סרטן הגדי

Pitcairn Factor
האדם החדש-חלק רביעי

. היא סיימה לאכול וסיננה מבעד לגאג תודה. לא ידעה למי. לא הרגישה צורך לסיים את התודה באדון. כזה או אחר. הספרן לא הציג עצמו ככזה. גם לא במסרים ההזויים המוקדמים.המיזוג עבד שעות נוספות. אחרת הייתה כבר מזיעה את עצמה עד למוות. היא נעים . שוב הזין יצא ממנה. היא חשה כפגועת תאונת פגע וברח. היא כיווצה את ירכיה וניסתה לאחד אותם. הרגישה כמו אותו סשן ואקום שפעם עברה. הכוס דגדג לה. מיכל הרגישה צורך עד לדחוף את כף היד שלה פנימה ולבצע בעצמה פיסטינג. היא חייבת לחטט בו. לפשפש. לחפש. ריק מידי.באין מפריע ובאין אדון היא הזדרזה לשלוח את ידה לעבר הכוס אך שוב שתי ידיים מאסיביות תלשו אותה ממקומה על השולחן ושוב הניחו אותה על גבר חלק כמו קודמיו. מן סוג של תנאי קבלה. רק מגולחים ייענו. היא נדרכה. ניסתה להישען על ידיה ששולבו על החזה של הגבר התורן. אך כשקבלה שוב את מנת הזין לתוכה מאותו גברבר מתחתיה אבדה מיכל את שיווי משקלה והתעלפה עליו. התרפקה על זיון האלף שלה או משהו כזה וזנחה מחשבותיה. רק לישון. יד רכה ליטפה את הישבן שלה. יד נשית. מעסה את ישבנה תוך כדי הזיון הכוחני בכוס שלה. היא לרגע חשבה שלא הפסיקה לגנוח מהרגע והכול התחיל. יד רכה שהחדירה אצבע לתוך חור ישבנה.

חודש לאחר מכן היא מוצאת את עצמה בארוחה משפחתית עם כל חוג משפחתה המורחבת. לא היה אירוע מסוים לחגוג. לא חג עברי כזה או אחר. סתם יום חולין שכולם מצאו פנאי וזמן לשבת ולאכול עם אנשים שבד"כ ראו רק בחתונות או לוויות.
היא מוצאת את עצמה לוטשת מבטים ליושב ממולה. החבר החדש בן גילה של אחייניתה בת ה-17.
האם אני לא מתביישת? היא שולחת אליו מבטי זימה כפי שרק בחורה בגילה ועם ניסיון מיני כמו שלה יכולה לשלוח. אחייניתה קבורה בשיחה עם עוד אחיינית קרובה רחוקה שלה שהתיישבה לידה.

יד רכה שהחדירה אצבע לתוך חור ישבנה. יש שם אישה. אני לא לבד בים הגברים הזה אחרי הכל. האצבע המשומנת שיחקה בחור ישבנה במיומנות מפתיעה. בתולית ככל שתהיה היא התפלאה עד כמה האצבע בחור הזר לה יכול לחרמן אותה יותר. יותר מכפי שכבר הייתה. האם זה אפשרי? כמה גמירות אני באמת עוד יכולה לגמור?
האצבע ועוד אחת שהתווסתה אליה זיינו את החור שלה כמו עוד זין קטן מבין אלו הגדולים שכבר הקימו בה מושבות. אני חייבת להיות ברקיע התשיעי. ברקיע השביעי והשמיני כבר הייתי מאז אתמול. כמה זמן באמת עבר מאז שהגעתי? רק הרגע נחה עליה העובדה הפשוטה שבמשך כל אותו הזמן מאז שהגיעה לשם היא רק נדפקת ונדפקת. נדפקת, משתפדת, נתקעת, משתגלת, נקרעת, מזדיינת, נפרעת, נפערת, נפתחת ומה לא.

