נוסע בדרך הארוכה הביתה וחושב איזה שיר יכול לייצג את ההופעה האינטמית שלה הערב. ולא נסגרתי על שום שיר. כולם מיוחדים.
בשיער אלמותי שזרק שיבה. בלבוש שפוף. בתנועות ידיים אציליות. ובעיקר בקול הכה מזוהה עימה שרה חווה את מיטבה הערב. ועדיין הגיטרה, הסמל המסחרי שלה היה חסר הערב. חשבתי לזכות בה שרה ופורטת אך זה לא קרה.
דווקא ימי בינימינה נעדר הערב. ודווקא זה השיר שמייצג לי את חווה. חווה היא ימי הבינמינה שלי. היא הארץ ישראל של פעם. היא כל מה שאני אוהב בארץ שלאחר מכן שנאתי במדינה. על זמן שרץ מעט אחר. זר לא יבין. הקול שלה עם השנים רק הלך והשתבח. כמו יין טוב. עדיין שרה צלול וחד. בת זוגתי אפילו הפתיעה בכמה שירים עתיקי יומין מהאלבומים הראשונים שהפציעו בהופעה. כמה שהתביישתי שלא לזהות.
התגעגעתי לשירים שמקדשות מילים. ולחן. ופזמונאים. לא הייתי בהופעה ובה שלונסקי , רוזנבלום, היימן, חפר, לוין וארגוב (ההוא של סשה ולא ההוא של זוהר) התעוררו לחיים יחד איתה. ונמוגו עם שיר ההדרן האחרון . שירים שהציפו זכרונות קדומים. מהתקופה שהייתי ילד מזדקן. ואולי עדיין. תודה חווה .
