדירה של המקעקע" אני משיב

"ואיך תצום? זה לא יעשה אותך חלש יותר? לא תרצה לשתות?" היא שואלת

 

אני מסתכל בעיניה לראות שהיא רצינית,

 

מנסה לזהות את הציניות,

 

 

כלום,

 

תמימה כמו ארנבון,

 

כן, חשוב לציין,

 

 

היא דתייה.

 

 

וואו.

 

אין תקווה למין האנושי,

 

אין!

קצת מתוסכל..

צריך קצת כזה

 

 

נשימה עמוקה,

 

זהו, עבר..

אני מרגיש טוב

חיוך.

 

סליחה שגזלתי מזמנכם,

מותר גם לפרוק תסכול לפעמים..

סה"כ אנושי

 

 

 

 

ראשי טרוד,

תמונות עוברות בו.

סחרחורות,

כבר שבוע אני לא ישן,

לפעמים כמה שעות בלילה,

לפעמים שעה,

לפעמים אני מרגיש את השחר מפציע מאחורי,

מותח רגליי,

מתלבש, התיק עולה על גבי, מתחיל לדווש.

מתעלם מהעייפות, לא מכיר בכאב,

שריפה ברגליי, הגוף תשוש,

אני בכלל ניזון מראשי, לגוף אין חלק כרגע.

מגיע, קונה בקבוק מיץ תפוזים קר בתחנת הדלק.

מתנשף, לוגם.

הייתי צריך לקנות שוקולד, אני רעב.

מעביר כרטיס,

מניח את אופניי מאחורי שולחני, סוגר את דלת המשרד.

יושב כמה דקות במזגן, לוגם ממיץ התפוזים.

מדליק את המחשב, 700 מיילים.

תופס בגדים ומגבת מהתיק,

נכנס למקלחת,

ערום, מים רותחים על גופי, בתוך כל החלל מלא לובשי החליפות.

קיר דק מפריד בין גופי לאותם האנשים, עובדים, מתרוצצים.

מתנגב, מתלבש.

מכפתר את החולצה, סוגר את החגורה,

כן, החגורה עדיין מריחה ממך.

כאב בחזי, פסים אדומים לאורכו,

איך שרטת אותי אתמול,

לא רציתי להתנגד,

רציתי לתת לך להתבטא,

מביטה בעיניי, שורטת, חורצת עם ציפורנייך את עורי.

מנסה לראות אם ניתן בכלל להסתיר עם הצווארון את הסימן האדמדם שהשארת לי למזכרת.

זה מקרה אבוד, נתמודד עם מבטי הזימה מהעוברים ושבים.

אני חוזר למשרדי, שם את הטלפון על מצב פגישה.

מרים רגליי על השולחן, גופי נשען לאחור על הכיסא.

עוצם את עיני קצת,

חושב עלייך, מנסה לשחזר את ליל אמש,

שניה אחר שניה,

פריים אחרי פריים, כמו עורך סרטים,

קופא על כל רגע,

מנסה להבין איזו זעקה הייתה של הנאה,

איזו הייתה של עונג,

מנסה לשחזר בתוכי את התחושה ההיא,

כעינייך צרבו את עיניי במבטן.

ידייך חורצות את בטני, שורטות את חזי,

אני בתוכך,

לא זז,

נשאר יציב, ממוקד בך, מרותק לעינייך.

יד אחת מלטפת את ראשך בזמן שאת מבצעת שמות בעורי,

מתבטאת דרך ציפורנייך.

מתרפקת.

איך השתגעת מזה,

התחננת שאזוז, שאכניס, שאוציא,

ניסית לזוז בעצמך, קדימה אחורה,

ידי אוחזת אותך חזק אליי, מונעת ממך לעשות זאת.

צעקת, התחננת, קיללת, הבטחת, שרטת, היית הכי מתוקה בעולם.

איך היית מאושרת ברגע ההוא ששחררתי את ידי, נתתי לך לנוע.

קדימה, אחורה.

אוזני עדיין מצלצלת מגניחותייך.