היא עוזבת את השולחן ושולחת לחבר של האחיינית לשון חצופה ומשרבבת שפתיים בדרכה לשירותים כדי להדליק רבע סיגריה. היא אפילו לא יודעת את שמו. היא רק יודעת שהיא מיותמת והיא חייבת זין ועכשיו. היא מוצאת את עצמה בתנוחה בלתי אפשרית שבה היא משפשפת את ירכיה מרב גירוי וגירוד. היא חייבת להעסיק את הכוס שלה ואת החורים שלה.
כעבור חצי שעה במרפסת הוא פוגש אותה לעוד חצי סיגריה. היא התכוננה לזה. באין רואה ובאין מפריע היא שולפת את תחתוניה שהורידה חצי שעה קודם מהכיס , נותנת לו להסניף אותם למאית השניה ודוחפת עמוק לתוך מפשעתו. שולחת חיוך זדוני וחוזרת לשולחן.
בדרכה לשולחן היא מנסה לספור שוב ושוב את מספר קורבנותיה ואת מספר הכלים שהיו בה מאז שחזרה מאותו בית דפיקות ששרצה בו. היא לא הצליחה להגיע למספר מדויק. האם נימפומניות היא תכונה מולדת או נרכשת?
היא מתעוררת רק כשמוציאים את הזין מתוכה. שוב מרגישה מיותמת. כמה מדהים הצורך הזה. כמה מדהימה תחושת הקיבול הזאת, שמרגישה חסרת נשימה כאשר לוקחים ממנה את אשר התרגלה אליו. אם בעבר הייתה מתעוררת כאשר סטוציונר כזה או אחר היה דוחף לה באמצע השינה , עכשיו היא מתעוררת מהפעולה ההפוכה. היא מתעוררת כשמוציאים את הזין ממנה. היא מוצאת את עצמה נדהמת מהסוגיה הזו.
מובילים אותה על שתיים לעבר המטבח. מובילים אותה מקולרת ושפופת ראש. שפופה אבל הולכת על שתיים. היא לא זוכרת מתי בפעם האחרונה אם בכלל בבית הזה הלכה על שתיים. 'שבי לאכול' היא שומעת ברקע. היא כבר לא מזהה אם זה הספרן או מישהו אחר. אולי החקלאי. משונה שבחרה להם כינויים של מקצועות. למה לא בשמות תואר? העבה? המהיר? העמוק?
עוזרים לה לשבת על הכסא. למה צריכים לעזור לה לשבת על כסא לכל הרוחות היא לא מבינה? האם כד כדי כך מנסים לשלול ממנה את זכות השליטה בעצמה? לאחר שנייה היא מבינה גם למה. לכסא הם קשרו רתמה עם דילדו סגלגל עומד. מושיבים אותה עליו. עמוק עמוק. היא פולטת אנחה. היא מפשקת רגליה ומקמרת את גבה לקראתו. מנסה להכיל את הכל. כמו בכל פעם. חבל שרק לא ציינו זאת בפניה. היא מודה שלמדה לאהוב הפתעות. בעיקר את אלה שמכינים לה פה.

היא לא מתעניינת בשמו של החבר. לא במשלח ידו. לא באישיותו נפלאה ומסקרנת ככל שתהיה. היא רק מעוניינת בזין שלו. עכשיו, ברגע זה, לשם שינוי, הוא הקורבן. הוא הנאנס. היא מושכת אותו לחדר השינה של סבתה. סוגרת את הדלת אך לא טורחת לנעול אותה. היא פורמת את כפתורי מכנסיו. לא מביטה בעיניו. כרגע הוא רק גוף וכלי ולא פנים ואישיות. היא שולפת את הזין העומד שלו שהטריח עצמו להזדקף עוד לפני ששלפה את לשונה החצופה מפיה.
היא מוצצת אותו כדי לשמור על איתנו וכדי להרטיב אותו. את ידה השניה היא דוחפת לתוך ערוותה. זונת צמרת שכמוני. ללא בושה. פשוט זנזונת.
היא לא רוצה שיתאמץ. היא לא רוצה שיעבוד. שלא יעשה כלום. מצידה שיצא מהחדר אבל ישאיר את הזין מאחוריו ואם אפשר בתוכה. מכל באי השולחן הוא היה הסביר ביותר לסטוץ ספונטני ואקראי.
היא משכיבה אותו על השטיח עם מכנסיים מופשלים וכלי עומד. היא לא רוצה שיעבוד. שלא יעשה כלום. היא מתיישבת עליו ומשפדת את עצמה על הזין שלו. דקתיים והיא מסודרת. ואז הוא יכול לחזור לשיחות הסלון הסתמיות שלו על מותגים ועל ליינים של מסיבות ועל תוכניות ריאליטי. היא מזיינת אותו ולא טורחת להסתכל עליו. בדיוק כמו שאז ישבה על אותו כסא מחרמן.
היא מגמירה את עצמה , קמה , אומרת תודה , מסתדרת ויוצאת מהחדר עוד לפני שהספיק לסגור את מכנסיו. היא לא טרחה להחזיר אליו מבט שוב בשארית הערב. הוא חזר להיות בחזקת נעלם מבחינתה.

