סרטן הגדי

אנחנו בדרך לשם. לבד. את הילדים הורדנו אצל אמא שלי.
כבר לפני הירידה לכביש המהיר אני מורה לה לשים את כיסוי העיניים.
אני כל כך מכור לגורם ההפתעה. לאפקט חוסר הידיעה. לתחושת חוסר האונים שלה. נרקומן.
צורך את זה בכמויות.
כיסוי העיניים גורם לה לא להיות מודעת לסביבה. בדיוק כמו אותם ילדים שחושבים שלא רואים אותם כשהם מכסים את עיניהם. זה גורם לה להתמכר לחוויה. זה גורם לה לעבוד עם שאר החושים שנשארו לה. הרי שחוש הראיה גורר איתו במן עסקת חבילה הרבה שאלות. אנחנו רואים משמע יש לנו יותר שאלות. בעולם יותר פשוט כשרואים רק חושך. תחשבו על זה. כיסוי העיניים בנוסף להכל ויותר מכל גורם לה להעצמת תחושת חוסר האונים, חוסר הוודאות ואי הידיעה ובעיקר לקונרטול פריקית שלא חוסכת בשאלות שומרת על גורם ההפתעה. כיסוי העיניים גורם לה להתעסק בעולם הפנימי במקום בעולם החיצוני.
אני ממשיך לנסוע ועושה כמה מעקפים. סיבובים מיותרים. פרסות. בוחר בדרך הארוכה. הכלבה הזו מכירה את הארץ ואת כבישיה על בוריים. והלשון החצופה שלה עוד יכולה לנחש ולהרוס את ההפתעה.
בדרך מסמס ללקוח את מיקומנו. שיידע בדיוק מתי אנחנו מגיעים.
רמזים קטנים הושתלו כבר ערב קודם. המוח הקודח של הפולניה הג'ינג'ית הזאת כבר יעשה לרטיבות שלה 90% מהעבודה. 10% נוספים בעזרתם האדיבה של שני כדורים סיניים שהוריתי לה להטמין בתוכה כבר בשעות הבוקר המוקדמות.
היא היתה איתם בפנים כשהלבישה את הילדים בבוקר והביאה אותם לגנים.
היא היתה איתם בפנים כשהלכה לעבודה.
היא היתה איתם בפנים בכל הדרך הארוכה שעשינו מהבית ועד ללקוח.
היא הוציאה אותם רק בפארק אחרי 14 שעות בתוכה. וכל זאת מבלי ללבוש תחתונים.
אנחנו די מתקרבים ליעד הסופי.
אני מורה לה להניח את שתי רגליה על הדש-בורד. לפשק כמו הזונה הטובה שהיא. ולהתחיל לאונן.
אני נותן לה לאונן בידיעה שלמה שהיא לא הולכת להספיק. אני מתחיל לגעת. לדבר אליה. לסטור ולהפסיק. היא מנסה להמשיך ואני יודע בוודאות שאין מצב שאני נותן לה לגמור לפני שאנחנו מגיעים אליו.
אני מפסיק אותה כמה שניות לפני בדיוק בכניסה לעיר. היא עדיין מכוסת עיניים. עדיין עם הכדורים בתוכה. עדיין ללא תחתונים. ובעיקר...
עדיין לא גמרה. כבר חמישה ימים רצופים.
אני מסמס לו שאנחנו בכניסה לעיר. די קרובים. עניין של כמה דקות.
חמישה ימים אני והלקוח מתעללים בה. אנחנו משחקים איתה קצת יותר אבל בחמישה הימים שלפני המפגש אנחנו ממש מתעללים בה. מביאים אותה לגמירה ומפסיקים רגע לפני. פעם אחר פעם אחר פעם. עשרות פעמים במהלך החמישה ימים האחרונים. ועוד פעם אחת רגע לפני שמגיעים אליו.
עוצר את המכונית בצד ומסתכל במפה. בודק שוב לאן אני צריך להגיע. אני שונא ג'יפיאס. אני אוהב להגיע למקום בכוחות עצמי. ולא לתת למישהו אחר להדריך אותי. אוטו זבל נעצר לפנינו ומעמיס את הפחים. שני הזבלנים שעליו שמים לב לאשה המפושקת עם העיניים המכוסות וצוחקים. אני מחייך אליהם. עוד זוג זקנים בצד עוצר את הליכתו ומביט בתימהון. האשה כלל לא שמה לב.
מתקרב לבית. סמס נוסף. אני רואה אותו יוצא החוצה ומסמן לי איפה לחנות.
אני עוצר ומכבה את המכונית.
הגענו ללקוח.




להשלמת התמונה:
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=283854&blog_id=9803