כל גופי כואב.

אני לא מצליח להיזכר בכל מה שעשינו אתמול.

הייתי צריך להיות פחות שיכור, יותר פיכח.

אני לא זוכר מה עשינו אתמול,

אבל כל גופי כואב, כל שריר וגיד.

אני לא זוכר מה עשינו,

אבל זה היה מדהים.

אולי זה בכלל היה חלום.

ידי במכנסיי בזמן שאני שקוע במחשבות,

חשה במשהו דק, חד, מלופף סביב אשכיי באופן רופף,

אני מושך שערה ארוכה, זהובה מתחתוניי,

כנראה שזה לא היה חלום.

זה מסביר את החיוך שתקוע על פניי,

את התמונה של הישבן האדום ששלחת לי למייל בארבע וחצי לפנות בוקר.

זיכרון של מציאות,

מציאות מתוקה.

נמאס לשמוע את כולם מדברים על יום כיפור,

"תצום, לפחות תנסה.. מה יש לך להפסיד?" הם אומרים לי,

את כבודי העצמי,

חירותי להיות אנושי,

זכותי לבצע בחירה חופשית במהלך חיי.

הקונספט הוא שאצום,

אתענה, הם רוצים שאלך לבית הכנסת,

אמלמל טקסטים עתיקים, שנועדו לרצות את הדום,

האל הכל יכול,

שברא אותי אנושי,

נתן לי את הזכות לטעות,

העניק לי את מתת החטא,

ברא אותך,

כל כך מפתה,

מפוסלת מזהב, כמו הברבור הכי יפה באגם.

שפתייך אדומות.

איך הוא חשב שאעמוד בפיתוי?

מדוע הוא מציב לי פיתוי?

הוא חושב שאתגבר על יצרי?

אקבל עונש אם לא?

אני נשלט שלו?

אני בוחר בזכותי להיות אנושי,

לטעות,

לחטוא,

לסטות מדרך הישר,

לנסות,

למצוא את עצמי בכל יום מחדש,

לחפש את עצמי בתוכך,

איתך.

ממנו לא אבקש סליחה על אישיותי,

אם פגעתי בך אבקש סליחה,

אם דרכתי על מישהו ברחוב אבקש סליחה.

אבל על זה שאני אוהב,

על זה שאני מתרגש,

על זה שאני חובט,

על זה שאני נושך,

על זה שאני כותב לך פוסטים בזמן ישיבה במשרד,

עושה עצמי מקשיב לקשקוש שלה על עלייה לאוויר באוקטובר,

מהנהנן להראות עניין כשהיא שואלת אם אני מרוכז במצגת,

אני משקר לה!

רק בך אני מרוכז,

חושב על כל סנטימטר בגופך,

מנסה לשחזר את ריחו בנחירי,

מנסה לחוש את שרידי טעמו בלשוני,

מנסה לדמיין שאת פה,

על השולחן,

ואני איתך,

לבד,

בלי מצגת, בלי סיעור מוחות, בלי קשקושים על רווחים ועיכובים.

רק לאחוז בך, כאן על השולחן, לאחוז בך וזהו.

על זה שאני לא מרוכז בכלום בשבוע האחרון,

רק חושב עלייך, בכל דקה, בכל שעה.

מחפש הודעה,

סימן.

על כל אלה לא אבקש סליחה.

את כל אלה אחבק חזק לתוכי,

את פגמי אישיותי,

הרכיבים שמגדירים אותי כאנושי,

אני לא מתיימר להיות טוב,

לא מתחזה למלאך,

לא רוצה להיות מישהו שאני לא.

זה אני,

לטוב ולרע,

ואם את תקבלי אותי,

למי אכפת ממנו.

שכל השאר יבקשו ממנו סליחה,

אני שלם עם עצמי,

איתך יש לי עוד לא מעט חטאים להספיק.

נמאס שהם אומרים לי מה לעשות,

רק את יודעת מה טוב בשבילי.

מהם כבר נמאס.

 

כשבחוץ קר,

את שומרת עלי חם.

