סרטן הגדי

&feature=related
אתם כבר מכירים את הנוהל.
לחיצה על PLAY.




הם הולכים ונכחדים מסרט לסרט.
מבזים את עצמם ואת המורשת שלהם.
לפעמים זה נראה שהם עובדים רק כדי לפרנס משפחה.
וכנראה שזה באמת כך.
פעם הכל היה יותר פשוט.
הטוב היה הטוב המוחלט.
הרע היה הרע המוחלט.
העולם היה עולם של שחור ולבן.
אין אפור.
אין באמצע.
אז עוד הסתפקנו בסרטים האלה ובכוכבים האלה.
אלה היו זמנים עוד הרבה לפני עידן האינטרנט והעידן הרב ערוצי.
העידן של הקאטים המהירים.
הפיצוצים.
העלילות הבלתי אפשריות.
אם לא מאיימים על העולם או על היקום אז זה לא סיבה מספיק טובה לראות את הסרט.
היום גם זה לא מספיק.
אז היו כוכבי פעולה.
אז העלילה היתה פשוטה.
האמת היתה פשוטה.
אז גם האמנו בדו קרב.
מוסר הצדק שלהם היה גבוה.
וכזה שנתן להם את הזכות לעקם את החוק.
ואנחנו גדלנו עם השנים.
ויש דברים שאז היו נראים אמינים והיום מגוחכים.
ויש דברים וסרטים ובכל זאת ניצחו את הזמן.
איסטווד של סרג'יו וסיגל.
ברונסון של משאלת מוות.
ברוס לי והדרקונים שלו.
נוריס והסרטי השריף או הויאטנאם שלו.
אפילו סטאלון של תקופת רמבו של לפני ההמשכים הבזויים.
והיום כמו עוד להקת רוק מזדקנת שמנסה לעשות כמה ג'ובות בסיבוב הופעות פלייבקי,
סטאלון אסף את חבורת הזקנים שלו ושלנו כדי להראות לנו שהם עדיין שם
למרות שהתקופה שלהם כבר לא.
והסגנון שלהם כבר מזמן לא.
והז'אנר הזה ואולי אף אחד לא אמר להם, מת מזמן.
כשהיינו ילדים,
עוד בתקופת חנויות הוידאו
ותסמונת הצוואר הנתפס (ורק מי שמספיק זקן יכול להבין),
וסרט שפספסנו בקולנוע,
היינו צריכים לחכות לו באמת חצי שנה עד לוידאו.
ללא אפשרות הורדה והעתקה. עוד לפני שהוא מגיע לארץ בכלל.
ולכל אחד היה את הסגנון שלו.
אם זה לבד.
או עם חברים.
אצלי זה היה בעיקר עם אחי הגדול והקטן.
אז לסרטים האלה היתה הילה מסויימת.
קשה היום להסביר מדוע.
ואולי לא צריך להסביר כל דבר.
וכמו עוד משפט מסרט פעולה ישן,
יש דברים שבכל זאת,
ראוי להשאיר בשטח.


וזה אחד מהגילטי פלז'ר שלי. סרט פעולה עם נוריס וקאראדין (ההוא מקיל ביל) עם נעימת מוריקונה נפלאה אבל של פרנצ'סקו דה מסי. אבל זה משהו שאתם לא צריכים לדעת. אחד מהסרטים האלה שניצחו את הזמן.
אבל איפשהוא גם נשארו שם.