לפני 14 שנים. יום ראשון, 29 ביולי 2012 בשעה 5:26
ולעולם לא אמצה.
וזה נכון שאומרים שמכל תלמידי השכלתי.
אבל עם הזמן זה רק נראה שאני זה התלמיד שלו.
כמה נפלא זה לגדל גרסה קטנה משל עצמך.
אני מוצא את עצמי בו בכל כך הרבה מובנים.
הסקרנות לגבי אותם דברים.
האדישות.
הציניות.
המשיכה לאותם סוגים של משחקים. משחקי הרכבה ובריאה.
הוא לוקח משחק קיים ומשנה את החוקים שלו כראות עיניו.
כדי שזה יהפוך לעוד יותר קשה. לעוד יותר מעניין. לעוד יותר מורכב.
הפרפקטציוניזם.
קשה לו לעגל פינות. ממש כמוני.
הדימיון העשיר.
זה לא ייאמן אבל הקטן הזה לקח את מנטרת 'הדוגמא האישית' לרמה אחרת לגמרי.
וזה נכון שתמיד אומרים שהם הגרסה היותר טובה שלנו.
אבל בתבונתו הלא מודעת הוא לוקח אותי למחוזות חדשים של 'דוגמא אישית'.
להיות עוד יותר סובלני.
לתת לו להיות בקצב שלו.
לתת לו להיות ילד. לא אותו ילד רציני ועצוב שאני הייתי.
להשתולל. לעשות שטויות. לריב עם אחותו.
וזה מתעצם כשאני מסתכל עליו ישן.
על מה אתה חולם בלילה ילד?
מי אתה באמת רוצה להיות?
אני מקווה שאני נותן לך את כל הסיבות שבעולם להיות כמו אבא שלך.
זה כבר עניין משפחתי שאנחנו מגדלים גאון קטן. מחונן קטן. טפו טפו טפו.
וזה לא השפה העשירה. הרבה מעבר לבני גילו ואף הרבה מכמה מבני גילי.
זה לא התשבצים שהוא פותר לבדו. תשבצים של גיל 9. והוא רק בן 6.
ואלה לא המשחקים שהוא מגלה בהם עניין. משחקים שעל האריזה שלהם רשום מגיל עשר ומעלה.
זה בעיקר רמת האינטיליגנציה הרגשית שלו.
איך הוא מבין את החיים. איך הוא לומד מאיתנו ההורים את הדברים איך שהם. לא תמיד בדרך שתעזור לו אבל בדרך שמשדרגת אותנו.
הקשרים החברתיים שהוא יותר. תכונות המנהיגות שהוא מגלה.
וזאת לא האוזן שמקשיבה. זאת העין.
זה דורש ממני כלפי עצמי לא פחות מאשר ממנו.
לעלות לרזולוציה יותר גבוהה. לסלק אבן יותר קטנה. להסתכל רחוק יותר. רחב יותר.
אומרים שהמורה מגיע כשהתלמיד מוכן.
וזה תמיד מתעתע בי. מי פה התלמיד. מי המורה.
וזאת לא רק תחושת האחראיות.
ה'דוגמא האישית'.
המחויבות.
וזה עד כדי כך מתעתע.
עם הזמן רק הבנתי יותר.
זה לא שהוא ה-mini me.
זה אני ה-big him.