כשיומי מאבד שפיות,

את שומרת עליי בריא.

כשדרכי אובדת בסבך העיקולים,

את שומרת עליי מוכוון.

כשעיניי מושפלות לרצפה,

את מניחה ראשה בחיקי, מסתכלת בעיניי מלמטה, שומרת על חיוכי.

כשאני צריך להרגיש מיוחד,

את שומרת לי את כל כולך, רק אני בעולמך באותם רגעים.

כשרוחי חלשה,

את שומרת עליי, לוחשת באוזני את המלים הנכונות.

כשאני נזקק,

את שומרת עלי מלא, מענגת.

כששפתיי קרות,

את שומרת עליהן בחום שפתייך.

כשגופי רוצה אותך,

את שומרת עליו במגע ידייך, עוטפת אותו בגופך.

כשגוש שחור מלא מחסור מצטבר בתוך חזי,

את שומרת עליי מאושר, ממלאה אותי באוויר מלא חיים.

את שומרת עליי כל כך הרבה,

מעין מלאך שומר,

נותנת,

מתמסרת.

כשאני חש כל מחסור אצלך,

אשמור עלייך מיד!

אתייצב למענך,

אסייע,

אתקן,

אתן,

אשמור עלייך בגופי,

אכיל את רוחך ברוחי,

אשמור על חיוכך, 

על הניצוץ בעינייך.

זוהי מטרה מקודשת,

אבצע אותה בלהיטות,

כל פעם מחדש.

כל פעם אביא אותה לכדי שלמות.

כל פעם כמו בפעם הראשונה.

לראות את צווארך מבלי לנשוך אותו חזק.

ללטף את לחייך מבלי לתת סטירה קטנה.

להסתכל עמוק לתוך עינייך מבלי לתפוס בראשך ולאכול את שפתייך.

לראות את עורך מציץ מבין בגדייך מבלי לצבוט אותו.

לראות את צורת ישבנך המושלמת מבלי לחנך אותו עם כף ידי.

להריח את גופך מבלי לרצות לטרוף את כולך, להמיס את פניי בין רגלייך.

לנשקך מבלי לפצוע את שפתייך.

ללטפך מבלי לאחוז בחוזקה בירכייך.

איך אפשר?

איך אוכל לחבקך מבלי לשמוע את חיבתך אליי?

איך אוכל להכיל את גופך בגופי מבלי לשמוע את נשימותייך הרמות באוזני?

איך אוכל להקשיב לאנחותייך באוזני מבלי להרגישך מלקקת אותה, נושכת?

איך אוכל לראותך מתחננת ולא לקשור אותך ולהשכיבך על בטנך?

איך אוכל לא לתת לך את מה שאת חושקת בו כל כך?

את רוצה שאחלל אותך, את רוצה שארגיש אותך,

אני רוצה לאהוב אותך,

ללכלך אותך,

ואז לטהר אותך,

להמריד אותך,

ולחנך אותך מחדש,

לאלף אותך,

להובילך בקולר,

לשמוע את זעקות העונג בוקעות מגרונך,

היישר ללבי.

איך אוכל לעשות את כל זה מבלי להתמכר?

איך אוכל להשאר חי ללא מנה מיופייך בעיניי,

ללא תחושת גופך עוטפת אותי בחום,

ללא שפתייך,

מבלי לראותך מטונפת על רצפת החדר,

שובבה, נועזת,

טהורה, זורחת.

איך אוכל להתעורר מחר אם אדע שלא אזכה לראות את הפסים האדומים מליל אמש על עורך?

איך אוכל לישון אם אדע שנשארת נזקקת אי שם, לא קיבלת את מבוקשך.

לא באת על סיפוקך.

זו אחריותי, משימה שאבצע,

ביד קשה, ברכות, בכוח,

יכאב, ינעם.

לא תרצי שזה יגמר, תתחנני שאפסיק.

איך אפשר?

גלי לי איך.

בעצם אל תגלי לי כלום,

אני אחקור, אנסה, אבצע.

בדרך אטעה, אבריק.

