יש אומנים שכבר לא צריכים להוכיח כלום.
איינשטיין וחנוך למשל. הצ'ילי פפרס או בוב דילן. קמרון, שפילברג או נולאן.
מה שהם לא יעשו גם אם נחות מהיצירות הקודמות שלהם, זה כלל לא משנה.
הם לא צריכים להוכיח יותר כלום.
אנחנו עדיין נקנה את התקליט.
נראה את הסרט.
נקרא את הספר.
סטפן קינג בשבילי הוא אחד מאלה.
הוא כבר לא צריך להוכיח כלום.
ממנו למדתי לאהוב לקרוא וממנו למדתי לאהוב לכתוב.
גם מאחרים. אבל הוא היה קודם.
ובתקופות של אחרי התאונה המחרידה שהוא עבר, שכמעט הרגה אותו, זה רק היה נראה שהוא איבד את זה.
כל הספרים שהוא הוציא אחרי התאונה נחשבו לגרועים. ולא רק בעיני.
משהו מהקסם קצת נעלם.
בשנים האחרונות הוא חוזר לסורו.
הרעיונות מקוריים.
האימה שלו ממציאה את עצמה מחדש.
וחקר הנפש האפלה של כל אדם באשר הוא רק מעמיק יותר לרבדים חדשים.
נדיר למצוא גם סרט שעולה על הספר. כמעט ולא קיים. אני זוכר רק אחד כזה.
הניצוץ. the shining.
אין מישהו שלא זוכר את הסצינה ההיא של ג'ק ניקולסון בסרט האימה הקלאסי תחת שרביטו של אליל אחר שלי, סטנלי קיובריק.
האמת אני קצת מתרגש.
ובד"כ בנקודה זו אני חושב איך לסיים את הפוסט.
אבל ראבאק.
אני לא יודע מה איתכם אבל יהיה קשה לחכות לדבר הזה.
[
url]
וכנראה שיש פה הרבה שזה לא יעשה להם כלום. ואולי טוב שכך.
אבל סטפן קינג כותב את ההמשך לניצוץ.