היא מנסה לעלות ולרדת כמו בנדנדה אך לא נותנים לה. מציבים לידה שומר ראש שתפקידו לדאוג שהתפקיד של הדילדו הוא רק להיות בפנים. שלא תזיין עצמה עליו. היא צריכה להרגיש אותו כחלק ממנה. ולא כעוד זיון רגעי. הוא מייצב אותה בכל רגע בו היא זזה בתנועה לא טבעית.
מישהו מסיר את הצעיף לעיניה. היא רואה מולה שולחן ריק בחדר ריק. על השולחן צלחת עמוסה בפחמימות ובשרים. סכו"ם תואם ליד. מים מינרלים וכוס.
היא מנסה לאכול באותה שלווה שהייתה אוכלת אילו הייתה כרגע בהפסקת צהריים בעבודתה או בביתה . היא חושבת שתצליח להתרגל לזה. לתחושה הזו שפועמת בה.
היא קראה באיזשהו מקום על גמילה של פעוטות. כתבו שם שהפעוט התרגל לעובדה הפשוטה שהחיתול נמצא עליו מהרגע שהוא נולד ובמובן מסוים מקבל את זה כחלק ממנו ולכן לחלקם קשה אף מאד לוותר עליו בדרך לגמילה מחיתולים.
אין לה מושג למה קראה את המאמר הזה. אולי כדי להעביר עוד 10 דקות נסיעה במונית.זה לא ממש משנה. אבל היא חשבה כרגע על התוכן. זה מדהים כמה דברים קטנים וזניחים מקבלים לפתע משמעות במקום אחר בחיים.
האם היא תתרגל באופן כזה או אחר לזין בתוכה כך שיהיה לה קשה לאחר מכן להתנזר ממנו? ולו לכמה שעות או לכמה ימים. הרי ביום מן הימים היא תשתחרר מאותו בית דפיקות ותחזור לחיים הנורמאליים שלה. כך לפחות היא מקווה. היא לא תצליח למצוא כל כך הרבה דפיקות וזיונים לטווח כל כך קצר, באופן כל כך אינטנסיבי ולזמן ארוך כל כך. היא תתפרע וכך החברים שאיתה. זה כמעט בלתי אפשרי. האם באמת?

היא הולכת ברחוב ורק על זה היא חושבת. זין. זין. זין. זין. זין. זין. זין. איפה היא מוצאת זין? איפה היא מוצאת עוד זין? זין. זין. זין. זין. היא בוחנת את העוברים ושבים ומדמיינת אם הם נסבלים חיצונית בסקס ואיך נראה הזין שלהם? אלוהים כמה הפכה להיות לגבר טיפוסי.