את תחווי דברים שלא היו סלולים במפת הכאב של גופך,

עונג שלא הכרת ותחושות שלא חווית.

אעשה הכל שונה, אחרת,

אתבלט,

אגרום לך להרגיש מיוחדת,

כראוי למיוחדת שכמוך.

אגרום לך לנבוח.

את לא תצעקי את שמי,

את תקראי לי אדוני,

אני אקרא לך כלבה,

תלמידה,

ילדה,

את תרצי את תאוותי,

אני אביאך לשיא סיפוקך,

ארוקן אותך, אמלא אותך מחדש.

אוציא כל רגש ומחשבה מתוכך,

אצור וואקום.

אצור לך רגשות ותחושות ביד אומן,

תכניסי אותן לתוכך.

מזוקקת, מתוקה,

ריחנית בריח הגוף של משחקינו.

כנראה שאי אפשר לציית לכל החוקים,

ללכת אחרי כל המוסכמות,

ניצור לנו חוקים חדשים,

מוסכמות משלנו.

עולם פרטי.

שבו הכל אסור, ומותר בו זמנית.

אסור בפקודה, מותר בתחנונים.

 

אני אשמע אותה,

אם רק אקשיב טוב,

אם רק אהיה לך לאדון קשוב,

אגיע איתך לסף הכאב,

המקום שבו מתחיל העונג,

זרמים עוברים בגופך,

חמימות תזרום מרגלייך לראשך,

תצמרר את עורפך.

את תצעקי,

אני אקשיב,

אל תבקשי שאפסיק,

תבקשי עוד, תתחנני שאמשיך.

תהיי ילדה טובה, תתנהגי.

את תופתעי מהפרס שילדות טובות מקבלות אצלי,

תתמכרי כל כך,

שאצטרך לשדל אותך להיות ילדה שובבה קצת לפעמים.

נכון שאת קשורה,

אין ביכולתך לזוז,

המקל,

הוא נועד לחנך אותך,

כמו מכחול, מעטר את ישבנך, ירכייך, בפסים בגוון ארגמן.

איך תסבירי את הסימנים האלו אם מישהו ישאל?

תגידי שהיית ילדה רעה, שובבה, מלוכלכת.

את תצייתי, תהנהני בראשך לחיוב לכל מה שאומר.

גאג בפיך,

עינייך מכוסות,

רק אוזנייך שומעות, מקשיבות לרעש המקל,

חותך את האוויר בדרכו אלייך.

קול שריקה,

קול הצלפה,

כאב חד, כמו חותך את בשרך.

נאנקת, אך רק קול עמום נשמע מבעד לכדור אשר סותם את פיך.

הנה,

את מתחילה להיות מחונכת,

אני רואה את זה על ישבנך,

רגלייך אדומות, סימני הלקאה מכסים אותן לכל אורכן.

ישבנך משובץ, אדום ולבן.

הנה, את מתחילה להיות ילדה טובה.

עכשיו רק אדאג שתצייתי.

את מתפתלת מעט

השעווה בגבך, טיפה אחר טיפה.

דמעות זולגות מתחת לכיסוי עינייך.

רעש עמום מנסה לבקוע מפיך.

אך הצעקה לא נשמעת, פיך סתום.

המקל חוקר בין רגלייך,

טופח מעט, ממריץ את הדם הפועם בדגדגנך בין כל הלחות והחום.

טופח על פי הטבעת, את מתכווצת.

אני מושך בקולרך, ראשך נמשך לאחור.

עדיין הצעקה לא נשמעת.

את כלבה טובה כבר.

אני מוציא את הגאג מפיך,

סותם אותו באיברי,

מזיין את גרונך,

רוק ניגר על אשכיי.

עדיין פיך תפוס, מלא עד אפס מקום,

לא פנוי להשמיע לי את אותה הצעקה.

אני מוציא אותו מפיך,

סותם אותו בידי.

אצבעותי מחזיקות את פיך סגור,

שלא אשמע ציוץ.

שקט.

אני חודר אלייך,

חזק.

