סרטן הגדי

אנחנו לא אוהבים ביקורות.
אנחנו לא אוהבים שמבקרים אותנו.
שאומרים לנו שאנחנו טועים.
שדרך החיים שלנו מוטעית. לא נכונה.
שאנחנו אמורים לעשות ככה ולא אחרת.
שאנחנו אשמים.
שהפעם- הטעות היא שלנו.
ברב המקרים אנחנו עושים את מה שאנחנו יודעים הכי טוב.
הרי ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה.
אז אנחנו תוקפים.
אינסטיקטיבית. מיידית.
ברב רעש והמולה. ובזעם. איך הם העיזו?
אנחנו ישר שולפים.
כי הרי כל ויכוח כזה נחשב לדו קרב. וכמו בדו קרב אמיתי,
אין מצב שנפסיד. אין מקום להפסדים. אין מקום למפסידים.
ברב המקרים אנחנו שולפים אסים.
עוקצים את המבקר באופן כזה שתותיר אותו חיוור.
להפוך אותו ממבקר למתגונן.
הוא כבר יחשוב פעמיים אם להגיד לי משהו. להבא. חוצפן.
אבל אולי זה בסדר.
כי זה בטח לא בעיה שלנו כאדם אינדיבידואלי.
זה בטח לא בעיה שלנו כקבוצה. כעם.
זה בעיה שלנו כבני אדם.
אולי לא של אחרוני השבטים אי שם בעומק האמזונס שמקדונלס טרם פתחו שם סניף.
אבל הבנתם את הרעיון.
זו בעיה שלנו כבני אדם כי אנחנו לא רק לא אוהבים להקשיב,
אנחנו לא אוהבים להקשיב.
אנחנו בהחלט אוהבים לדבר.
ומשום מה בתוך הידיעה שאנחנו לא אוהבים להקשיב אנחנו כן אוהבים שמקשיבים לנו. מן פרדוקס שכזה.
ואולי זה בגלל שבתוך תוכנו אנחנו נשארו לא רק גזעניים אלא יותר מכך.
נשארנו מיזנטרופיים.
אם את שתי הדורות שלפנינו גידלו כקבוצה וגידלו להתפתח כקבוצה.
אותנו גידלו כאדם אינדיבידואל עם מערכת שמש משלו.
אנחנו תמיד במרכז וכל היתר סביבנו.
ואולי זאת הסיבה שזה קורה.
מה קורה כשבמערכת כוכבים אחד יש עשרות ומאות ומיליונים של שמשות?
אנחנו לא יודעים לעצור ולהקשיב.
אנחנו לא יודעים פשוט להפנים את העובדה הפשוטה שבכל זאת יש סיכוי אחד למיליון אבל יש, שהאדם השוטח את דבריו מולנו הוא בכל זאת, אולי, צודק? הישנה אפשרות כזאת?
ואולי אנחנו לא אשמים.
אנחנו רגילים להפיל את האשמה על אחרים.
אנחנו עם חסר אחראיות שלא למד לקחת אחראיות.
ואולי בכלל אנחנו לא אשמים.
אף אחד לא לימד אותנו.
והנה שוב אנחנו מפילים את האשמה על אחרים.
אנחנו פשוט לא לומדים להקשיב.
עולם המושגים והתת מודע שלנו עוזר לנו ברב המקרים
ושולף לנו מן הארכיון את הקלפים המנצחים.
אנחנו מתחממים.
שולפים.
עוקצים.
לבסוף מתפוצצים.
ואחרי שאנחנו מתפוצצים, אנחנו כל כך דחוסים בזה עד כדי כך שאנחנו כולאים את האור שלנו עצמו.
ולזה קוראים:
חור שחור.