זה היה שם מאז ומתמיד. אתה חי לתוך זה. ניצולי שואה מתחלקים לשניים. אלה שמספרים, הולכים לבתי ספר כדי להרצות ומשתתפים עם הילד בעבודת השורשים שלו. ואלה ששותקים.
אבא שלי הוא מהשותקים. אבל כך גם כל משפחתו ששרדה.
מן קשר משפחתי שכזה. לא מדברים. כשם שהוא קבר את 3 אחיותיו (במשפחה של 9 נפשות כולל ההורים) כך הוא קבר את הסיפור שלו. קבר את השואה שלו.
לא שאני עושה הכללות אבל לדור שני יש את השריטות שלו. כמעט כל דבר מקבל קונוטציה.
אתה גדל לתוך זה. אתה לא מכיר אחרת. אתה יודע שזה בראש אבל זה לא מפריע לך.
רזון קיצוני למשל זה משהו אני לא אוהב. שלא לדבר על אנורקסיה כאופנה. לא מסוגל להסתכל על כאלה. מבין כמובן שהגנים עושים את שלהם ויש אנשים שנולדו רזים באופן קיצוני. ועדיין.
גדלתי בעולם של שפע. אבא שלי כמובן דאג לזה באופן אישי. סוג של ניצחון אישי שלו. הוא דאג לכך שיהיה הכל. שלא יחסר כלום.
המושג 'לגמור מהצלחת' ממשיך לנדוד אל בני הדור השני. אתה גדל לתוך זה. אתה לא צריך להסביר למה. יש שריטות שלא מפריעות לך. לפעמים טוב שהם שם. אני לא מכריח את ילדיי לגמור מהצלחת כי אני לא רוצה לגרום להם לתסביכים. אבל לראות את הצלחת מלאה עדיין יציק לי.
לא שאני עושה הכללות ואני מתאר לעצמי שיש כמובן כמוני אבל אני ואחי היינו לפעמים קוראים לאבא שלי אלטעזאכן. אבא שלי היה אוסף דברים שאולי יצטרך בעתיד. כל מיני דברים. בדיוק כמו בספר של סטפן קינג "דברים שצריך" כשאת תמונת כריכת הספר בחרתי לעטר את תמונת הפרופיל שלי. כך גם אבא שלי. יש לו דברים קטנים ולא נחוצים שתמיד עוזרים לו איכשהוא. כשצעצוע היה נשבר אבא שלי היה שולף מהמחסן כבמעשה כשפים בדיוק את החתיכה שתתקן את הצעצוע.האלטעזאכן היה הכינוי המאוחר. הכינוי המוקדם היה מקגיוור.
פעם הוא לקח אותנו למשחק כדורגל. היינו בגילאי ה-10 בערך. הוא החנה את האוטו ואז כשיצאנו מהמכונית תקף אותו איזה ערס ביריון שחשב שהוא גנב לו את החניה. אני לא אשכח את זה. הסתכלתי על אבא לראות מה הוא יעשה ואז הביריון האלים כשילדיו שלו מאחוריו החל לנופף ולגדף ולקלל ולאיים. הסתכלתי שוב על אבא שלי וראיתי שאין לו זיק של פחד בעיניים. הביריון אפילו לא דגדג לו. לא הזיז לו. אבא שלי הסתכל עליו כאילו הביריון הוא מוך. ומוך זה גושי האפר האלה שמוצאים תמיד מתחת למיטות ולשטיחים. ממש כאילו הוא מוך.
אבא שלי לא היה צריך להגן ולא להרים את הקול. הוא דיבר אליו במן היגיון כזה פנימי בינהם. כזה שרק הם כנראה הבינו. הוא אמר לו "זה לא יפה לנבל את הפה ככה ליד הילדים" אבל הסאבטקסט שלו היה 'אין לך מושג עם מי יש לך עסק'. אבא שלי לא הזיז שריר בפנים שלו.
אבא שלי מעריץ את קלינט איסטווד. בעיקר את הדמות של 'הארי המזוהם' ואת האקדוחן מסרטי המערבונים של סרג'יו ליאונה. אני חושב שאני יודע למה. שתי הדמויות הלאה ניחנו בחוש צדק מפותח משלהם. למרות שכללי וחוקי החברה אומרים אחרת. גם האקדוחן וגם הארי המזוהם פועלים לפי קודים שלהם בחברה שבה חוקקו חוקים נגדם. ממש כמו אבא שלי.
מתי שהוא בחיים אתה מגיע לנקודה שאתה כבר לא שונא את ההורים שלך. אתה לא כועס עליהם. למה הם עשו כך ולא אחרת. אתה מבין. בעיקר עם אבא שלי. אבא שלי הוא עמוד האש שלי. ולמרות שהוא היה אבא שלא מראה אהבה.לא מנשק. לא מחבק. לא מעודד. לא תומך.אתה סולח כי אתה מבין למה. אתה מבין מאיפה הוא הגיע. מה החיים שלו עשו ממנו .לא לימדו אותו. הוא עשה ועושה את המיטב.
סיפור אחד שלא אחסוך ממכם.
אחרי המלחמה , אבי, אימו, 2 אחים ואחות אחת חיפשו להתאחד אם אב המשפחה , שקראתי לבן שלי על שמו, שהופרד ממשפחתו, הצליח לברוח והצטרף לפרטיזנים.
כשהתאחדו הוא גילה שאיבד 3 בנות. אחת מהן, בת שנה וחצי , קריידל נפטרה פשוט מתת תזונה. הם חיפשו מקום לקבור אותה.
הם הגיעו לכפר קטן ושם ראש הכפר אמר להם לקבור אותה קילומטר בתוך היער מאחוריהם.
הם הלכו קילומטר כדי לקבור את קריידל. סחבו אותה עימם. עטופה בסדינים.
כשחזרו הם גילו שהגיעו עוד יהודים לקבור את מתיהם. ראש הכפר לא רצה בבית קברות יהודי בסמוך לכפר שלהם. ולכן אמר לסבא שלי, לכו תוציאו אותה, ותקברו אותה במקום אחר. כמה עשרות קילומטרים אחרי. קריידל נקברה פעמיים.
לפני 12 שנים. 2 במאי 2011 בשעה 6:46