בהפתעה.

אם הייתי יכול לראות את עיניך,

בטח הן יוצאות מחוריהן עכשיו.

אני מרגיש אותה מנסה לברוח,

לצאת, להדוף את ידי.

אני משחרר את ידי מפיך.

הבל פיך ננשף על כף ידי, חם.

ואז הנה, היא נשמעת, כאילו באה מרחוק.

חדה, צלולה.

הצעקה שלך.

מפלחת את החדר.

"גמרת?" אני שואל

"כבר גמרתי שבע פעמים, אני לא יכולה יותר, בבקשה תגמור" את מתחננת

"גמרת שבע פעמים, אני שמח שגמרת, אבך לא ביקשת רשות, שבע פעמים"

אני מסיר את הכיסוי מעינייך,

לשוני מלקקת אותך, את פי הטבעת שלך,

אצבע אחת נכנסת, אני לוקח את מיציך מבין רגלייך,

מסכך את החור.

בבת אחת כולי חודר אלייך

דרך המראה אני רואה את זה עכשיו.

עינייך באמת יוצאות מחוריהן,

דמעה זולגת

ליטוף על גבך.

סוטר לישבנך.

ביקשת שאגמור,

אני מספק לך את מבוקשך.

אני מתרוקן בתוכך, בתוך ישבנך.

נוזליי ממלאים אותך.

אני שולף את איברי מישבנך,

מעביר אותו על פיך,

את מלקקת אותו.

הצעקה עדיין מהדהדת בראשי.

כמה עונג.

חיוך ממזרי, מלוכלך, מסופק, עולה בשפתייך.

"את ילדה טובה, מאוד טובה" אני אומר לך.

מנשקך בפיך,

מלטף את ראשך,

משחרר את קשרייך,

אנחנו מכורבלים על הריצפה.

ראשך על חזי.

מלטף את שיערך.

כמה את טובה.

}{

 

 

 

את מבשלת לי ארוחת ערב.

מניחה את הצלחת מולי,

אני על הספה,

לא שם אלייך לב,

שקוע בטלוויזיה,

בכוונה,

מנסה לראות כמה זמן יעבור עד שתניחי ראשך על ברכיי,

תנשקי אותו דרך מכנסיי.

מתקדמת,

מניחה בטנך על ירכיי,

רכונה עלי,

ישבנך מונף מעלה,

ממש מתחת לידי,

קשה לי להיות שקוע כך.

גופך חשוף, עורך קורא לי.

ידי נמשכת מעלה,

נוחתת, משמיעה צליל, חבטה.

ישבנך מקפיץ את ידי חזרה מעלה,

לסיבוב נוסף,

וכך האוכל מתקרר לו,

בטנך על ירכיי,

ישבנך ממקד את תשומת ליבי,

הטלויזיה לא נשמעת,

כל מה שאני רואה זה את עורך הלבן אדום,

נחבט,

ממשש, חופן.

מלטפך.

אצבעות נכנסות, מטיילות, בתוכך,

אחת בכוס,

אחת בפי הטבעת.

ידי השניה עמוק בתוך פיך,

מזיין את כל חורייך ככה,

רק בעזרת ידיי,

ידך מחככת אותו, כלוא בתוך מכנסיי.

את פותחת את הרוכסן,

מלטפת, אוחזת בו.

ידי מזיינת את פיך,

אצבעות ידי השנייה חודרות לחורייך,

רטיבות, חום.

את מתחככת בי.

מתחננת שאתן לך לגמור.

מבקשת.

אני מאשר לך,

"תגמרי כלבה קטנה" אני אומר.

את יורדת על ברכייך,

ידך מעסה בין רגלייך במרץ.

ידך השנייה לופתת את איברי,

תוחבת אותו לפיך הלוהט.

שואבת אותו, מוצצת כמו הכלבה המעולה שאת.

את קצת נושכת, מצייצת, הוא עוד בפיך.

אני רואה שאת גומרת.

אני מגורה ממך,

מאיך שהכנת לי אוכל,

מישבנך שחטף את תשומת לבי.

