זהירות : למי שטרם קרא ומתכוון לקרוא את "חמישים גוונים של אפור" , נא לא לקרוא את הפוסט הבא.
אני הרי לא יכול לבקר משהו מבלי שבאמת אחקור אותו.
ואם לא מהסיבה הזו בוודאי גם לא הייתי קורא.
אבל קראתי כדי שתהיה לי הזכות להביע את דעתי.
אבל "חמישים גוונים של אפור" זה לא יותר מחמישים גוונים של חום. והמבין יבין.
עושה רושם שהכותבת היא עוד ילדה שרוצה לשחק במגרש משחקים של ילדים גדולים.
אולי זו הסיבה שהדמויות לא בוגרות בעליל. על גבול הילדותיות.
כך שגם הדמויות לדעתי כמובן מתוארות כילדים שרוצים לשחק במגרש המשחקים של הגדולים אבל לא יודעים איך. אחרי כמובן שטעמו קצת מעץ הדעת- קשה מאד לצאת כידוע.
כל הקלישאות עולות לי פה.
ונכונות במקרה הזה.
ספר שמבטיח ולא מקיים.
אנחנו מחכים ל"אווו אהה" הגדול אבל זה לא מגיע.
כמו להכניס ילד לחנות ממתקים אבל רק שיסתכל. שלא יטעם. שלא יגע.
,
השולט המתואר בספר חסר בטחון בעליל. לגבי כל דבר. כך לפחות עושה רושם. בעיקר לגביה. כמובן שלגבי בדסמ.
וכמובן לא החלטי. הדבר היחיד שהוא החלטי בו זה דווקא חוסר ההחלטיות שלו.
הייתי מצפה מהכותבת שתכנס לשכבות היותר פנימיות של הנפש. שלו ושלה. ותכלס היא בקושי מגרדת את השכבה העליונה.
הדילמות שלה כל כך מופשטות. כשל ילדה בת 16.
מה גם שלא ממש הרגשתי שיש בינהם כימיה. אולי במיטה. לא מעבר. משהו שם לא זרם לי. דיאלוגים מאולצים. המון שיחות טכניות.
והדבר האחרון...
בחירה גרועה של הכותבת בלכתוב בגוף ראשון. זה ממש מעצבן לקרוא כשכל פסקה אבל ממש כל פסקה מתחילה ב-"אני". ויש פסקאות שחוטאות בכל שורה כזו. נורא.
כששוחחתי על הספר עם כמה אושיות שמושכות בקולמוס מידי פעם(בינהן אשתי קורינה) , עולה הרושם שאיכשהוא...כל אחת שקראה הרגישה שהיא יכולה לכתוב משהו יותר טוב.