לאחר סצנת האוכל עם הכסא המזיין העבירו אותה למיטה בעל כורחה. האם גם מנסים להשכיבה לישון בניגוד לרצונה ובניגוד יותר לרצון גופה?
משכיבים אותה על הגב וקושרים את כל גפיה למוטות של המיטה בתנוחת איקס. עד כאן הכל טוב ויפה. אבל לזה היא גם רגילה.
היא שוב מרגישה את הדילדו התורן חודר לתוכה ונשאר בפנים. היא חושבת שלאט לאט היא מאבדת תחושה בה. האם יגיע היום שלא ארגיש בו? כמו בחורה שאחרי זין גדול וענקי לא תוכל לחזור לזין קטן יותר? הגדול ימשיך לבעבע בה. שאקח את זה כמובן מאליו? כמו לקנח את האף? כמו להתעטש? כמו לנשום?!
אבל זה לא היה סתם דילדו. זו הייתה מכונת דפיקה. בחצי דקה הראשונה עוד חשבה שאולי בכל זאת יד אדם מפעילה את הדילדו בתוכה אך טעתה. מכונה ניצבה אי שם למרגלות המיטה וזיינה אותה במונוטוניות מהירה וחזקה. היא נדפקת ע"י מכונה. לילה טוב. היא שומעת אי שם. האם הם באמת חשובים שתצליח להירדם? היא לא רוצה לתאר לעצמה איך הכוס שלה נראה. בטח כבר איבד צלם.
היא קראה פעם סיפור על בחורה שנדפקת ונדפקת. היא לא זכרה אם ע"י מכונה או גבר. היא זכרה את הבנאליות בעצם מסגרת הסיפור שלא משתנה הרבה. היא פשוט נדפקת ונדפקת. הכותב פשוט שינה תנוחות מפה לשם. הוסיף תיאורים עסיסיים אך לא שינה במאום את מסגרת הסיפור. היא בהחלט זכרה את הבנאליות המתמשכת שבסיפור אך לא זכרה אם הייתה בנאליות מסוימת גם בקריאת אותו סיפור ?

היא לא זכרה מתי היא השתחררה משם בדיוק. השתחררה כמו מכלא? כמו מסיוט? או אולי בחירת המילים הייתה שגויה? היא התעוררה שוב באותו קו 392 הממשיך לאילת. בטח אמרו שם כמה מילים לפני שהלכה. היא הייתה מסוממת מרב זיונים. מותשת מדפיקות שכל מה שהכניסו לה לאוזן אחת יצא מהאוזן השניה. היא בחרה עוד מראש לצאת להירגע באילת עוד לפני שהיא חוזרת לחייה הקודמים. היא לא זכרה מתי הפסיקו בדיוק לדפוק אותה, אישית או מכאנית ושיחררו אותה. היא לא זכרה שיחות עידוד כאלה או אחרות. לא את החקלאי ולא את הספרן. היא אפילו לא זכרה אם היא התלבשה בעצמה או מישהו אחר הלביש אותה. היא לא זכרה אם ניסו ללמד אותה משהו כזה או אחר. משהו שלמדה על עצמה. או לא. אם ניסו להפריך או להשריש תיאוריה כזאת או אחרת. מוכרת יותר , מוכרת פחות. אם הביאו אותה לאוטובוס. הכניסו אותה לתוכו והושיבו אותה במושב הלפני אחרון. היא שוב בחנה לרגעים את שכניה לנסיעה לאילת. חייל גבוה ישב במושב המקביל אליה . חייך אליה כשהתעוררה. האם היא רוצה אותו? האם היא רוצה בכלי שלו? האם היא צריכה אותו? עדיין מעורפלת וכהת חושים היא לא זכרה אם הלבישו אותה עם תחתוניה עליה או לבושה רק למראית עין. אם היא ריקה או מלאה..מיותמת או דפוקה. היא לא הרגישה כלום. האם הם שיחררו אותי והכניסו פלג קטן? דילדו? חפץ אחר מבלי שאני מרגישה בכלל? האם זה יכול להיות? שאני לא מרגישה אפילו אם משהו תקוע בי או לא? החייל מוסיף לבחון אותה והיא מחזירה אליו היסוס. היא לה בטוחה.
מול עיניו הפעורות היא מכניסה יד לתוך מכנסיה ולוטשת אליו מבטי תמיהה.לשה את בסיס ערוותה. האם נשאר משהו שם? זכר ומזכרת לשבועיים האחרונים? היא משרבבת את לשונה ודוחפת אצבע כדי לבדוק.