מאיך שאת מוצצת כמו כלבה טובה,

זונה קטנה שלי.

אני נוזל לתוכך,

איברי, כולו בפיך,

מעט זרע יוצא מזווית שפתייך.

את אוספת אותו לתוך פיך עם ידך,

ככה את, כלבה כזו טובה.

זונת חלומותי.

את מלקקת אותו, אין נקי ממנו כעת.

את שואלת אותי אם לחמם את האוכל,

תודה לך יפתי.

"אין צורך" אני אומר

תודה לך,

את מהממת אותי.

 

אני אוהב לא מעט דברים,

רצוי שתכירי את רובם,

לא יהיה מבחן בכתב,

אולי בעל פה, אבל לא עכשיו.

אני אוהב גלידות בטעמים חמוצים,

תמיד קשה לי לבחור, יש מלא טעמים חמוצים.

אני אוהב וויסקי בלי קרח,

מריר,

מחמם את גרוני.

אני אוהב להסתכל במראה כשאני עומד מאחוריך,

מחבק,

לראות את יופייך,

מקרין עליי, גופך מחובק בזרועותיי.

אני אוהב מאכלים אסיאתים,

טעמים עזים,

מלאי צבע וחיים,

חריפים.

אני אוהב לחוש את ציפורנייך חורטות בי,

עוברות על גבי,

שורטות את חזי כשאני מעלייך.

אני אוהב לחוש את מגע הרוח הקרירה על פניי לפנות בוקר,

כשאני רוכב על אופניי,

שרירי כואבים,

רגליי זועקות, די, תפסיק,

אני ממשיך, מזיע, מתנשף, מחוייך.

אני אוהב חולצות שחורות,

חגורת עור אחת בת 30, מתנה מאבי.

עשויה מרצועות עור שזורות לצמה,

יפהפיה, שחורה, בעלת אישיות,

מגע משלה, צליל משלה כשהיא נוחתת על ירכייך,

חן משלה בדרך שהיא נחה על ישבנך,

מראה מלא השראה כשהיא עוטפת את צווארך,

כתכשיט שחי מחוץ לגבולות הזמן.

אני אוהב לצבוט את פטמותייך כשהן זקורות.

אני אוהב לנשוך את פנים ירכך, את שפתייך התחתונות.

אני אוהב להרגיש את חום גופך באצבעותיי,

הן חוקרות אותך, מטיילות בתוכך.

אני אוהב את מגע שפתייך בי.

אני אוהב את יופייך כשאת על ארבע,

או אלוהים כמה את יפה כך.

אני אוהב את הצורה בה גופך מתנועע כשאת מוצצת לי,

מתפתל, נע מעט קדימה, מעט לאחור.

אני אוהב את התחושה של עורך, לאחר שגילחתי אותך שם למטה,

חלק כמשי,

דגדגנך מתנפח בין שפתייך.

הרטט שזה מעביר בי, לא יסולא בפז.

אני אוהב את מראה טיפות השעווה על בטנך, על שדייך,

אדומות, לבנות, מבריקות מעט.

אני אוהב את ריח עורפך, כשאני נושק לו,

כשאת על בטנך,

פנייך בכרית,

ידייך קשורות לרגליי המיטה,

אני בתוכך,

שוכב על גבך,

חודר אלייך,

מסב לך עונג,

אוהב בך הכל.

כשאני מכה אותך,

כשאני קושר אותך,

סוטר בלחייך,

מושך בשפתך,

אוחזך בשיערך,

קורא לך כלבתי,

זה לא משום שאינך מוצאת חן בעיניי,

לא משום שאני שונא בך דבר,

זה משום שאני אוהב אותך,

אהבה שמעבירה אותי על דעתי,

ואני יודע מה את רוצה, צריכה.

על מה את מפנטזת,

כשידך נוגעת שם,

חשה את גופך,

ממששת,

כשאני לא לידך.

את רוצה אותי,

יפה שכמותך.

אני אוהב גם את זה.

ואני אוהב קיווי.